הוא הביט אל השדרה השביעית בכיכר טיימס. השעה הייתה אחרי חצות, והוא ישב בקולנוע, בשורה העליונה של היציע, מאז שתיים בצהריים. פעמיים העיר אותו המבטא האלים של הסרט האיטלקי, פעם אחת העיר אותו הסדרן, ופעמיים התעורר מאצבעות שהזדחלו בין ירכיו. הוא כבר היה עייף כל כך, הוא כבר ירד נמוך כל כך, שבקושי היה לו כוח לכעוס; שום דבר ששייך לו כבר לא היה שלו — לקחתם את המבחר, לא תיקחו גם את השאר? — אבל הוא רטן מתוך שינה וחשף את השיניים הלבנות בפניו הכהות ושיכל את רגליו. היציע כבר כמעט התרוקן אז, הסרט האיטלקי התקרב לשיא; רגליו כשלו במדרגות שאין להן סוף, מטה אל הרחוב. הוא היה רעב וחש שפיו מטונף. באיחור הבין, כשיצא מבין הדלתות, שהוא רוצה להשתין. והוא היה מרושש. ולא היה לו לאן ללכת.

השוטר חלף על פניו ושלח בו מבט. רופוס פנה משם, זקף את צווארון מעיל העור שלו ברוח המכרסמת בעונג בעורו מבעד למכנסי הקיץ והתקדם צפונה בשדרה השביעית. הוא חשב ללכת לכיוון דאונטאון ולהעיר את ויוואלדו — החבר היחיד שנותר לו בעיר, ואולי בעולם — אבל כעת החליט שיצעד רק עד לבר ג'ז ומועדון לילה מסוים ויציץ פנימה. אולי יראה אותו מישהו ויזהה אותו, אולי אחד מהחבר'ה ייתן לו מספיק כסף לארוחה או לפחות לנסיעה ברכבת התחתית. עם זאת קיווה גם שלא יזהו אותו.

גם השדרה הייתה שקטה, ומרבית פנסיה הבוהקים היו כבויים. פה ושם חלפה אישה, פה ושם גבר; לעיתים נדירות זוג. בפינות הרחוב, תחת הפנסים, ליד הקיוסקים הפתוחים מסביב לשעון, דבוקות קטנות של לבנים, קורנים, פטפטנים, חשפו זה לזה שיניים, הניחו זה על זה את טלפיהם, שרקו למוניות, הסתחררו בהן הלאה, נעלמו מאחורי דלתות חנויות ובאפלת רחובות צדדיים. דוכני עיתונים, כמו אבנים שחורות קטנות על לוח משחק, ביצרו את פינות המדרכות, ושוטרים ונהגי מוניות, ואחרים שקשה למקם אותם, רקעו ברגליהם לפניהם ושוחחו במילים הידועות לשני הצדדים עם המו ֵכר המעומעם שבפנים. שלט פרסם את המסטיק שעוזר להירגע ולהמשיך לחייך. ֵשם מלון שהתנוסס בכתובת נאון ענקית קרא תיגר על השמיים הריקים מכוכבים. כך גם שמותיהם של כוכבי קולנוע ואחרים המופיעים כרגע או עתידים להופיע בברודוויי, ולצידם שמותיהם המיתמרים מעל של כלי הרכב שיישאו אותם אל האלמוות. הבניינים הגדולים, לא מוארים, קהים כפאלוס או חדים כחנית, שמרו על העיר שלא ישנה מעולם.

תחתיהם צעד רופוס, אחד הנופלים — שכן משקלה של העיר הזאת רצחני — אחד מאלה שנמחצו באותו היום, כלומר בכל יום, שבו נפלו המגדלים הללו. הוא היה לבד לחלוטין, וזה הרג אותו, חלק מהמון חסר תקדים. בחורים ובחורות שתו קפה בדלפקי הקיוסקים, ומכשולים חצצו בינם לבין מצבו, מתכלים כמו הסיגריות המתמעטות שלהם. רק בקושי היה בכוחם לשאת ידע, ומעולם לא יכלו לשאת את מראהו של רופוס, אם כי הבינו מדוע הוא ברחובות הלילה, מדוע נסע ברכבות תחתיות כל הלילה כולו, מדוע קרקרה בטנו, מדוע השיער שלו נפוח, בתי השחי שלו מצחינים, מכנסיו ונעליו דקים מדי, ומדוע הוא לא מעז לעצור להשתין. כעת עמד מול דלתותיו העכורות של מועדון הג'ז, הציץ פנימה וחש — יותר משראה — את השחורים אחוזי התזזית על הבמה ואת הקהל המעורב, האדיש, שעל הבר. המוזיקה הייתה רועשת וריקה, איש לא עשה דבר, והיא הוטחה בקהל כמו ְמ ֵאָרה שאפילו חדורי השנאה העמוקה ביותר כבר לא האמינו בה. הם ידעו שאיש לא הקשיב, שאי אפשר להכריח אנשים חסרי דם לדמם. ולכן נשפו את מה שכולם כבר שמעו בעבר, הרגיעו את כולם ששום דבר נורא לא מתרחש, והאנשים שבשולחנות גילו שנעים לצעוק על רקע החיזוק הנפלא הזה, והאנשים שבבר, בחסות הרעש שבקושי יכלו לחיות בלעדיו, ניסו להשיג דבר זה או אחר שחשקה נפשם. הוא רצה להיכנס וללכת לשירותים אבל התבייש במראה שלו. בעצם התחבא כבר קרוב לחודש. וכעת ראה את עצמו בעיני רוחו, משתרך בתוך הקהל אל השירותים ואז זוחל בחזרה החוצה נוכח מבטי החמלה, הבוז והלעג של כולם. מישהו בטח ילחש “זה רופוס סקוט, לא?" מישהו יסתכל עליו באימה, ואז יתנגן לו “בח־יי!" ארוך ומלא רחמים והאיש יחזור לענייניו. הוא לא היה מסוגל לעשות זאת — והוא ריקד על רגל אחת ואז על האחרת ודמעות נקוו בעיניו.

זוג לבן נכנס בקול צחוק בדלת ובקושי זרק לעברו מבט כשחלף על פניו. החמימות, ריח האנשים, הוויסקי, הבירה והעשן שיצאו והכו בו עם פתיחת הדלתות, כמעט הביאו אותו לידי דמעות של תרעומת, ובטנו הריקה החלה שוב לקרקר.

זה עורר בו זיכרונות מימים ולילות, ימים ולילות, שבהם היה בפנים, על הבמה או בקהל, חד, אהוב, הולך לו עם כל בחורה שרצה, הולך לו למסיבות ומתמסטל ומשתכר ומשתעשע עם הנגנים, שהיו חברים שלו, שרחשו לו כבוד. ואז, כשחזר לדירה שלו, נועל את הדלת וחולץ את הנעליים, אולי מכין לעצמו משהו לשתות, אולי מקשיב לתקליטים, משתרע על המיטה, אולי מתקשר לאיזו בחורה. ומחליף תחתונים וגרביים וחולצה, מתגלח, ומתקלח, והולך לו להארלם למספרה, ואז פוגש את אימא שלו ואת אבא שלו ומקניט את אחותו איידה, ואוכל: ספריבס או צלעות חזיר או עוף או סלט או לחם תירס או בטטות או ביסקיטס. לרגע חשב שיתעלף מרעב ונע אל אחד מקירות הבניין ונשען שם. מצחו קפא מזיעה. הוא חשב: זה חייב להיפסק, רופוס. החרא הזה חייב להיפסק. ואז, בתשישות ובפזיזות, משלא ראה איש ברחובות וקיווה שאיש לא יצא מן הדלת, נשען בידו האחת על הקיר, שיגר את קילוח השתן שלו אל המדרכה הקרה כאבן וצפה באדים הקלושים העולים ממנו.

הוא נזכר בליאונה. ואולי בחילה פתאומית, קרה ומוכרת אחזה בו וכך הבין שנזכר בליאונה. והוא התחיל ללכת, לאט, הרחק מהמוזיקה, ידיו בכיסיו וראשו מושפל. הוא לא חש עוד את הקור.

שכן להיזכר בליאונה משמעו גם — איכשהו — להיזכר בעיניים של אימו, בזעם של אביו, ביופי של אחותו. משמעו להיזכר ברחובות הארלם, בילדים על המדרגות במפתני הבתים, בילדות שמאחורי המדרגות ועל הגגות, בשוטר הלבן שלימד אותו לשנוא, במשחקי הסטיקבול ברחובות, בנשים הרוכנות מחוץ לחלונות, ובשירים שניגנו מדי יום, מקווים ללהיט, שאביו מעולם לא יצר. משמעו להיזכר במכונת התקליטים, בהתגרויות, בריקודים, בזקפות, בקרבות הכנופיות ובתקיפות האלימות, במערכת התופים הראשונה — שקנה לו אביו — בפעם הראשונה שניסה מריחואנה, בפעם הראשונה שהסניף הרואין. כן, והבנים מחוקים מדי, מכּווצים על מדרגות הבתים,הילד שמת ממנת יתר על גג בשלג.משמע ולהיזכר בקצב: “כושי," אמר אביו, “חי כל החיים שלו, חי ומת לפי קצב. בנאדם, הוא מזיין לפי הקצב הזה, והתינוק שהוא תוקע שם קופץ לפי הקצב הזה ויוצא אחרי תשעה חודשים כמו טמבורין מחורבן." הקצב: ידיים, רגליים, טמבורין, כלי הקשה, פסנתרים, צחוק, קללות, סכיני גילוח; הגבר מתקשח בצחוק ובנהמה ובגרגור והאישה מתלחלחת ומתרככת בלחישה ובאנחה וביפחה. הקצב — אפשר כמעט לראות אותו בהארלם בקיץ, מנענע מעל המדרכות והגג.

והוא נמלט, כך חשב, מהקצב של הארלם, שלא היה אלא קצב פעימות ליבו. למחנה טירונים בדרום, ואל פני הים הגועש.

כשעדיין היה בצי, הביא עמו מאחד ממסעותיו צעיף הודי לאיידה. הוא קנה אותו איפשהו באנגליה. ביום שנתן לה את הצעיף והיא מדדה אותו, הזדעזע בקרבו משהו שטרם הרגיש בעבר. מעולם לא הבחין ביופיים של שחורים. אך כשהביט באיידה, שעמדה מול החלון במטבח בהארלם, וראה שהיא כבר לא רק אחותו הצעירה אלא נערה שבקרוב תהיה אישה, היא התקשרה במוחו עם צבעי הצעיף, צבעי השמש, ועם תפארת קדומה לאין שיעור מן האבן האפורה של האי שנולדו בו. הוא חשב שאולי התפארת הזאת תשוב לעולם באחד הימים, לעולם המוכר להם. לפני עידן ועידנים לא הייתה איידה רק צאצאית של עבדים. למראה פניה הכהות באור השמש, בצילו המרכך של הצעיף הנהדר, ניכר כי פעם הייתה בת מלוכה. ואז הביט החוצה מהחלון, אל פיר האוורור, וחשב על הזונות בשדרה השביעית. חשב על השוטרים הלבנים ועל הכסף שהרוויחו מבשר שחור, הכסף שהרוויח כל העולם.

הוא הביט שוב באחותו שחייכה אליו. היא סובבה על זרתה הארוכה את טבעת הנחש עם אבן האודם שהביא לה מנסיעה אחרת.

“תמשיך ככה," היא אמרה, “ובזכותך אני אהיה הבחורה שלבושה הכי יפה ברחוב."

הוא שמח שאיידה לא יכולה לראות אותו עכשיו. היא הייתה אומרת: אלוהים, רופוס, אין לך שום זכות להסתובב ככה. אתה לא יודע שאנחנו סומכים עליך?

לפני שבעה חודשים, לפני חיים שלמים, עלה להופיע באחד המקומות החדשים בהארלם, בניהולו ובבעלותו של כושי אחד. זה היה הערב האחרון שלהם. זה היה ערב טוב, כולם הרגישו טוב. אחרי הסט התכוונו רובם להמשיך לבית של זמר כושי מפורסם שלא מזמן זכה להצלחה בסרטו הראשון. המועדון היה חדש, ולכן גם עמוס. הוא שמע שלאחרונה כבר לא הולך להם כל כך. כל מיני אנשים היו שם באותו ערב, לבנים ושחורים, מכל עבר. אנשים שבאו בגלל המוזיקה ואנשים שכל החיים שלהם שרצו במקומות כאלה מסיבות אחרות. היו כמה פרוות מינק וכמה כמעט מינק ואלוהים יודע מה עוד נצץ שם על פרקי ידיים ועל אוזניים ועל צווארים ובשיער. הצבעוניים עשו חיים כי הם הרגישו שמסיבה כלשהי הקהל הזה עומד איתן לצידם; והלבנים עשו חיים כי אף אחד לא ירד עליהם משום שהם לבנים. המועדון, כמו שפאטס וולר היה אומר, התרומם באוויר.

*

ג'יימס בולדווין היה סופר, מסאי, מחזאי ומשורר ואחד הכותבים הבולטים  באמריקה. ספרי המסות והרומנים שלו היו רבי-מכר ועשו אותו דמות מרכזית ומשפיעה בתנועה לזכויות האזרח. בהיות בולדווין הומוסקסואל גלוי, הוא הרבה לדבר בגנות אפליה לרעה על רקע נטייה מינית בארצות הברית. ואולם, אף שביטא בספריו תחושות זעם בולטות בתקופתו, היה תמיד תומך בלתי נלאה באהבה ובאחווה אוניברסלית. ב-1987, כשהלך לעולמו ממחלת הסרטן בגיל 63, הוא כבר היה אחד הדוברים החשובים למען שוויון זכויות ואחד הסופרים הקאנונים בארצות הברית.

תרגם מאנגלית: גיא הרלינג

*

גילוי נאות: הוצאת הספרים עם עובד נמצאת בבעלות ההסתדרות החדשה, כמו גם אתר 'דבר העובדים בארץ ישראל'