היא היתה נערה בת 13 שחיה לפני 70 אלף שנים, וכל מה שנשאר ממנה הוא קצה הזרת שלה. כעת, בעזרת המידע הגנטי השמור בו, הצליחו חוקרים מהאוניברסיטה העברית בירושלים לשחזר כיצד נראה 'האדם הדניסובי' – שריד קדמון ומסתורי לתקופה בה חיו קבוצות שונות של בני אדם. זוהי הפעם הראשונה בה משוחזר המראה האנטומי של אדם קדמון דרך המידע הגנטי, במקום בדרך ההפוכה, בה הממצאים הארכיאולוגיים (גולגולות ושרידי עצמות) קודמים למידע הגנטי. המחקר פורסם במגזין הנחשב Cell, ואף נבחר להופיע בשער העיתון.

שחזור של האדם הדניסובי (קרדיט: מעיין הראל ו-CELL)

כיום אנו חיים בעולם בו אנו, ההומו סאפיינס, הם בני האדם היחידים. אבל בעבר הלא רחוק חיו לצדנו קבוצות שונות של בני אדם. המוכרים ביניהם הם הניאנדרטליים, קבוצות שחיו במקביל להומו סאפיינס ואף התרבו אתו עד שנכחדו. עדות לכך ניתן למצוא בכ-2% DNA ניאנדרטלי שמצוי ברוב בני האדם שחיים כיום.

המסתורי ביותר מבין אותם בני אדם קדמונים, הוא 'האדם הדניסובי', שלפי הערכות חי עד לפני 50 אלף שנים. נתגלה רק ב-2010 במערת הדניסובה בדרום סיביר. הדניסובים הם קבוצת האדם היחידה עד כה שנתגלתה והוגדרה אך ורק באמצעות דגימות DNA, בעוד שכל קבוצות האדם האחרות התגלו על סמך מחקר אנטומי של עצמותיהן. מהאדם הניאנדרטלי למשל התגלו עד היום שלל ממצאים כגון גולגולות ושרידי עצמות, מהם הצליחו חוקרים להבין כיצד נראה האדם הניאנדרטלי, וכן להסיק תובנות על אורח החיים והתרבות של אותו אדם קדמון.

מהאדם הדניסובי נמצאו עד כה רק קצה של זרת, שלוש שיניים, וממש לאחרונה גם לסת תחתונה. מהממצאים הזעומים הללו, ובעיקר מקצה הזרת שהתגלה כי היא שייכת לנערה דניסובית בת כ-13, הצליחו חוקרים להפיק DNA איכותי, שעזר לחוקרים להבין כי מקור השרידים הוא סוג ייחודי של אדם קדמון, ולא אדם ניאנדרטלי כפי ששיערו מלכתחילה.

אילוסטרציה של גולגולת של האדם הדניסובי (למעלה) בהשוואה לגולגולת של אדם מודרני (למטה) (קרדיט: מעיין הראל ו-CELL)

מניתוח הדנ"א הדניסובי התברר כי בני אדם אלה התערבבו עם אבות אבותיהם של אנשים שחיים כיום באיי האוקיינוס השקט, באוסטרליה ובמזרח אסיה. זאת ועוד, דנ"א דניסובי הוא זה שכנראה סייע לטיבטים להסתגל לחיים בגובה, ולאסקימואים לחיות באזור הקוטב.

אולם, המידע הגנטי לבדו, מבלי גולגולות או שרידי עצמות כלשהם, השאירו את החוקרים בערפל בנוגע למראהו של האדם הדניסובי, ולפרטים נוספים על אורח חייו של אותו אדם קדמון מסתורי. DNA לבדו אינו מספיק כדי לשער איך נראה פרט מסוים. דוגמה לכך ניתן להיווכח בהבדלים בין ראשן לצפרדע, שלשניהם יש אותו DNA בדיוק, אולם בכל שלב בהתפתחותם מופעלים גנים שונים, שמשנים את האנטומיה שלהם.

אילוסטרציה של שלד של האדם הדניסובי (קרדיט: מעיין הראל ו-CELL)

כאן נכנס לתמונה המחקר החדש ופורץ הדרך שהתבצע באוניברסיטה העברית. במחקר פיתחה קבוצת חוקרים בהובלת פרופ' לירן כרמל ופרופ' ערן משורר מהמכון למדעי החיים באוניברסיטה שיטה המאפשרת להבין אילו גנים עבדו בצורה שונה בדניסובים, בניאנדרטליים ובבני אדם מודרניים. בהתבסס על כך הצליחו החוקרים פרופ' כרמל, ד"ר דוד גוכמן ושותפים נוספים לפתח שיטה לקישור בין שינויים בפעולות הגנים להבדלים באנטומיה של קבוצות האדם השונות. בכך, לראשונה אי פעם, נבנה פרופיל אנטומי מלא של האדם הדניסובי, וסופקה הצצה לאנטומיה של קבוצה מסתורית זו. כל זאת נעשה אך ורק בהסתמך על דנ"א שהופק מקצה הזרת הדניסובית.

"במחקר הצלחנו לאתר 56 תכונות אנטומיות המאפיינות את האדם הדניסובי", הסביר פרופ' כרמל, "בתכונות רבות הם מזכירים את הניאנדרטליים, בין היתר במצחם המשוך אחורה, פניהם המוארכות והאגן הגדול שלהם. סיקרנו אותנו במיוחד התכונות הקיצוניות והייחודיות לדניסובים, כגון קשת השיניים שלהם, שהייתה ארוכה מאוד וגולגולתם הרחבה באופן מיוחד. האם תכונות אלו יכולות לשפוך אור על אורח חיי האדם הדניסובי? האם הן יכולות להסביר כיצד שרד בתנאים הקיצוניים באזור סיביר? הדרך עוד ארוכה עד שנענה על שאלות אלה, אבל המחקר שלנו פותח צוהר חשוב להבנת ההתאמות השונות שעברה קבוצת בני אדם זו לסביבתה, ושופך אור על תכונות שמייחדות אותנו ומבדילות בינינו לבין קבוצות האדם האחרות, שלא שרדו".

פרופ' לירן כרמל (באדיבות האוניברסיטה העברית)

"אחד הרגעים המשמחים בפרויקט היה כאשר מספר שבועות לאחר ששלחנו את המאמר לעיתון, קבוצה אחרת פרסמה לראשונה לסת של אדם דניסובי", סיפר ד"ר דוד גוכמן "בדקנו את מבנה הלסת מול המודל האנטומי ששחזרנו מהדנ״א, והיא תאמה אותו במדויק! וכך, מבלי שתכננו זאת בכלל, קיבלנו אישור נוסף ובלתי תלוי ליכולת של השיטה לשחזר פרופיל אנטומי באמצעות לא יותר מאשר מעט דנ״א מקצה זרת".

בין השותפים למחקר פרופ' ערן משורר מהאוניברסיטה העברית, פרופ' יואל רק מאוניברסיטת ת"א, ופרופ' תומאס מרקס-בונט מאוניברסיטת ברצלונה. לעיון במחקר: https://www.cell.com/