אבי רזיאל | מחנך ומורה בביה"ס אורט חיל האוויר שבבסיס תל נוף | אב ל-2 | יבנה 

רזיאל (40) עובד כמחנך וכמורה מקצועי למבנאות מטוסים בבית הספר כבר 21 שנים (עם הפסקה באמצע). בשנת הלימודים החדשה יחל את תפקידו כרכז שכבה י'. 

איך הגעת להיות מורה?
"הגעתי לבית הספר עוד בשירות הסדיר כדי להיות מדריך ומורה. חינכתי כיתה כבר בגיל 19. לא לבד, אבל חינכתי. יש הרבה יתרונות בלהתחיל ללמד בגיל 19  – קרבה לגיל של התלמידים והבנה של הילדים, במיוחד אלו שבמסגרות שהן 'קצת' אחרות, כאלו שצריכים הרבה אוזן קשבת הבנה והכלה."

מה עושה מבנאי מטוסים?
"מבנאי אחראי לתיקון, לשיפוץ ולכל תחום העבודה שקשור במעטפת של כלי טיס. מדובר במקצוע שהוא גם צבאי וגם אזרחי."

ספר על בית הספר.
"אורט חיל האוויר הוא בית ספר מקצועי שנמצא תחת פיקוח משרד העבודה והרווחה. יש בו מסלול בגרות (מלאה, חלקית ותעודת גמר) ויש בו מכללה לטכנאים והנדסאים (י"ג-י"ד). כיום לומדים בו 350 תלמידים במגמות אזרחיות: מכונות, מכטרוניקה וחשמל. לכל כיתה יש מקצוע צבאי המקביל להתמחות האזרחית. כל ילד יוצא עם שתי תעודת – אחת אזרחית ואחת צבאית, כאשר המטרה היא שהתלמידים ימשיכו לשרת בחיל האוויר. הילדים בי"א ובי"ב עובדים ביחידת האחזקה האווירית שפה בבסיס יום-יומיים בשבוע עם חיילי סדיר ואנשי קבע על המטוסים עצמם."

חינוך מקצועי. צילום: אורן חדש

מתי החבר'ה עובדים?
"כיתת הגמר עובדת פעמיים בשבוע. כיתת בגרות חלקית עובדת יום בשבוע וכיתת הבגרות המלאה לא עובדת במהלך השנה כי היא צריכה ללמוד קצת יותר, אבל היא מקבלת את ההסמכה המרכזית שלה דרך שבועות מרוכזים של עבודה."

למה אתה מחכה בתחילת שנת הלימודים?
"אני הולך לרכז את שכבה י' ואני ממשיך עם 60 תלמידים שיש לי כבר מכיתה ט' ועוד 60 שיצטרפו עכשיו ישר לכיתה י'. יש פה חשש תמידי של היכרות עם תלמידים חדשים, עם כל מיני בעיות חדשות. אנחנו צריכים להתאים את עצמנו אליהם והם אלינו ואל הדרישות שלנו.

"השנה יש לנו חודש מלא ואינטנסיבי עד החגים. במהלך החודש יש ישיבות מחנכים שבהן מדברים על התלמידים, לא על ציונים. מדברים על מה קורה בבית, על המצב הכלכלי, והאם צריך עזרה. בתחילת כיתה י"א אנחנו עושים טקס עם מפקד היחידה, שאני אחראי עליו מהפן הצבאי, והוא מתקיים ברחבת הטקסים של בית הספר עם מטס של שני מטוסים. ככה אנחנו מכניסים את התלמידים לעולם העבודה. תחשוב על החוויה הזו בשביל בני הנוער – זה משייך אותם למקום בעל מעמד לאומי שרוצה אותם ובהם ומחדיר בהם המון גאווה. חלק גדול מהתלמידים שמגיעים לפה חוו כישלונות רבים. אחרי שנים שאומרים לך ש"אתה לא ואתה לא…" אנחנו צריכים לבוא ולהגיד לתלמיד שהוא מסוגל ושאנחנו מאמינים בו ושהוא יכול להגיע לאן שהוא רוצה."

מאיזה רקע מגיעים התלמידים?
"יש אצלנו הכל מהכל, וראיתי הכל לאורך השנים. חבר'ה שמגיעים מבתים לא מתפקדים, חברה שגדלו בפנימייה ושבקושי יודעים את המינימום בקריאה וכתיבה. הכרתי ילד שהיה מבריז מבית הספר בשביל לעבוד כדי לעזור לאח שלו. הוא עבד בשוק רמלה מהבוקר עד הערב בשביל 200 שקל. זה ילד שסיים פה לימודי מקצוע בהצטיינות. מצד שני יש פה ילדים שמגיעים עם רקע לימודי מרשים מאוד, ילדים שיש אצלם בבית מדפסת תלת מימד.

"הפערים החברתיים הם אתגר, בוודאי כשהתלמידים יושבים באותה כיתה. אבל לי בתור מחנך מפריע כשאומרים מה אחד יכול ומה אחד לא יכול. נכון, לכסף יש משמעות אבל אם הילד טובע בכסף הוא לא בהכרח תלמיד מצטיין. הפערים פוגשים אותם הרבה בטיולים השנתיים, עם ילד שיכול להרשות לעצמו לקנות בקבוק שתייה ב-12 שקל ואחד שלא. או שאחד מגיע לבית ספר לבוש מותגים ואחר לא. זה דבר שמאוד קשה לי, כי איך ילד כזה מרגיש? אני כל הזמן מנסה לשדר לילדים האלו שיש להם פה ביטחון, אבל אין בית ספר שבו לא יציקו או יעליבו ילדים על הדברים האלו."

למה תוקפים את החינוך המקצועי? זה עניין של סטיגמה. אנשים לא מבינים את זה. אמא אומרת לי שאם הילד יסיים 12 שנה עם תעודת גמר הוא יצא בלי כלום. מה זה יצא בלי כלום? ילד שמסיים פה תעודת גמר במבנאות מטוסים, אתה יודע איזה מקצוע מבוקש זה?

מה האתגר הכי קשה איתו אתה מתמודד כמחנך?
"אני מלמד את כיתת הגמר של בית הספר ולשם מתנקזים כל הילדים שיכולים לסיים רק עם תעודת מקצוע. לרוב זה הילדים עם הכי הרבה קשיים ויש מאבק מאוד קשה על זה שהם לא יעזבו את בית הספר. ישבתי מול ילד שסיים י"א ואמר לי: 'עזוב אותי אבי, לא רוצה ללמוד, שחרר ממני. אל תיקשר אלי', והכל בתקיפות כזו. איך מביאים אותו לסיים י"ב? פשוט לא מרפים. קשה לו לשבת בכיתה? אז בחלק מהימים משחררים יותר מוקדם. בחלק מהמקצועות שלא חייבים לגמר אני אומר לו שאני אתן לו להיות בחוץ, להתאוורר. אז יש לי את האמון שלו ואז הוא מחליט להמשיך והוא כן בא ולפעמים הוא לא בא, אבל בסוף – הוא מסיים והוא מצליח. ילד שאומר שהוא לא רוצה, זה ילד שלא מאמין שהוא יכול. זו שרשרת של כשלונות שמובילה לוויתור שמובילה לכשלונות וחוזר חלילה. צריך לגרום להם להאמין בעצמם. גם הבית צריך להיות חלק בזה, אנחנו חייבים את השותפות הזו."

איך אתה מתכונן לשנת הלימודים?
"בסוף כשמגיעים ב-1 בספטמבר, לא משנה מה, אף פעם לא מוכנים. אני איש צבא ולכן בקיץ אני לא בחופש. יש המון הכנות במישור החינוכי. כרכז שכבה אני מורה לכל המורים ליצור קשר עם התלמידים שלהם, לבדוק שהתלמידים יודעים לאן הם משובצים, שיש להם את כל הציוד ומה שלומם בכללי. כמובן שיש הרבה ילדים חדשים וצריך לבחון ולבדוק המון דברים בשביל שהילדים יכנסו בשער בית הספר ב-1 בספטמבר כמה שיותר מוכנים."

מה הדבר הכי טוב בלהיות מורה?
"אין כמו לקבל פידבק מהתלמידים. כשרואים שקרה שינוי. כשהולכים פה ביחידה ומכל מקום צועקים החיילים שהיו תלמידים פה: 'אבי, מה שלומך? מה קורה?'. זה מה שמיוחד פה, כי רואים איך התלמידים ממשיכים לגדול לתוך התפקידים שלהם. יש לי תלמיד שהייתי המחנך שלו בתור חייל כשהוא היה בכיתה ט', היום הוא משרת פה בתור איש קבע בבסיס. זה מקיף אותך, לראות איך אנשים לא שוכחים אותך, שהיית משהו עבורם. בשבוע שעבר תלמיד שלי בא לפה אחרי שהוא עשה שנת מכינה, שם ביקשו מהם לחפש מישהו שהם יהיו 'הצל' שלו ויצמדו אליו. הוא אמר לי שהוא מתכוון להיצמד אלי ולראות איך אני מתנהג כי אני בנאדם שנתן לו השראה בחיים. ברגע אחד אתה מרגיש איך העיניים שלך דומעות מרוב אושר – מישהו שכעסת וצעקת עליו ולמרות זאת יצא מזה משהו והוא מעריך אותך היום."

טקס הענקת תג יחידה באורט חיל האויר תל נוף ( צילום באדיבות יגאל ג'ק).

מה יש לך לומר על בני הנוער של ימינו?
"קשה מאוד להכליל. העניין של הכבוד לבני אדם מאוד השתנה. זה לא אצל כולם, אבל פעם גם הילדים הכי מופרעים היה להם כבוד – הם יכלו לעשות את המעשים הכי שטותיים אבל דיברו אליך בשפה מכבדת. היום אתה יכול למצוא ילדים שאין להם את השפה הזו, ולא רק שאין להם את השפה הזו כלפיך, אין להם את השפה הזו כלפי ההורים שלהם. אני יושב עם ילד ושומע איך הוא מדבר להורים שלו – זה נוראי. אני לא זוכר את עצמי כמורה לפני 15 שנה פוגש כזה דבר. למה זה קרה? מבחינתי זו 'המערביזציה' שהחברה שלנו עוברת. מצד אחד ההתפתחות הטכנולוגית מבורכת. היא גרמה לכך שהילדים יודעים הרבה דברים בהרבה תחומי עניין, בעיקר כל העולם הדיגיטלי. זה גם מקדם אותם מקצועית ולימודית, ללא ספק, אבל מצד שני היא פותחת אותנו לפגוש כל מיני התנהגויות שלא היו מוכרות לנו בעבר."

איך אירועי הקיץ האחרון (פרשת האונס באיה נאפה, מותו של סלומון טקה) פגשו אותך בתור מחנך?
"בית ספר הוא בית ערכי חשוב לתלמיד. אנחנו עושים פה שיעורים על קבלת השונה, מיניות בריאה ושיחות על יחס לפורנו ונשים ויש יועצות ושיעורי חינוך. בעיניי המציאות מושפעת מאד ממה שבא מהבית והחבר'ה איתם אתה מסתובב. אתה יכול להיות ילד טוב שימצא את עצמו בסיטואציה, עושה דברים שאתה לא רוצה לעשות. בית הספר שלנו יתייחס לזה, אבל כמה שווה שיעור חינוך מול החינוך שהתלמיד מקבל בבית או ברחוב? לכן הציפייה מבית הספר צריכה להיות בפרופורציות."

חלק גדול מהתלמידים שמגיעים לפה חוו כישלונות רבים. אחרי שנים שאומרים לך ש"אתה לא ואתה לא…" אנחנו צריכים לבוא ולהגיד לתלמיד שהוא מסוגל ושאנחנו מאמינים בו ושהוא יכול להגיע לאן שהוא רוצה

מה החינוך המקצועי מאפשר לתלמידים שאתה פוגש?
"החינוך המקצועי הוא החינוך הטוב ביותר שנער יכול לקבל. ילד שמסיים כיתה י"ב או י"ד עם בגרות מלאה או חלקית מקבל מקצוע לחיים ומבחינתו זו דלת לעולם. זה לא 'מקבע' אותו, כי אם הוא רוצה ללכת ללמוד באוניברסיטה כמו ילד שלמד ביולוגיה בבית ספר עיוני רגיל הוא יכול. אני חושב שבית ספר מקצועי צריך להיות השאיפה של כל הורה. שהילד יסיים עם מקצוע ותעודה לימודית שמתאימה ליכולות שלו – כי לא כולם יכולים להוציא בגרות מלאה או להיות פרופסורים. צריך אנשים שיעבדו עם הידיים, מול מכונות וארונות חשמל. המדינה שלנו, העולם כולו, בנוי על אנשים עובדים וזה לאו דווקא אנשים שיושבים במשרד ומתעסקים במחשב.

למה תוקפים את החינוך המקצועי? זה עניין של סטיגמה. אנשים לא מבינים את זה. אמא אומרת לי שאם הילד יסיים 12 שנה עם תעודת גמר הוא יצא בלי כלום. מה זה יצא בלי כלום? ילד שמסיים פה תעודת גמר במבנאות מטוסים, אתה יודע איזה מקצוע מבוקש זה? כל בנאדם שמסיים היום חיל אוויר, לא משנה בכלל מה הוא עשה, הולך לתעשייה האווירית ועושים לו הסבה למבנאי מטוסים. מביאים פועלים מרומניה שמרוויחים סביב 25 אלף שקלים לחודש כדי שיהיו פה מבנאים – כי אין. נכון, זו עבודה שעובדים בה עם הידיים, אבל זה מקצוע לחיים.

יש לי תלמידה, ואין הרבה בנות בבית ספר, שהגיעה לפה כי היא רוצה להיות מבנאית מטוסים. אח שלה למד פה והיא הבינה שזה מה שהיא רוצה לעשות. ילדים אחרים מגיעים לפה כי הם חייבים לבוא לבית ספר והם לא הצליחו בבית הספר העיוני וככה יש להם מקצוע. פה רואים אותם והם מבינים שמה שהם עושים באמת ישרת אותם בעתיד, זה מצליח להרים אותם למעלה."

מי לדעתך אחראי לשנות את התפיסה סביב הנושא?
"המדינה. אם לא יחול שינוי בגישה הזו של האנשים שמקבלים החלטות, שהחינוך התעשייתי המקצועי הוא זה שבנה וצריך להמשיך לבנות את המדינה, ולא רק אנשים שיושבים מול מחשב – מצבנו יהיה רע מאוד."

מה אנשים בישראל לא מבינים על עבודת המורה?
"מקצוע המורה נתפס כהכי כיף בעולם. הולכים ב-12 בצהריים, כל הקיץ בבית, יש מלא חופשים וכו'. אנשים לא מבינים את הקושי לעמוד מול כיתה, לא מבינים את הקושי של להתמודד עם הבעיות של התלמידים. זה מאוד סזיפי ומאוד מתיש. אני יצאתי לטיול השנתי של הבן שלי שבכיתה ג' וראיתי את המורה שלו בסוף הטיול. בחיים לא ראיתי כזה דבר, איך היא רואה את כולם בכל רגע ודואגת ומארגנת. זה מהדברים שגם לי בתור מורה קשה לראות על עצמי ושכן רואים מהצד. זהת עבודה מאוד מאוד קשה ואנשים לא רואים את זה."