כשרעות לוי-עזרי סיימה בפעם הראשונה את שנת לימודים כמחנכת בתיכון אורט לוד, היא בחרה להמשיך את הקשר עם תלמידיה באמצעות קבוצת הווטסאפ של הכיתה. "לא הבנתי איך אני אמורה להתנתק עכשיו מהתלמידים לחודשיים", סיפרה. "עשינו נוהל שבל יום שישי ב-16:00 אחה"צ כל אחד עשה צילום 'סלפי' של עצמו – אחד בים, שני מתכונן לארוחה משפחתית, אחר בחו"ל, ושלחנו. כשעושים את זה הקבוצה מתעוררת, גם עולה שיח. זה יצר הרבה חיבור, ותרם לתקשורת ביני לבינם, וגם בינם לבין עצמם".

לפני עשר שנים, בטרם עידן הטלפונים החכמים וכניסתה של אפליקציית המסרים המידיים 'ווטסאפ' לישראל, הסיפור הזה לא היה אפשרי. כיום, מורות רבות מגיעות למסקנה שאי אפשר בלעדיו – בין אם המטרה היא העברת הודעות, יצירת כלים ללמידה שיתופית או רצון להיות דמות חינוכית גם במפגש הווירטואלי של התלמידים. מחקר שערכו ד"ר חננאל רוזנברג מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל וד"ר קריסטה אסטרחן מבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית בשנת 2017 העלה כי מתוך 88 בני נוער שנבדקו, כולם (100%) היו חברים בקבוצת ווטסאפ אחת לפחות עם מורה מבית הספר.

מבלי להיות מודעות לכך, עצם הבחירה לתקשר עם התלמידים באופן הזה מגדירה מחדש מספר היבטים בעבודת המורה בצורה שונה מבעבר – החל מהארכה של זמן המפגש עם התלמידים לכל שעות היממה, ועד לכניסה למרחב ללא נהלים ברורים ואמצעי משמעת.  עם זאת, המורות שעמן שוחחנו הדגישו שקבוצות הווטסאפ עם התלמידים, על יתרונותיהן ומגבלותיהן, הן רק כלי אחד בארגז הכלים החינוכי שלהן.

"הזדמנות להיות המבוגר האחראי"

לוי-עזרי, כיום מחנכת כיתה ט' ומורה לאזרחות ולערבית, חברה בקבוצת ווטסאפ של הכיתה שהיא מחנכת, ובקבוצות של כל כיתות המגמה שהיא מלמדת. אל אלו נוספות גם הקבוצות של כיתות שחינכה בעבר, בחלקן התלמידים כבר סיימו את בית הספר והתגייסו לצבא. את קבוצת הווטסאפ של כיתה ט' אותה היא מחנכת כיום הקימה לוי-עזרי לפני שהתלמידים פגשו אחד את השני. "לפני החופש הגדול עשינו מפגש של שיחות אישיות כדי להוריד חששות, ואחרי שקיבלתי רשימת כיתה פתחתי קבוצת כיתה ושם הודעתי על התאריך, השעות והמפגשים של הכיתה".

רעות לוי-עזרי עם תלמידים (באדיבות המצולמת)

לוי-עזרי מספרת שפתיחת הקבוצה בשלב מוקדם ובחירת השם שלה מסייעות לגיבוש הכיתה החדשה: "לקבוצה של הכיתה הקודמת שלי קראו 'נבחרת י"ב-4'. זה היה שמה מכיתה י', ומשם הוא ממש זלג לעולם האמיתי. חלק מהמורל הכיתתי היה שקראו לקבוצה נבחרת י"ב 4. לכיתה הנוכחית קראתי 'הסיירת' וזה הרים להם את המורל כבר על ההתחלה, עוד לפני שנכנסו לכיתה. זה בא ממקום מלכד של גאוות יחידה וכוח לתלמידים".

מבחינת לוי-עזרי הווטסאפ הוא ערוץ תקשורת נוסף שלה עם התלמידים, לצד המפגש פנים אל פנים. "בעיניי זה שיש לי תלמידים ואני הדמות המבוגרת בחייהם זה דורש תקשורת נכונה. יש לנו מספר דרכי תקשורת: שיחה של אחד על אחד, אני מול כל הכיתה והיום יש גם את הווטסאפ. מדובר בערוץ התקשורת המרכזי של התלמידים ולהתעלם ממנו זה לא לתקשר איתם בשפה שלהם. אני רוצה להיות איתם במרחבים שהם לא רק הכיתה, ואפשר לקחת ולנצל את זה דווקא לדברים החיוביים".

רעות לוי-עזרי, מחנכת בתיכון אורט לוד: "מדובר בערוץ התקשורת המרכזי של התלמידים ולהתעלם ממנו זה לא לתקשר איתם בשפה שלהם"

לוי-עזרי מציינת כי לעיתים קבוצת הווטסאפ מאפשרת לתלמידים לחשוף צדדים חדשים באישיותם. "יש תלמיד שיותר ביישן ושקט בכיתה. דווקא בקבוצה, ששם זה יותר וירטואלי ובאמצעות כתיבה, פחות פנים מול פנים ודיבור – אז שם פתאום התלמיד הזה מצא ביטחון ומקום".

לגבי חוויות פחות מוצלחות, מתארת לוי-עזרי בחינת גבולות שמתרחשת בקבוצה. "יש חבר'ה שלא מבינים או מנסים לבחון את הגבולות של הקבוצה. לפעמים יש שיח לא מכבד, וכמו שלמישהו 'מתפלקת' לפעמים קללה בכיתה, זה מוצא ביטוי גם בקבוצה. אם דבר כזה עולה אני בוחרת להציף את זה ולא להתעלם, בין אם זה בשיעור חינוך ובין אם בוואטסאפ בפרטי. כבר קרה לי פעם שתלמיד קילל, קיבל התראה, עשה את זה שוב ואז הורחק ל-24 שעות. לדעתי זו למידה, כי כל מי שבקבוצה של הכיתה רואה את זה ומבין את הגבולות".

"יש מורים שרואים את זה כחלק מהתהליך החינוכי, ויש כאלו שרואים בזה כעוד התעסקות הרבה אחרי שעות הלימודים. כן, יש תלמידים ששולחים לפעמים הודעה אחרי 22:00 ואז עולה השאלה אם לענות או לא, האם ראו את ההודעה או לא וכו'. יש מורים שמרגישים שזו פלישה מסוימת לחלק של היום שבו מתקיימים החיים הפרטיים שלהם".

מה תגידי למורים שחוששים מהקבוצות האלו?

"אני ממליצה למורים להכיר, כי כשמכירים הפיל כבר לא כזה גדול. ברגע שהחשש והלחץ מהדברים יוצא אפשר לחבק את השינוי, לראות את היתרונות שהוא מביא. אני יודעת שבכיתות מסוימות בוואטסאפים עולים חרמות ודברים כאלו. מורה שידיר רגליו מקבוצה כיתתית, יפספס הזדמנות להיות המבוגר האחראי. להיות עוד עין מבקרת שיודעת להבחין בין צחוק לרצינות".

קרן גרזון (באדיבות המצולמת)

"התקשרתי לילדים שהיו מעורבים ואמרתי להם למחוק את ההודעות שלהם"

לקרן גרזון, מחנכת כיתה י"א בבית הספר המקצועי 'חושן' של רשת 'דרור בתי חינוך' בירושלים, אין ספק שהיא צריכה לקחת חלק פעיל בקבוצת הווטסאפ של כיתתה, אך החוויות שלה מהמפגש הוירטואלי עם התלמידים כוללות לעיתים מצבים מאתגרים ותחושות של חוסר שליטה. "הקבוצה של הכיתה שלי בסך הכל חיובית, אבל יש בה גם רגעים מאוד לא חיוביים. תרבות וואטסאפ היא תרבות קשה. יש גם משהו במרחב הזה שיש לך כמורה פחות שליטה עליו – כשאני בכיתה ומישהו מקלל, זה מרחב שאני מאוד שולטת עליו ויכולה להתייחס לזה. בווטסאפ פחות".

"הרבה פעמים יכול להיות שמישהו יגיד משהו והרבה תלמידים יכולים 'להיכנס בו' בכל הכח, לפעמים יכול להיווצר ריב ממש דבילי בין שני תלמידים עם קללות ועצבים, ממש על כלום וכל השאר יכולים לחמם ולקלל, ואז צריך להרגיע. קרתה לי סיטואציה שבה התחיל ריב ממש מוגזם בוואטסאפ, שירד מהר מאוד לפסים אישיים ומשך אחריו כמה ילדים. זה היה רע מאוד, ויום אחרי זה בחרתי לעשות על זה שיחה בכיתה ביחד עם היועצת בשביל לדבר על זה ברצינות, כי נחצה שם גבול מבחינתי".

כשאת רואה ריב בווטסאפ, איך את מתמודדת?

"לפעמים זה לכתוב: 'די תירגעו, אין סיבה שתדברו ככה אחד לשני'. כמה פעמים גם יצא לי להתקשר לתלמיד או תלמידה כדי לנסות להבין מה קרה, ליישר את ההדורים ולהסביר שזה לא מתאים. לפעמים זה להתקשר ולהגיד בתקיפות לתלמיד למחוק את ההודעות שהוא כתב, כי אין לזה מקום".

קרן גרזון, תיכון 'חושן' בירושלים: "אני חושבת שהנוכחות בקבוצה סך הכל מגיעה לי טבעי מתוך המקום והבחירה להיות מחנכת ונוכחת בכל המרחבים של התלמידים שלי"

הוואטסאפ הכיתתי מקדם את המטרות החינוכיות שלך מול התלמידים?

"אני לא יודעת להגיד אם זה תורם לי לתהליך החינוכי, כי בסך הכל זה מרחב שלא רואים בו את האנשים ולא בהכרח יקרו בו דברים שיקרו מחוצה לו. זה כן נוח כדי לעדכן ולהודיע הודעות, וזה גם יכול לייצר אווירה נחמדה כשבחופש הם שולחים ומעלים תמונות ויש תחושה של נוכחות והתעניינות אחד בשני. אני מנסה להתייחס לזה כעוד כלי תקשורתי שהם משתמשים בו, אבל אין לזה בעיניי ערך מיוחד."

אחד מהמניעים של גרזון לחברות בקבוצת הווטסאפ הוא חשש שהקבוצה תיפתח ממילא בלעדיה. "הדבר הראשון שעשיתי כשנהייתי המחנכת של הכיתה שלי זה שאני פתחתי את קבוצת הוואטסאפ, כי היה לי ברור שאם אני לא אפתח אותה – הם יפתחו אותה. כמחנכת, הבנתי מהר מאוד שאם יש כזה מרחב אני חייבת להיות חלק ממנו כי לא יכול להיות כזה מרחב בלי מבוגר."

אך הרצון להיות עם התלמידים בבמת התקשורת הווירטואלית אינו יכול להתממש באופן מלא, מאחר שהתלמידים נוהגים להקים גם קבוצות כיתתיות 'בלי המורה'. במחקר שערכו החוקרים רוזנברג ואסטרחן סיפרו כל 88 המרואיינים כי במקביל לקבוצה הכיתתית ה'רשמית' ישנה קבוצה פעילה נוספת של כל תלמידי הכיתה, המוגדרת כ'קבוצה בלי המורה'. "אני יודעת שיש כל מיני תתי קבוצות של חלק מהילדים בכיתה ועוד, שבהן אני לא נמצאת", מספרת גרזון, "אבל אני משתדלת להתעדכן כמה שיותר במה שקורה בהן על-ידי כל מיני ילדים 'שתולים' שיש לי. נגיד פתחו עכשיו קבוצה של השכבה לקראת פתיחת שנה, לא הייתי בה וזה הדאיג אותי. בסוף דאגתי שאחת התלמידות שלי שאני בקשר טוב איתה תרחרח ותבדוק מה קורה שם".

האם יש גבולות ברורים להתנהלות בקבוצה הכיתתית, שאלנו. "זה לא שיש רשימת כללים מסודרת", עונה גרזון, "ישנם הגבולות והכללים של איך מתנהגים בכיתה. איך מדברים, איזו אווירה רוצים לייצר ואיך מתייחסים אחד לשני, ולכן אני מאוד משתדלת ומתעקשת בראש שלי שגם בוואטסאפ אם מישהו חורג מהם, אז אני אתייחס לזה. אני חושבת שהקו החינוכי המרכזי שלי הוא להתייחס למה שקורה בקבוצת הווטסאפ. להיות ולכתוב בקבוצה, וגם באופן אישי לתלמידים. בסך הכל הנוכחות בקבוצה מגיעה לי טבעי, מתוך המקום והבחירה להיות מחנכת ונוכחת בכל המרחבים של התלמידים שלי".

מה היית ממליצה למורות שחוששות מהתנהלות בואטסאפ כיתתי?

"נראה לי שחשוב להיות מעורבות במרחב הזה כמה שאפשר, להתייחס אליו כעוד מקום שנמצאים בו, בדיוק כמו בבית ספר. מקום שהוא באחריותן".

קבוצת תלמידי יסודי (צילום אילוסטרציה: Shutterstock)

 

"פלטפורמה נהדרת ללמידה שיתופית"

דנית לוי, מורה ומחנכת כיתה ו' בבית ספר יסודי ממרכז הארץ, משתמשת בקבוצת הווטסאפ למגוון רחב של מטרות. "הצטרפתי לקבוצת ווטסאפ שפתח אחד התלמידים בכיתה, והחוויה היא חיובית מאוד. אני משתמשת בקבוצה למטרות שונות: החל ממעקב אחר המתרחש בחיי הילדים, דרך שיחות חולין איתם ועד שימוש בפלטפורמה לצורכי למידה. למשל לפני שנה היינו בטיול שנתי. כאשר סיימנו את הטיול כל אחד כתב בקבוצה על דבר אחד חדש שלמד בטיול. אסור היה לחזור על דברים שכבר נכתבו, דבר שחייב את הילדים לקרוא את התכתובת הקודמת ולהתייחס אליה. בנוסף, זהו מקום שמאפשר לילדים לקבוע פעילויות משותפות לשעות אחה"צ, להחליף רעיונות אודות תחומי עניין משותפים ועוד".

"זו פלטפורמה נהדרת ללמידה שיתופית. למשל, בלילה שבו החללית 'בראשית' המריאה לחלל למדנו במשותף על החללית ועל התהליך שעברו המדענים שבנו אותה החל מהגיית הרעיון ועד ליישומו בפועל, הקבלנו את התהליך שעברו לתהליכים שעברנו אנחנו במסגרת התכנית 'יוצרים שינוי' ואף נפגשנו בקבוצת הווטסאפ לצפייה משותפת בהמראת החללית. זאת רק דוגמא אחת מיני רבות. באמצעות קבוצת הווטסאפ ניתן גם לנהל למידה משותפת אודות נושאים שונים הן מזדמנים והן מתוכננים מראש. כמו כן, הרבה פעמים הילדים משתפים בדברים שהם עושים, אנחנו קובעים ביחד מפגשים בשעות אחה"צ, הילדים באמת מאוד מחוברים ומשתפים במה שקורה להם".

לא מפריע לך שיש פה מידה מסוימת של משיכת העבודה אל מעבר ל'שעות הלמידה המקובלות' ושיכול להיות לזה מימדים של עבודה ללא הגבלה?

"באמונה שלי החינוך לא נגמר כשנשמע הצלצול בצהריים, לכן זה דבר שממש לא מפריע לי, להיפך, יש לי פה אפשרות וזכות להעמיק ולהרחיב את הדעת והחינוך של התלמידים שלי".

לדבריה היא נתקלה גם בהתנהגויות 'לא במקום', אבל הם מעטים. "קורה שמעלים לקבוצה תמונות או הודעות לא קשורות, מכתבי שרשרת וכיוצא בזה, או מדברים באופן לא הולם וכו'. פעמים רבות זה קורה עם פתיחתה של הקבוצה, כי הילדים עדיין לא יודעים איך להתנהל בה. הכללים להתנהלות בקבוצה הינם חד-משמעיים ומוגדרים מראש. אם ילד כתב משהו לא במקום אני כותבת לו באופן פרטי ולא בקבוצה. עד היום לא היו לי בעיות עם זה, ולפעמים יפה לראות את הילדים מגיבים ומעירים בנעימות ובכבוד אחד לשני אם משהו לדעתם לא הולם".

"אני מציבה גבולות ברורים. כותבים רק אחרי 6:30 בבוקר ולא אחרי 20:30 בערב. אחרת הם יכולים לכתוב גם ב-3:00 בלילה לכן עניין הגבולות חייב להיות ברור. עכשיו קרה לנו מקרה שאחד הילדים שלח בערב סרטון של צבע אדום בזמן מטח קסאמים על אשקלון ואשדוד. הוא שלח אותו לקראת 22:00, והילדים לא הגיבו כי זו השעה שכבר אסור להגיב. ספציפית במקרה הזה לא ביקשתי למחוק כי בעיניי הראייה הזו של האחר חשובה והילד הראה באמת רגישות. הילדים לא הגיבו חזרה ולרוב אם מתחילים להגיב אני מבקשת יפה שיפסיקו. בחופש אני מתירה את הרסן, והם שוחחו בוואטסאפ בכל שעה, בעיניי זה בסדר כי זה היה בחופש".

מה היית אומרת למורות שפחות נוח להן עם הוואטסאפ הכיתתי?

"לדעתי לרוב המורות מדובר בחוויה חיובית, שמעשירה ומגדילה את העשייה החינוכית שלהן. כמובן שיש מורות יוצאות מהכלל. אי אפשר לחייב מורות לפתוח את הקבוצות, ולא דוחקים ולא מחייבים אף אחת, אבל לדעתי מדובר בכלי חיובי שעשוי לקדם ולהצמיח את הקשר עם הילדים ואת מטרותינו החינוכיות".

מיכל ג'אן – רכזת פדגוגית (באדיבות המצולמת).

"התלמידים מרגישים שאני זמינה וקשובה להם, והם יודעים להעריך את זה"

מיכל ג'אן, רכזת פדגוגית ומורה לספרות בישיבת 'בני עקיבא כפר הרואה', מפעילה שלוש קבוצות ווטסאפ עם תלמידיה. "מזה ארבע שנים אני פותחת את הקבוצות עם התלמידים, בשביל לתת יותר מידע על כל הנושאים שהם לומדים ובגרויות. כל שנה אני מבקשת מהתלמידים שיפתחו, יזמינו אותי ויהפכו אותי למנהלת. הקבוצה היא מענה לכל חוסר הבהירות באלפי הנושאים והשאלות שהם שואלים".

בניגוד למחנכת עם כיתה אחת, נשמע שאת עובדת מול הרבה מאוד תלמידים, זה לא עמוס?

"הקבוצות שאני מנהלת הן דו כיווניות, כלומר גם אני וגם התלמידים יכולים לכתוב שם חופשי. אני מכירה מורים ומחנכים שיוצרים קבוצות חד כיווניות, שבהן רק הם כותבים. אני מפעילה בו זמנית שלוש קבוצות"

אני מעריכה את תלמידיי כבוגרים, אחראיים ואנשים ערכיים שיודעים לבחון את עצמם ואת חבריהם להגיד: ככה לא מתנהגים

לדבריה, הקבוצה אינה מוגבלת להעברת מידע פורמלי. "מדובר בהרבה חבר'ה צעירים שיושבים בתוך הקבוצות אז כמובן שהשיחות גולשות. לפעמים יש להם הערות וטענות כלפי ההנהלה. אני אישית בוחרת לאפשר את השיח הזה, אבל אם השיח יורד לפסים אישיים של התלהמות וכו' אני מתערבת. קרה לי כבר שהתלבטתי אם להעביר קבוצה אחת לקבוצה חד צדדית, ובסוף החלטתי שלא. אני חושבת שחשוב שידעו שאני סומכת עליהם, שלא ייווצרו אצלם מחשבות של הנהלה מנותקת שרק מנחיתה עליהם דברים".

לגבי חוויות שליליות, מתארת ג'אן ניסיון לגרום לתלמידים להתמודד אחד עם השני. "קרה לי שתלמיד כבר עקץ באופן חריף ופוגעני תלמיד אחר בזמן שיחה. אני תמיד בוחנת לראות איך הדברים יתגלגלו. לפעמים זה מפסיק, לפעמים תלמידים אחרים מתערבים ועוצרים את זה ואם לא – אז אני אתערב ואעצור את זה. בתקופה של מבחני המגן יש גם ירידות ונאמרים דברים קשים מאוד כי הרוחות מתלהטות וכו'. אבל גם שם,  השאלה היא איפה בשיח לא וואטסאפי, ביני לבינם, אני נמצאת איתם".

"אם אראה משהו לא מתאים, אני אכתוב הודעה כללית שלא פונה ספציפית למישהו. אני יכולה להעתיק את מה שהתלמיד אמר, לשלוח לו ולהגיד נקודתית שזה לא ראוי בעיניי. ראיתי גם תלמידים שמבינים בעצמם או שחברים שלהם אומרים להם שמה שהם כתבו לא מתאים – וזה נמחק. אני מעריכה את תלמידיי כבוגרים, אחראיים ואנשים ערכיים שיודעים לבחון את עצמם ואת חבריהם להגיד: ככה לא מתנהגים. אני חושבת שהתלמידים שלי עברו גם תהליך, בהתחלה כשפותחים את הקבוצות השיח יותר מתלהם ועם הזמן הרוחות נרגעות".

יצא לך לפגוש שותפות לעבודה שהחוויה שלהם עם הוואטסאפ היא לא חיובית?

"כשהתופעה רק החלה ומחנכות היו בקבוצות וואטסאפ שונות, לעיתים גם עם ועדי ההורים כי לתלמידים היו אז פחות מכשירים סלולריים, קיבלנו הנחייה מארגוני המורים למיניהם שאנחנו לא יכולים להיות שותפים בזה. ההודעה יצאה כי החוויה של רבים מהמורים הייתה לא טובה – מורות יצאו נפגעות, היו מאשימים אותם בדברים, הכל היה מוצא מהקשרו בפרופורציות לא הגיוניות, ולכן מורות התנהלו רק באישי. היום בכל מקרה אני נמצאת במקום אחר, מישהו כבר אמר לי שיש לי אומץ שהקבוצות שלי הן דו צדדיות. לי אישית חשוב שלתלמידים יהיה את המידע ואת הגישה אלי ושלי אליהם".

"כן, זה נוער – הם לא הולכים לישון ואני לפעמים מקבלת הודעות בשעות פסיכיות – אבל אצלי כל הוואטסאפ על שקט ובכל מקרה אם אני ערה, ומתחשק לי – אני זמינה. התלמידים מרגישים שאני זמינה וקשובה להם, והם יודעים להעריך את זה. בסופו של דבר זה כלי שצריך ללמוד להתמודד איתו כמו כל כלי אחר".