בעוד שנה יפתחו המשחקים הפראלימפיים בטוקיו ובימים אלו ממש, מספר גדול של ספורטאים ישראלים ממגוון רחב של ענפי ספורט מנסים לקבוע את הקריטריון ולהשיג את הכרטיס המיוחל למשחקים. אחת הספורטאיות הפראלימפיות הבכירות של ישראל, יוליה צ'רנוי, מתאמנת ומתכוננת נפשית ופיזית לאליפות העולם בקליעה פראלימפית, שתערך באוקטובר בסידני שבאוסטרליה.

צ'רנוי בת ה-39 היא ספורטאית פראלימפית מצטיינת ואחד מסיפורי ההשראה הגדולים בישראל כיום. צ'רנוי נולדה עם שיתוק מוחין קל המקשה עליה את ההליכה ברגל ימין ושימוש ביד ימין והיא נעזרת במקל הליכה. בשמונה השנים האחרונות היא עובדת בחברת החשמל בתור מדריכה ומנהלת קורסים בבית הספר למנהיגות וטכנולוגיות מידע בחברה. צ'רנוי ייצגה את ישראל במשחקים הפראלימפיים בריו 2016 בענף החתירה ומדובר בספורטאית בעלת כוח רצון בלתי נגמר, שהצליחה לאורך הקריירה הספורטיבית שלה לעמוד בכל מטרה שהציבה לעצמה.

בראיון ל"דבר" צ'רנוי מספרת על ההכנות התובעניות לקראת אליפות העולם ועל התמיכה שמעניקה חברת החשמל אותה היא מגדירה משפחה ובית. "אני מתאמנת ועובדת עם פסיכולוג ספורט. מתאמנת 5-6 פעמים בשבוע, 3 שעות כל פעם. בעבודה מאוד עוזרים לי ובאים לקראתי. מאפשרים לי ותומכים בכל הנושא של ספורט פראלימפי. מבחינתי חברת החשמל היא בית, חברת החשמל היא משפחה. אין לי משפחה בארץ. כאשר נסענו לאולימפיאדה הייתה פרידה של הספורטאים מהמשפחות שלהם, שאיחלו להם בהצלחה. כולם הגיעו עם המשפחות ואני הגעתי עם כל חבריי מהעבודה והנהלת העבודה באו ללוות אותי ולהיפרד. אמרתי שאולי לאנשים יש משפחה, אבל לאף אחד אין משפחה כמו שלי", היא נזכרת.

צ'רנוי מספרת על ההתחלה המאוחרת והבלתי שגרתית שלה בעיסוק בספורט תחרותי. "התחלתי לעסוק בספורט בצמוד להעסקה שלי בחברת החשמל. נולדתי בקזחסטן, בשנת 94 היגרה המשפחה לבלארוס. עליתי לבד לישראל בלי משפחה בגיל 18 דרך תכנית לסטודנטים מצטיינים. בחיים לא עשיתי שום ספורט, כאשר עליתי לארץ הייתי עסוקה בלשרוד. עבדתי, התנדבתי, למדתי. אבל לא חלמתי יותר מדי. הכל היה באמת בקטע של לסגור את החודש ולהתקדם במדינה חדשה".

אני לא יודעת לשחות, אני לא יודעת לרכב על אופניים, בחיים לא רצתי. אני מחפשת תחרות קרובה ואני מוצאת אותה. לאחר חודשיים וחצי עמדתי בקו זינוק של טריאתלון, מסלול עממי אותו סיימתי

תחילת הקריירה הספורטיבית שלה היא סיפור בלתי נתפס, המשלב באופן נהדר את הנחישות והאמונה העצמית שלה בעצמה ומעניק לה את היכולת הייחודית להתגבר על כל מכשול ואתגר. בשנת 2011, במהלך עבודתה בעמותת "ידיד". צ'רנוי פגשה את מנהל מחלקת הרווחה של הצפון של חברת חשמל. במהלך המפגש הוא סיפר לה שחברת החשמל מגייסים אנשים עם צרכים מיוחדים. צ'רנוי אהבה את הרעיון של לעבוד בחברת החשמל והחליטה לנסות להתקבל לעבודה בחברה.

באותה התקופה, במהלך עבודתה בעמותת ידיד, הוזמנה כאורחת למשחקי אס"א באילת. בדרך לאילת קיבלה טלפון ממחלקת משאבי אנוש של חברת החשמל עם ההודעה המשמחת שהתקבלה לעבודה בחברה. "לא הייתה יותר מאושרת ממני באותו הרגע".

במהלך המשחקי אס"א היה לצ'רנוי רגע מכונן בחייה בו היא ישבה על חוף הים ותיכננה את חייה בשנים הקרובות, אחד האתגרים שעלו בליבה היה רצון עז להתחיל לעסוק בספורט. הילדה שתמיד אמרו לה שהיא לא יכולה, רצתה להוכיח בעיקר לעצמה שאצלה אין דבר העומד בפני הרצון. "שלושה ימים אני יושבת באילת על חוף הים וחושבת מה קורה לי בחיים עכשיו. וחושבת על מה בחיים לא עשיתי וזה היה צירוף מקרים. במהלך הנסיעה חזרה הביתה, עלה בחור בים שמחזיק 2 קסדות, שאלתי אותו מה עשה שם והוא ענה לי שהשתתף בדואתלון, תחרות המשלבת ריצה ואופניים. שאלתי אותו מה האחרים עשו והוא אמר שאקוותלון, תחרות המשלבת ריצה ושחיה. שאלתי אותו אם יש משהו יותר מסובך מזה והוא אמר 'כן, טריאתלון".

גדלתי בסביבה לא מקבלת ומאוד אכזרית בבריה"מ לאנשים עם מוגבלויות ובחיים לא סמכתי על הגוף שלי ופתאום את מבינה שאת יכול לשחות בים פתוח ולא יקרה לך כלום. את סומכת על הגוף שלך

ברגע שהיא שמעה על תחרות הספורט המאתגרת, משהו בה נדלק. צ'רנוי הייתה חייבת להבין יותר לעומק מה היא צריכה לעשות בענף הספורט המאתגר והלא מוכר. "בגיל 31 אני פעם ראשונה בחיים שלי שומעת את המילה 'טריאתלון'. אני חוזרת הביתה באותו ערב ומחפשת תחרות קרובה של טריאתלון. אני לא יודעת לשחות, אני לא יודעת לרכב על אופניים, בחיים לא רצתי. אני מחפשת תחרות קרובה ואני מוצאת אותה. לאחר חודשיים וחצי עמדתי בקו זינוק של טריאתלון, מסלול עממי אותו סיימתי".

באופן בלתי נתפס ודרך כוחות נפשיים אדירים, הצליחה צ'רנוי תוך זמן קצר לעשות את הבלתי יאומן, להכשיר את עצמה לתחרות טריאתלון בכוחות עצמה וללא עזרה או אימון מקצועי. "הלכתי ל'הולמס פלייס', ולקחתי כמה שיעורי שחייה, קניתי אופניים 'קקמייקה' ורכבתי עליהם בחניון, כי נורא פחדתי לרכב על הכביש. משהו הזוי, זה ממש מזל של מתחילים. והריצה לא ידעתי מה לעשות עם הריצה עז רצתי עם הקביים זה היה יותר הליכה מהירה, עם קצת קפיצה על הקביים".

חציית קו הסיום הראשון שלה הייתה ניצחון אדיר של צ'רני והעניקה לה את התחושה שמעכשיו הכל הוא בגדר אפשרי. "גדלתי בסביבה לא מקבלת ומאוד אכזרית בבריה"מ לאנשים עם מוגבלויות ובחיים לא סמכתי על הגוף שלי ופתאום את מבינה שאת יכול לשחות בים פתוח ולא יקרה לך כלום. את סומכת על הגוף שלך. את יכולה לרכב 80 ק"מ על אופניים. את פתאום יכולה לרוץ ואת מתמכרת לתחושה הטובה הזאת של מסוגלות".

הגעתי לחתירה, לא התחברתי לזה בכלל. אבל הבנתי שזאת הדרך שלי לאולימפיאדה. עבדתי מאוד קשה, היו לי תקופות יותר קלות ותקופות יותר קשות בחתירה. בשבילי חתירה תמיד הייתה כלי ואנחנו תמיד צחקנו שברגע שאני פורשת מחתירה פראלימפית, אני בחיים לא אשב יותר בסירה וזה באמת לא רחוק מזה

לאחר שהתחרתה במספר תחרויות לבד, "בלי אימונים, בלי מאמן, בלי אף אחד. אין לי מושג איך עשיתי את זה", נצפתה צ'רנוי באחת התחרויות על-ידי מאמנת מתחום הספורט הפראלימפי וקיבלה הזמנה להתאמן אצל מאמן בפרדס חנה. "הוא הפך אותי לספורטאית. בכל מה שקשור לתחום הפיזי, מוסר העבודה, נאמנות לאימונים, זה היה המאמן. הוא אלוהים האימונים הם ספר הקודש. הגענו להישגים יפים והיינו בדרך לחלום, לריו. אז מה שקרה זה שהוועד הפראלימפי הבינלאומי שינה את קטגוריות הנכות והקטגוריה שלי נפלה בין הכיסאות. היה ברור שבטריאתלון אני לא אגיע לקריטריון בריו".

בתחילת 2014 חיפשו בוועד הישראלי, שותפה חדשה בענף החתירה לראובן מגנאג'י בסירה זוגית. צ’רנוי קיבלה הצעה להצטרף אליו ולהגשים את חלומה להתחרות במשחקים הפראלימפיים בריו. "הגעתי לחתירה, לא התחברתי לזה בכלל. אבל הבנתי שזאת הדרך שלי לאולימפיאדה. עבדתי מאוד קשה, היו לי תקופות יותר קלות ותקופות יותר קשות בחתירה. בשבילי חתירה תמיד הייתה כלי ואנחנו תמיד צחקנו שברגע שאני פורשת מחתירה פראלימפית, אני בחיים לא אשב יותר בסירה וזה באמת לא רחוק מזה".

יוליה צ'רנוי וראובן מגנאג'י באליפות העולם בפולין 2016. צילום: Detlev Seyb

"עבדנו מאוד קשה, הגענו למקום השמיני באליפות העולם והשגנו את הכרטיס לאולימפיאדה. לאחר האולימפיאדה היה לי ברור שאני לא ממשיכה בחתירה אחרי. גם בגלל שלא התחברתי לזה. אי אפשר לנצח בלי הנפש והנפש שלי לא הייתה שם ואני יודעת להגיד את זה היום. ביום שיצאתי מהחתירה בדצמבר 2016, אני ידעתי שאפשר לשקר להרבה אנשים, אבל לעצמך זה יותר קשה ואת צריכה להודות בעובדה שזה כנראה לא שלך".

"היום אנשים אומרים שזה מפתיע שהגעתי מספורט כל כך פיזי כמו טריאתלון למצב שכיבה בקליעה ברובה. בלי טריאתלון, לא הייתה חתירה, בלי חתירה לא הייתה קליעה. כי בכפר האולימפי הכרתי את המאמן שלי, גיא סטריק ויום אחד ישבנו במרפסת בכפר האולימפי, אני, גיא סטריק ודורון שזירי והתחברנו. כשחזרתי לארץ הייתה לי שיחה קצרה עם דורון שאמר: "מה אכפת לך? את כבר בבית הלוחם. תלכי לקומה מינוס אחד. תוציאי כמה כדורים, אולי תתחברי לזה".

"בדצמבר 2016 הייתה הפעם הראשונה שהחזקתי רובה ויצא כך שהכנסתי אותם, את כולם (את כל הכדורים – ל.ב) באותו המקום". בהתחלה היא עוד חשבה שזה רק מזל של מתחילים, אך מיד נשלחה להירשם לחוג קליעה. מספר חודשים מאוחר יותר החלה צ'רנוי להתאמן אצל גיא סטריק, מאמן ובעברו קלע אולימפי שייצג את ישראל ב-4 אולימפיאדות. שנה מאוחר יותר היא כבר השתתפה באליפות העולם ברובה אוויר, וסיימה במקום 12 בעולם.

בעקבות ההישג הנהדר, צ’רנוי נכנסה לסגל הפראלימפי של ישראל לקראת טוקיו 2020. לפני שלושה שבועות, בגביע העולמי ברובה טוטו בו היא מתאמנת רק שנה, סיימה במקום הרביעי הנהדר. "התחושה שלי הייתה שעכשיו הגעתי לגמר ואף אחד לא מזיז אותי מפה. הרגשתי שנכנסתי לתוך הרצפה, אמרתי לעצמי שאני שמה פה שורשים ואני לא זזה מפה. מאוד רציתי מדליה, אבל עשיתי את המקסימום שלי".

צ'רנוי מתכוננת בימים אלו לאליפות העולם שתיערך בסידני אוסטרליה באוקטובר, שם היא מקווה להגיע כמה שיותר רחוק ולזכות בכרטיס לטוקיו 2020. צ'רנוי מסבירה את האתגר המורכב שעומד בפני מתחרה בענף הקליעה ומה נדרש, כדי להצליח בתחרות. "בקליעה זה ירי של 60 כדורים ב-50 דקות. כל כדור הוא תחרות נפרדת מבחינה מנטלית. זה הספורט הכי קשה שעשיתי בחיים שלי. כשאת עושה ספורט, ההתרגשות אמורה לעזור לך, פה זה רק מפריע. אבל את מתרגשת, עד כדי כך שאת רואה שהקנה של הרובה רועד. את צריכה להרגיע את הגוף וכשהרגעת את הגוף, הנפש מתחילה לפעול ואז גם הראש מצטרף ואז יש הרבה בלאגן. מה שאת צריכה לעשות זה להיות מרוכזת בכאן ובעכשיו ולראות שכל כדור נכנס, אבל זה מאוד קל להגיד וקשה לעשות. את נכנסת לספקולציות ואת פתאום רואה כמה עשית ופתאום כדור בורח לך, כי עשית טעות ואז חוסר הביטחון מגיע. ואני רק התחלתי את הקריירה שלי בקליעה וכמו שהמאמן שלי אמר, אני רק תינוקת בקליעה. זה בסדר לעשות טעויות וזה לוקח שנים להפסיק לעשות טעויות ולא לעשות ספקולציות ופשוט להיות כאן ועכשיו".

בחברת החשמל, מקום עבודתה של יוליה, אכן גאים מאד בצ'רנוי ונמסר כי "כחברה מובילה במשק הישראלי, לקחה על עצמה משימה חשובה במישור החברתי והקהילתי אך לא פחות חשוב מכך מחוברת לתהליכים העסקיים של החברה ולרצון להיות החברה המובילה בהעסקה מגוונת.

גיא סטריק ויוליה צ'רנוי אתמול בפולין (באדיבות הועד הפראלימפי)

כדי להפוך מחוייבות זו הלכה למעשה פתחה החברה את שעריה והחלה לקלוט עובדים עם צרכים מיוחדים אשר התקשו במציאת עבודה וכד'. בחלוף השנים הלכה המגמה והתרחבה והגענו לשיעור העסקה של 4% עובדים עם מוגבלות.

יוליה נקלטה בחברת החשמל למערך ההדרכה והביאה עימה רוח חדשה וערך מוסף הן ברמה החברתית והן ברמה המקצועית. יוליה משמשת השראה למנהיגות בקרב החניכים אשר מגיעים למרכז ההדרכה הארצי של חברת החשמל. בעקבות ההצלחה בקליטה של יוליה בחברת החשמל, הצטרפו אלינו עובדים עם מוגבלות אשר ביניהם גם ספורטאים פראלימפיים נוספים.

אנחנו גאים ברוח המובילה אותנו ובתוצאותיה המתהוות מול עיננו. למדנו לגלות את העוצמות שגלומות במהלך הזה, ואת התועלת שמפיקים ממנו כל הגורמים המעורבים; העובדים שמתקבלים ולראשונה בחייהם מרגישים שווים ובעלי ערך; המנהלים והעובדים הקולטים שלומדים להכיל אוכלוסיות חדשות ולהיפתח לעולמות שהיו רחוקים מהם עד לאותו רגע. כולנו יחד לומדים רגישות מהי ועד כמה חשוב להיות פתוחים לקבלת האחר".