בדרך הביתה מהאירוע לציון 5 שנים לשבי של אברה מנגיסטו בידי חמאס בעזה, אמר לי חבר חכם שזה מאבק בלי סיכוי, שאם אברה בכלל עוד נמצא ברצועה הסיכוי שנראה אותו קלוש. ואז הסתייג, ואמר שאולי זה גם תלוי בלחץ שיופעל על הממשלה. אני לא יודע לחשב חישובים כאלו, למרות שכדאי, אני רק יודע שחמש מאות בנות ובני נוער שהגיעו אתמול (ראשון) לרחבת מוזיאון ת"א ישבו במעגלים, דתיים עם חילונים, אתיופים עם נאצ'ים, בנות ובנים, מהמרכז ומהפריפריה, וקשרו במשהו את גורלם עם אדם שמעולם לא הכירו, ומשפחה שלא זכו עדיין להכיר.
"מי שנמצא פה, זה האחים והאחיות של אברה. להורים זה ממש קשה להגיע, אבל הם כמוני, מודים לאנשים הטובים שארגנו והגיעו היום" אמר אילן מנגיסטו, אחיו הבכור של אברה. "הרבה מהציבור לא מכיר את הסיפור של אברה, מה עמד מאחורי המעשה הזה, וחשוב לי לספר. עלינו במבצע שלמה ב-'91. אברה היה בן חמש, קטן ומתוק. אנחנו משפחה ברוכת ילדים. אברה היה קשור לאח שלו, מיכאל, שגדול ממנו בשנתיים. הוא שירת בגולני, ואברה ראה בו מודל לחיקוי. ב-2012 מיכאל חלה ונפטר תוך שבועיים, אבדה קשה. אברה לא השלים עם המוות. בשבעה הסתדר ולא שוחח איתנו על המצב הנפשי שלו, שהלך והתדרדר. אשפזנו אותו, אבל תוך שבוע הוא שוחרר עם תרופות. הכאב שלו רק הלך והחמיר. היה יוצא מהבית ולא חוזר. מצאנו אותו בטבריה פעם אחת.
"הפירוש של אברה באמהרית זה אור, והוא היה באמת כזה. יום אחד כשאני בעבודה השב"כ מתקשר אלי, 'יש אירוע בטחוני רוצים לדבר איתך', אמרו. הם הגיעו לעבודה,
שאלו מתי ראית את אחיך לאחרונה? ואז אמרו 'אנחנו לא יודעים איך להגיד לך את זה, אבל אח שלך חצה את הגבול לעזה'. 'בטוח שזה הוא?' שאלתי, והם ענו שכן. האשמתי את אברה בהתחלה. אבל היום אני יודע שאדם במצב נפשי כזה אי אפשר לשפוט.
"עשרה חודשים היה צו איסור פרסום על הפרשה. לא ידענו איך להתנהל. האמנו במדינה. ראינו ככל שעובר הזמן אין מידע, והבנו שהשתיקה של המשפחה היא גזר דין מוות. בזכות פנינה (חברת הכנסת תמנו-שטה י.פ) אנשים טובים ועיתון 'הארץ' הסרנו את צו איסור הפרסום, בהתחלה היתה הרבה תקשורת, אבל אז נעלם".
"חוץ ממלים יפות לא ראינו תוצאות. בשביל שזה יקרה, אנחנו צריכים את תמיכת הציבור. בעיקר בני הנוער. לבקש מכל מי שנמצא פה, שיעזרו לנו להציל לא רק בנאדם אחד, אלא משפחה שלמה".
"הזדמנות לא לעמוד מן הצד"
מלבד אילן נאמו פעילים חברתיים והקייס ירגה אייסה, ואז התחלקו המוני בנות ובני הנוער למעגלי שיח שעסקו בשאלות הדרמטיות, ישר לנקודה, ולא החסירו אף סויגה. הצבע, השייכות, המחיר, גלעד שליט, המדינה, האדישות של הציבור. 18 מעגלים של דיון אחראי על עתיד של בן אדם אחד, בן למשפחת עולים, מהפריפריה, במעמד סוציו-אקונומי לא גבוהה, אדם המתמודד מחלות נפשיות, שוליות כפולה ומכופלת. מי ייתן ואברה יודע שכל הדבר הזה קורה עבורו.
חרות מנגיסטו (15) והודיה בבגנוב (18), חניכות בקן 'נורדאו' נתניה של הנוער העובד והלומד, הגיעו עם המדריכים שלהן לאירוע אמש. "באתי כי זאת היתה הזדמנות לא לעמוד מהצד, וזה חשוב לי" מספרת חרות. "למדתי על המקרה של אברה בתנועה, ועדיין לא יצא לי להיות באירוע שקשור. והפעם החלטתי שאני באה", אומרת הודיה בגאווה.
"דברים לא זזים בגלל שאנשים נורא אדישים" אומרת חרות, "והם לא יפסיקו להיות אדישים עד שידברו איתם על זה, אז חשוב להתכנס ולדבר" היא אומרת. "היה אותו מקרה כמעט עם גלעד שליט, ועשו מאמצים כדי להחזיר אותו, וזה רק בגלל צבע עור" משוכנעת הודיה.
"השאלה מה כן עושים"
הילה בר דרור (18) במקור מקצרין, וכעת בשירות לאומי בבת ים, איילת אביטל (18) מחיפה, בת שירות לאומי בבת ים, הן חברות בתנועת הנוער 'בני עקיבא'. "הגענו כי זו מציאות של מישהו מהעם שלנו שכבר המון זמן נמצא בשבי, במצוקה, ועם כל המורכבות זה חסרון שאנחנו מרגישות שאי אפשר להתעלם ממנו" אומר הודיה. "הגענו כדי להראות שזה איכפת לנו, שכל אחד שחסר, הוא חסר מתוכנו".
"במקור אני מחיפה, ויש לי הרבה חברות אתיופיות, ועם כל מה שקרה בקריות (הירי בסלומון טקה ז"ל י.פ) בקיץ, היה אפשר לראות את הכאב".
מה הכאב?
איילת: "חלקן כתבו בקבוצות וואטסאפ, 'אנחנו אחים שלכם?' וכולם כתבו להם שברור, שזו מציאות הזויה שדבר כזה קורה בכלל". הילה: "זה לא עניין של צבע, או מצב נפשי, זה עניין של בנאדם שהוא חלק מאיתנו. הרבה מרגישים שבגלל שהוא שונה אז אולי לא, אבל אין כזה דבר, הוא חלק מאיתנו. רוצים כאן להראות לכולם שהוא משלנו".
יש קשר בין המקרה של סלומון טקה ואברה מנגיסטו?
"בעיני הקשר העיקרי הוא ההרגשה של האנשים, שזה בגלל שהם שונים", אומרת הילה. "לא בהכרח המקרים קשורים, בהרגשה שלי לא. אבל בעצם העובדה שבעיניהם יש קשר, אני רוצה להראות שאין קשר, אין קשר לצבע".
"מדינת ישראל צריכה לעשות מאמצים להראות שאיכפת לה, שיקולים של חיי אדם זה שיקולים כבדים, אבל לא משנה על מה האמצעים, המדינה צריכה לעשות עם זה משהו", אומרת הילה. "אני חושבת על המשפחה שלו, אנחנו צריכים להגיד אנחנו לא עוזבים את זה לא משנה מה. אוקי, אז לא נשחרר מחבלים, להגיד מה לא זה נורא קל, השאלה מה אנחנו כן עושים".
