יממה לאחר ירי טילים של חיזבאללה על היישובים הסמוכים לגבול הצפון, התכנסו אתמול בערב (שני) כחמישים עובדי המטעים של קיבוץ יראון לערב גיבוש חגיגי. על הדשא הירוק ישבו גברים ונשים מהקיבוץ הקרוב ביותר לגבול עם לבנון, יחד עם תושבי היישובים הסמוכים גוש חלב, ריחניה, חורפיש, רמה ועלמא. ערב הגיבוש תוכנן מראש להעריך ולהוקיר את העובדים רגע לפני הלחץ של שיא קטיף התפוחים. היו סימני שאלה אם לקיים את הערב או לא בצל המתיחות הביטחונית אבל בקיבוץ החליטו שדווקא עכשיו זה הזמן הנכון והמתאים וזו הדרך לציין את שגרת החיים הנמשכת. כך נראה קיום משותף של שכנים-אנשי אדמה-חקלאים בצל מאזן האימה הנפיץ מאוד בין מדינת ישראל לחיזבאללה.

ערב גיבוש לעובדי מטעי התפוחים בקיבוץ יראון לקראת שיא עונת הקטיף, 2 בספטמבר 2019 (צילום: אסף אבנעים)

שני הטילים נגד טנקים ששוגרו ביום ראשון השבוע על ידי מחבלי החיזבאללה פגעו בכביש הסמוך לקיבוץ, שיציין בקרוב שבעים שנים להיווסדו. הפגיעה היתה במרחק של 30 מטרים בלבד מבתי החברים, והסטה לא צפויה של הרוח או של משגר הטיל שכיוון לפגוע ברכב צה"לי היו יכולים להביא לפגיעה בבתי החברים ובחיי אדם ואולי לדרדר את האזור למלחמה. הירי בוצע אחרי שנים של שקט יחסי באזור, ונכון לכתיבת שורות אלו חזר להישמר.

בבוקר שאחרי מסתובבים בכבישים הסמוכים לקיבוץ אנשי כוחות הביטחון בחיפוש אחר שרידי הטילים, אך בתוך היישוב עצמו ההתנהלות שגרתית, וגן הילדים שוקק חיים. טרקטור שחולף על פנינו חוסם את אחד משבילי הקיבוץ לכניסת כלי רכב, אחרי שנפתח בעקבות מצב החירום. "אנחנו היינו בשגרת חיים לפני האירוע ואנחנו בשגרה אחרי האירוע" אמר שלומי פלקס חבר קיבוץ יראון לדבר והוסיף, "הכרמים נבצרים. הילדים הלכו לבתי הספר והגנים וחדר האוכל פתוח".

אנשי כוחות הביטחון בוחנים פגיעת טיל בסמוך לקיבוץ יראון, 2 בספטמבר 2019 (צילום: שי ניר)

חזרה לשגרה בקיבוץ יראון: חפירת תעלה לחסימת כלי רכב באחד משבילי הקיבוץ, 2 בספטמבר 2019 (צילום: שלומי פלקס)

 

את פלקס (70), הדי הפיצוץ של טילי הנ"ט תפסו עת הכין לעצמו ולעידית אשתו קפה כששהו בביתם. פלקס משמש מזה עשרים שנים כראש צוות החירום הישובי (צח"י) הוא פעל בדיוק על פי הפרוטוקול: כינוס כיתת הכוננות היישובית על ציודה, והעברת הנחיות לתושבי ועובדי המשק ביראון להתפנות למרחבים מוגנים, באמצעות כריזה ומסרונים לטלפונים הניידים. "כמה שאתה מוכן, הפגז הראשון תמיד מפתיע", סיפר פלקס כשישבנו תחת הפרגולה הסמוכה לביתו, שנבנתה על גג מקלט חירום. על השולחן הוגשו תאנים בשלות שנקטפו מוקדם יותר.

פלקס אינו בן משק, והגיע עם משפחתו ליראון בשנת 1979 כמשפחה נקלטת לאחר שעזבו את פתח תקווה. "רצינו להחליף סגנון חיים", אמר. האם אתם מרגישים שאתם חיים בצל איום, שאלנו. "לא. אני גם לא חושב שאפשר לחיות ככה בתחושות איום מתמידות. מי שחי ככה, אין ספק שיפתח מחלות. אנחנו לא נוירוטים ואנחנו חיים טוב. אוהבים את מה שאנחנו רואים כשאנחנו יוצאים מהבית, וכיף לחיות פה".

שלומי פלקס חבר קיבוץ יראון וראש צוות החירום הישובי (צילום: שי ניר)

"אנחנו חיים במזרח התיכון ומול אויבים שלא יכולים לקבל אותנו, והמציאות יכולה להשתנות מהיום למחר. אני מקפיד כל הזמן להזכיר את זה לחברים. כמו שיש עימותים מתמשכים מול עזה, יכול להיות שנקום מחר בבוקר לעימות מתמשך מול חיזבאללה. יכול להיות גם שהתנאים הפוליטיים בעזה אחרים, אבל מחר אנחנו גם יכולים לקום למצב כזה".

אסף אבנעים (44) מרכז המשק וגזבר קיבוץ יראון הגיע גם הוא עם משפחתו לקליטה בקיבוץ לפני כשמונה שנים. אבנעים, עו"ד בהכשרתו, עבד בתפקידי ניהול בחברות יס וסלקום, כשבע שנים בכל אחת מהן. הוא החליט לעזוב הכל כדי לגדל את הילדים בסביבה אחרת. "בתוך זמן קצר היתה לי הזכות להשתלב בהנהגת הקיבוץ", סיפר.

האם התזכורת למציאות הביטחונית החמה גורמת לך להרהורי חרטה שהבאת את הילדים שלך למקום כזה, שאלנו. "ממש לא", הוא עונה, "המקום כמקום בדרך כלל מאוד שקט. אחד הדברים המרכזים שהקיבוץ מוביל זה נושא החינוך והערבות ההדדית, והיכולת למנף את עצמו כלכלית כדי לאפשר את כל הדברים האלה. אנחנו בחרנו לעזוב את כל ההכנסות הגדולות שהיו לנו בחוץ ולחיות חיים שיתופיים. להכניס את כל ההכנסות שלנו פנימה כדי לחיות את החיים האלה. שמונה שנים אנחנו בקיבוץ ואפילו גרגיר לא נפל. גם עכשיו, אחרי מה שקרה אתמול, אנחנו היינו כל כך ערוכים וממוקדים בחברים שלנו, בתושבים, בילדים ובמבוגרים שזה התחיל מהר, נגמר מהר והיום זה כבר כאילו הכל בסדר וממשיכים קדימה".

אשה ועגלת תינוק בשבילי קיבוץ יראון (צילום: שי ניר)

בטחון הקיבוץ הוא רק אחד האתגרים איתם מתמודד אבנעים כמרכז המשק, ולאו דווקא המרכזי מביניהם. "אנחנו קמים בבוקר כדי לדאוג שהחקלאות שלנו תמשיך להצליח ולהתמודד עם הקשיים שמחכים לה בדרך. אם זה כל השינויים והרפורמות בנושא המים, אם זה הייבוא שמאיים על המטעים והפירות שלנו. אלו הדברים שאנחנו מתמודדים איתם בנושא של החקלאות. יש לנו מפעל פלסטיק ומפעל רהיטים שמאוד מצליח לאורך השנים. יחד עם זאת, כל הקשיים של השנים האחרונות בעולם הריהוט גורמים לנו להתאים את עצמנו לחיים חדשים. יש לנו תיירות עם פוטנציאל מאוד גדול שאנחנו רוצים לפתח. את כל זה אני עושה כדי לדאוג ולוודא שהחוסן הכלכלי של הקיבוץ יהיה חזק ואיתן, גם בעתיד, כדי שהקיבוץ יוכל להמשיך ולאפשר לחברים שלו לחיות בכבוד ולייצר צמיחה דמוגרפית נכונה ומתאימה לקיבוץ שנמצא על ההר ובמצב דמוגרפי לא פשוט כיום".

אבנעים מוסיף כי בעיות החקלאות מטרידות את כל קיבוצי העמק וההר הצפוניים, והם פועלים יחד במסגרת התאגדות אזורית. עם זאת, הוא מציין כי "האתגרים שלנו כקיבוץ שונים משל אחרים. כדי שתהיה צמיחה דמוגרפית אנחנו צריכים לוודא שהחוסן הכלכלי שלנו יאפשר את זה. קיבוץ יראון הוא בסדר, הוא לא קיבוץ שאפשר להגדיר אותו 'עשיר', אלא קיבוץ שיודע, בעזרת ניהול נכון לאורך שנים, להצליח ולשמור על חוסן כלכלי טוב שמאפשר לחבריו לחיות בכבוד. עכשיו צריך להסתכל קדימה ולראות איך הוא דואג לדבר הזה עשרים ושלושים שנה קדימה יחד עם צמיחה דמוגרפית".

אסף אבנעים, רכז המשק וגזבר הקיבוץ (באדיבות המצולם)

עד כמה המדינה לוקחת חלק במימוש האתגרים שציינת, שאלנו. "לפחות לפי איך שאני רואה את זה, יש לנו בעיה מאוד קשה עם הממשלה", אומר אבנעים, "אין שום תמיכה ושום מעורבות. כרגע רק מנסים כל הזמן ליצור רפורמות ומהלכים שלפחות על פניו יקשו עלינו החקלאים, בטח במקומות המורכבים שאנחנו נמצאים."

מטעי קיבוץ יראון, הבוקר 3 בספטמבר 2019 (צילום: אסף שוורץ).

"הסיפור של החקלאות לא נוגע לחקלאות, אלא אך ורק לפוליטיקה של יוקר המחיה", אומר פלקס, "המשחק של יוקר המחיה הוא פוליטי. כאילו רוצים להוריד את יוקר המחיה באמצעות מחיר הפירות והירקות, למרות שבהינף יכולים להוריד אותו בהפשרת אדמות מדינה. החקלאים הם נכס של המדינה, ובמקום לראות את זה, המדינה מקשה עליהם."

"הגידולים החקלאיים ביראון כוללים פירות נשירים וכרמים", מוסיף פלקס, "בעמק יש גידולי שדה שאנחנו מיעדים בעיקר למפעלים שעוסקים בעיבוד חקלאי, ובסך הכל אנחנו משק חקלאי טוב. למרות זאת, אנחנו מרגישים בסכנה. אנחנו יודעים שהחקלאות לא רק בידי החקלאים. זה מתחיל מטיב הקרקע, מצד שני יש בעיות אקלים והמצב רק הולך ומחמיר ולכן צריך יותר השקאות. אתה רואה שכל מטעי התפוחים מכוסים ברשתות לבנות, זה בגלל שהשמש מכה בחוזקה ופוגעת בפרי. המשמעות היא שאנחנו צריכים על כל מטר מרובע או דונם להשקיע עוד כמה אלפים. לכסות, להתקין, לתקן. לפרוס לקראת הקיץ, להחליף. העלויות רק הולכות ועולות. גם מחיר המים עולה, ומטבע הדברים מעלה גם את מחיר התוצרת. המדינה לא מתמודדת עם פערי המחיר בין החקלאי לצרכן, היא מתמודדת ישירות מול החקלאי".

"98% מהבתים ללא ממ"דים, המדינה לא מסייעת במיגון"

הביקורת החריפה של אבנעים ופלקס נוגעת גם לתחום המיגון. "אחד הדברים המרכזים שאנחנו מתמודדים איתם היום בבוקר זה להוכיח ולהראות לכולם שכל הסיפור הזה של תכנית מיגון הצפון היא בלוף אחד גדול. לא ראינו מזה שום דבר", אומר אבנעים, "אנחנו נמצאים בקיבוץ ש-98% מהבתים שלו בלי ממ"דים. הטילים נפלו עשר-עשרים מטר מהבית שלי מאחורה. קצת רוח וזה ישר על הבית, ואין ממ"ד ואין שום דבר. הגנים שלנו לא ממוגנים כמו שצריכים להיות, בית הספר בקיבוץ לא ממוגן כמו שצריך. אלו הדברים המרכזים שהממשלה צריכה להתמודד איתם, אבל מה שהיא עושה בסוף לצערי זה רק ליצר רפורמות שיקשו על החקלאים שנמצאים ממש על הגדר וחבל."

חיילים סמוך לגבול לבנון בעקבות ירי טילי נ"ט של חיזבאללה (צילום: באסל עווידאת/פלאש90)

"תשומת הלב של המדינה היא לא אלינו", מוסיף פלקס, "המדינה לא מוכנה לממן ישובי קו עימות. אצלנו ההתראה היא אפס ואין צורך באזעקה פה. האש שמכוונת אלינו היא רובים ומרגמות קצרות טווח, לא טילים שנותנים התראה של עשר או שישים שניות".

החברים מספרים שמזה עשרים שנים שנושא המיגון לא מטופל בקיבוץ יראון. המדינה קבעה תקן של ממ"ד כתנאי לאישור בניה, אך לא מסייעת לתושבים בבנייתו. "כשאנחנו רוצים ורצינו להרחיב את הבתים, באות הרשויות ואומרות שאין אישור עד שבונים ממ"ד. המשמעות היא כמובן כספית", אומר פלקס ומוסיף כי המדינה מסייעת בכעשרת אלפים שקלים לבניית ממ"ד שעלותו הסופית שלו עומדת על כ-120 אלף ש"ח, לפני עלויות של פילטרים מנשק כימי. "חשיבות הממ"ד כאן גדולה יותר מכל מקום אחר שיש בו זמן לרדת למקלט או לצאת לחדר המדרגות. מצד אחד אומרים לנו אתם לא יכולים אישורי בניה ללא ממ"ד, מצד שני, המדינה לא מוכנה לממן את רוב הכסף לממ"ד".

פלקס רואה קשר ישיר בין הזנחת החקלאות על ידי המדינה לבין חוסר הסיוע במיגון יישובי קו העימות. "שניהם קשורים לביטחון של אזרחי מדינת ישראל ועל שניהם אמורה להיות אחראית הממשלה או המדינה. איך מגינים פיזית על האזרחים החיים על הגבול ובכל המדינה, ואיך שומרים על הביטחון הכלכלי, החברתי והציוני שלמדינת ישראל. אם לא היינו מקימים ב-1949 את המקום הזה, מיד אחרי מלחמת השחרור, ואת מושב אביבים 1950, וגם את דובב וברעם אז מה היה כאן? היה יותר קל למדינת ישראל?"

את התשובה לשאלתו הוא ממחיש דרך הנוף מצידו השני של הגבול. "כשמסתכלים מיראון לצד השני רואים שאין שם שום דבר. רואים יישובים, אבל אין חקלאות כמעט. אני חושב שלא היינו רוצים שכל אזור הצפון וכל גבול הצפון יהיה ריק מחקלאים. ואם לא תהיה חקלאות, לא משנה איזו, אז לא יהיו יישובים, נקודה, סימן קריאה. את זה מדינת ישראל לא מבינה. ולא רק המדינה, גם פוליטיקאים שקשורים למשרד האוצר והכלכלה ואנשי משרד האוצר בעשרות השנים האחרונות לא מבינים. ואם הם מבינים, הם לא מוכנים לקבל, או שזה לא מעניין אותם."