דוניא השליכה את העיתון אל פינת החדר, נשכבה על הספה הקטנה ובהתה בתקרה הלבנה. כשנתנה את דעתה על כך אמרה, כמדברת אל מישהו שנמצא לידה: כשאתה רואה שאני בוהה בנקודה מסוימת, אני בעצם מסתכלת אל תוכי פנימה.
הרדיו השמיע מוזיקה נעימה, מגוון של מוזיקה ערבית מסורתית ושל עיבודים מערביים בני זמננו. השילוב הזה צריך לחול גם על תחומים אחרים בחיים, הרהרה. למה צריך תוכניות נפרדות למוזיקה מערבית ולמוזיקה ערבית?
היא כיבתה את הרדיו והדליקה את הרשמקול כדי להקשיב לשיר של זיאד א־רח באני, הזמר והמלחין הלבנוני: "קולתלי, תארכתכ מאשי אל־חאל," אמרת לי, אני עוזבת אותך, ניחא. למרות האירוניה שבמילים, הצטערה על גיבור השיר, שאהובתו עוזבת אותו באמצע הַמַואל. "אמרְת: השמע לי את המוואל שלך, והסתלקת באמצע." לא יפה! מבקשת ממנו מוואל ועוזבת אותו ככה באמצע!
מה כל ההתחנחנות הזאת? המשיכה לתהות על מילות השיר. אם היא לא רוצה אותו, שתעזוב ודי! אבל אז ניסתה לבחון גם את נבכי ליבה של האישה שהסתלקה. מי יודע למה נמאס לה להקשיב? אולי עורר בה המוואל זיכרונות של אהבה אחרת, יוקדת, שרצתה לשכוח. למען הצדק היה על המשורר להציג גם את עמדתה של אותה אישה, סיכמה לאחר הרהור נוסף, כל מה שכותבים ואומרים אינו מציג את כל האמת, רק חלק, רק את הצד של הדובר.
דוניא עצמה את עיניה לשמע קולו של הזמר הלבנוני ג'וזף ַצ ְקר. היא חשה מועקה, ִהטתה את ראשה והפזילה מבט אל העיתון. עוד קודם התעורר בה חשש עמום כשקראה את מדור האסטרולוגיה בעיתון הזה—א־שּורּוק. עכשיו קמה מן הספה בקלילות, העבירה מסרק בשערה הארוך והתבוננה בגופה הנאה במראה חסרת המסגרת התלויה על הקיר. מצאו חן בעיניה קומתה הגבוהה, צווארה הארוך ואפה הקטן. אבל משהו בלחיים לא היה לרוחה.
אילו היו מוגבהות מעט יותר, הייתה נראית כמו כוכבת קולנוע. היא אינה אוהבת פנים עגולות, המעידות, לדעתה, על השלמה כנועה עם המציאות. לחיים גבוהות, לעומת זאת, מעידות על נכונות להיענות לאתגרים ועל שאפתנות. אילו היו מוגבהות מעט, אמרה לעצמה, היו משתנות פני ההיסטוריה, כמו שנאמר על קלאופטרה, אילו היה אּפה קצר יותר. מעניין איזו היסטוריה תשתנה, הרהרה באירוניה, אם יהיו לי עצמות לחיים גבוהות יותר, האם תוחזר פלסטין? האם ישובו הפליטים? אילו הייתי מלכה, לא הייתי מתייחסת אל עצמי בזלזול שכזה, העירה לעצמה.
טוב, היא לא מלכה. אילו הייתה קלאופטרה אישה רגילה, לא הייתה ההיסטוריה מתעניינת באף שלה. טוב שיש בהיסטוריה מקום גם לאף. ההיסטוריה הייתה משעממת מאוד בלי איזו פרשת אהבה או סיפור בגידה! כשגילמה סופיה לורן את קלאופטרה, הקסימה אותה בלחייה הבולטות לתפארת. ואילו ליז טיילור, למרות יופייה, גילמה את קלאופטרה, לדעת דוניא, כאישה מזרחית הזקוקה לגבר שיגן עליה.
היא הרימה את העיתון מבין פריטי הלבוש הפזורים בחדר והניחה אותו על המדף שמעל לשולחן הכתיבה. הוא המשיך לעורר בה רק כעס, צער וחוסר אונים. לבסוף השליכה אותו כלאחר יד אל פח הזבל והוסיפה ליתר ביטחון: "יאַדאר, מאַדְח'לּכשר, ״ילך כל אחד לדרכו בשלום — אות לעקירת הבעיה משורש, כדרכו של אביה ללוות כל מעשה בִאמרה עממית.
בדרכה לזרוק את שקית הפסולת אל הְמכל שבחוץ עברה בגינה הקטנה שבחזית הבית. קרני השמש עוררו בה מעט שמחה, והיא החליטה שבאה העת להיחלץ מן הגורל שגזרה על עצמה. בכל זאת הוציאה את העיתון מן השקית וקראה שוב את עמוד האסטרולוגיה. ושוב חשה התכווצות בחזה. העיתון א־שּורּוק מגיע מדי יום ביומו עם שחר אל פתח הבית. באותו יום ראשון, ולמען הדיוק, יום ראשון השלישי ברציפות, חזר העיתון על אותן המילים בדיוק בהורוסקופ שלה, מזל דגים. דאגתה גברה והעיקה על ליבה. מה קרה לעיתון? מה קרה לעולם? אותה תחזית ללא שינוי שבוע אחר שבוע?
לבסוף חזרה פנימה וצנחה באפיסת כוחות על הספה בחדרה הקטן, למעשה רק חצי חדר ובו גם שולחן קטן עם כוננית ובה ספרים מעטים, מראה על הקיר ותחתיה אצטבה לכמה אביזרי איפור.
פעם הייתה זו המרפסת היחידה של הבית, אבל כשאימה החליטה שהגיעה העת שיהיה לבתה חדר משלה, סגרו אותה בקירות. אובדן המרפסת עורר בשעתו כאב רב בלבבות, בעיקר בלב אביה פאיז רשיד, שאף נאנח ואמר שהמרפסת הזאת הייתה נשמת הבית.
באותו יום ראשון שלישי של תחזית זהה במזל שלה לא יכלה דוניא להשתחרר מתחושת הצער והדאגה. מה יש לו למזל הַמְלעּון הזה שהוא לא משתנה?! ואם כבר קבע המזל בפעם השלישית שחייה סובבים "במחול שדים שאין טעם להשלים איתו אלא יש להשתחרר ממנו באחת ולהתרגל לשינוי," הרי ברור בעליל שהיא אינה אלא כלי משחק ביד הגורל.
ואכן, בשבועות שעברו מאז הופיע ההורוסקופ הזה לראשונה, התרחשו סביב דוניא דברים זרים ומוזרים שהביכו אותה. באחד הבקרים העולם עדיין היה שרוי בין חושך לאור בשעה שקמה כדי להכניס את העיתון שנהג המחלק להשליך בשער הבית. היא חצתה את הגינה הקטנה, שבה שתל אביה כמה פרחים סביב עץ הלימון. זו הייתה פינת חן בין ערימות הגרוטאות וגושי הבטון הפזורים ברחוב, והיא הרנינה את העוברים והשבים. אבל כשהגיעה אל קצה הגינה, נבעתה למראה שיח הוורדים הלבנים, שפעם אהבה לקטוף את פרחיו כדי לקשט את שמלתה, והנה הוא עקור משורש. המעשה הנפשע עורר בה כעס, אך גם חשש, שלא לומר פחד, שמא אין זה אלא אות או אזהרה. כך התקבל העניין בקרב בני הבית וגם אצל השכנים. התעורר חשש שמא יימצא מי שייתן לכך משמעות מעוותת בעידן שבו כל דבר לּוט בערפל והשמועות מתפשטות מהר.
עקירת הוורד, לאחר ההורוסקופ הבלתי משתנה, הייתה רמז שני לאיום הניצב בדרכה. הרמז השלישי הופיע כאשר איבדה שרשרת זהב שלא הסירה מעליה מאז ילדותה, מתנת סבתה ליום הולדתה החמישי שקישטה את צווארה שנים ארוכות.
או אז נכנס בה דיבוק: היא השתכנעה כי יש סוד בחייה. סוד גדול ומפחיד. הרי לא ייתכן שאותו המזל יופיע שלוש פעמים בשלושה ימי ראשון רצופים בלי שיהיה אי־שם איזה כוח על־אנושי שבחר בה למטרה. היא ייגעה את ראשה בערב רב של שאלות עמומות שלא מצאה להן תשובה. עם זאת, הלוא אין היא היחידה מבני המזל הזה, יש בעולם אלפי אלפים שנולדו בו! והאם יכול הגורל לפגוע בכל אותם אנשים רבים מספור? אין ספק כי ברגע זה ממש ניצב עוד מישהו מול התופעה הנוראה הזאת. מה יש בו אפוא בסוד הזה?
