אף שהשעה קרובה הייתה לאחת עשרה לפני הצהריים, ואפילו היחסנים שבין האנטיקְווארים פתחו זה כבר את חנויותיהם, היו דלתות חנותו של אדון אוריאל ריטר נעולות, אבל ניכר היה, וזאת לא יכול איש להכחיש, שהמו"ס הוותיק יצא רק לשעה קלה ומיד ישוב, כמו שאמנם הבטיח הפתק בכתב ידו הצמוד לזגוגית הדלת בשורה של שובלי בולים. לאורכו של הרחוב התל־אביבי הקטן — שבראשו קבועה מאמצע שנות הארבעים החנות לספרים משומשים המתמחה בחוכמת ישראל, בספרות עברית ויידיש ובייחוד בכתבי עת מראשית המאה — התהלכו חסרי מנוח ביבליומנים אחדים, שני ספרנים אחוזי בולמוס וביבליוגרף אחד קצר רואי (שהחכם הירושלמי המופלג, שביתו נקי מספרים מפני שכּל מה שכתוב בספרים אצור בזיכרונו, קראוֹ, מתוך חיבה ולגלוג, "אחיספר שלי"). מניסיונם ידעו הגברים המזדקנים האלה מדוע סגר ריטר את חנותו והמתינו לו. הם עברו זה על פני זה בהתעלמות מופגנת וביותר משמץ של עוינות, כמכורים לסמים הצובאים בחירייה על תחנת החלוקה הסגורה, חוששים שמא לא יספיקו מנות האדוֹלן לכולם. קרוב לחצות היום נעצרה מונית, וריטר הזקן — שמימיו לא נסע בטקסי אלא לאורתופד או למסעות ציד כגון זה של היום — יצא ממנה מיוזע והחל לפרוק צרורות של ספרים קשורים בחבלי כביסה וארגזי תפּוחים מכוסים בעיתונים.
עוד בעל ספרייה השיב את נשמתו לגנזי מרומים.

זה שנים רבות היה לו לריטר מנהג לקרוא את מודעות האבל בעיתונים. כשמבטו נפל על שמו של סופר, עיתונאי או מלומד, אחד מאלה שהיו פוקדים את חנותו מפעם לפעם, היה לובש על חולצת החאקי שלו את המקטורן השמור אצלו לשם כך מאחורי הכנף השבורה של הדלת הפנימית של חלון הראווה, חובש את מגבעת הלבד, שהעש חורר אותה ועשׂאהּ מגבעת קיצית מאוּוררת, וממהר לבקר ביקור ניחומים בבית הנפטר. הוא העדיף ללכת שמה בשעת בין הערביים, שעת הגברים, כשהמנחמים והאבלים שקועים בתפילת מנחה ואחר כך בלימוד משניות לעילוי נשמת המנוח, וכך היה לו זמן לסקור במבט מיומן את גודל הספרייה, את היקף נושאיה ואת שוֹוייהּ. ביום השביעי, לאחר שהאבלים חוזרים מבית הקברות, הבנים והבנות מתפזרים איש למשפחתו, ובבית, "לבדה בין ארבעה קירות" כמאמר הבריות, נשארת האלמנה ההמומה לאסוף את שברי חייה, היה ריטר מטלפן אליה ומציע לה באדיבות להיפטר מן הספרים שהניח בעלה אחריו.

"ממילא יאכלו העש והמקקים את הספר", היה מדבר על ליבה במתק שפתיים, "והילדים שלך, את הלוא יודעת, הילדים של היום, וכי נחוצים להם ספרים. רק טלוויזיה וְאטארי תני להם". והיה מרבה לדבר גם על האבק שנמשך אל הספרים כפרפרים אל האש וגם על הצורך לטפס על סולם או על כיסא כדי לנקותם בערבי פסחים, מלאכה ש"אנשים בגיל שלנו", כך היה אומר, ראוי להם להימנע ממנה. על פי רוב הדברים התקבלו על לב האלמנה, ומיודענו היה מזדרז לבוא לביתה כבר באותו יום, בטרם יקדימנו אחר.

גם ביום ההוא זכה ריטר קשישא במקחו. חובבי הספרים סגרו סביבו וסביב המלקוח שנערם לאורך חלון הראווה המאובק, אבל ריטר נזף בהם וניער אותם מעליו כמי שיודע כי אין דבר שעשוי לפגוע בקליינטורה עקשנית ונחושה בדעתה זו. "חִזרו איש למחרשתו ואיש לסדנתו", פקד עליהם רבי אוריאל בקול העורב הצווחני ואמר כי לפני שימיין את הספרים ויקבע את מחירם, שהרי שילם בעדם הון עתק — דבר שהכול ידעו שהוא שקר — הוא לא יניח להם, להולכי הבטל, להפּך בסחורה. עתה הגיעה שעתי היפה. בעוד ריטר מבריח את הקונים, סייעתי לו, הבנימין שבחבורה, להכניס את הערימות לחנות, כי סבל לא עלינו משבר ("קִילֶעולם חסדו", כלשונו) וביום שכזה די לו במאמץ שכבר עשה. בשכר הסבּלות ניתנה לי זכות הלילה הראשון, ה"יוּס פּרימֶה נוֹקטיס", כלומר הוא הניח לי לבחור כל ספר שאחפוץ בו, ואת מחירו נקב למעני ברחמים גדולים. לאחר שהוכנס האוצר פנימה, נעל ריטר את הדלת, שלשל את הווילון ותקע בשקע כף חשמלית שכבר הייתה שעוּנה בתוך הקנקן שבישל לו בו קפה שחור שלוש-ארבע פעמים מאז בא אל החנות בשעת בוקר מוקדמת כי נדודי השינה היו לִוויית החן של זִקנתו. עד שירתח המשקה, כרסם ריטר בשיניו הצהובות והרעועות צנימים שעשה לו מֵחלת השבת בסיר פלא וליפת את הפת בצנוניות ובבצל ירוק.

"אתה רואה את הספר הזה?" הניף ריטר לעברי עותק של בית הכנסת של דוּרא אברופוס וציוריו של אליעזר ליפא סוקניק. "את העותק הזה שכּתב האבא של ידין כבר מכרתי פעמיים". בפעם הראשונה, באמצע שנות החמישים, מכר אותו לרב קונסרבטיבי חובב ארכאולוגיה, אחד מציונֵי ארצות הברית שעלה לכאן לעשות את זִקנתו בארץ הקודש. כשמת הלה וספרייתו התגלגלה לחנותו של ריטר, מכר את הספר למנוח הזה. "עכשיו אמכור אותו בפעם השלישית", אמר בצחוק מפיסטוֹפלי שנחתם בשיהוק מתגלגל והרעיד את קורי העכביש שנטוו בין ערימות הספרים.

"אינך מאמין לי?" שאל ריטר. "רב אוריאל נותן בהם סימנים, דצ"ך עד"ש באח"ב". הוא דפדף בספר והראה לי שכבר אז רשם בעפרון קופי עיגול סביב המספר בעמוד 55, לאות כי זו השנה שמכר בה את הספר לראשונה. אחרי כן דפדף הלאה והראה לי עיגול בעיפרון רגיל סביב המספר בעמוד 71 . עכשיו הגיעה השעה לצייר עיגול בעמוד 83 . הוא רשם את שם הקונה שהבטיח שישמור למענו את העותק אם יתגלגל לידיו, הצמיד את פיסת הנייר במהדק לכריכה ואמר שלולא התעקש בנו להמשיך בעיסוקיו המדעיים — פרופסור לגאולוגיה באחת מאוניברסיטאות החוף המערבי של ארצות הברית — והיה נכנס איתו לעסק, היה זוכה למכור את הספר הזה ברביעית ואולי אף בחמישית ובשישית.

"אני אינני מוכר ספרים, אני משאיל אותם לתקופה בלתי מוגבלת", אמר ריטר ומזג את הקפה, שכבר הספיק להצטנן, בצנצנות לֶבֵּנִיָּה ישנות של "תנובה" ששימשו לו כוסות.

ריטר הושיט לי טבלה אחת של שוקולד מריר ואמר שאין הוא מחדש שום דבר מדעתו. כשהיה באנגליה, באמצע שנות השישים, ראה באחד הפאבים העתיקים שבקרבת תחנת הטיוב של בֶּלסַייז פארק בלונדון, מעל למשתנה כתובת, שתרגומה בקירוב כך: "אנחנו לא מוכרים לך את הבירה שלנו, אנחנו רק משאילים לך אותה". אחד מהביבליומנים, שעדיין לא נואש מן האפשרות שריטר יפתח בפניו את "שערי גן העדן האבוד", דפק על דלת החנות. הזקן הורה לי להחריש והוסיף: "כל אומה ראויה לשיכורים שלה".

האוניברסיטאות שלי

חנויות הספרים שהיו בירושלים בשנות החמישים והשישים היו, אם לעשות שימוש במטבע שטָבע מקסים גורקי, האוניברסיטאות שלי. כאן, באמצע הדרך שבין רשות היחיד המכוּסה והלא חדירה של היוצר והחוקר ובין הפרהסיה המכופתרת והצוננת של מדפי הספריות ואולמי ההרצאות האוניברסיטאיים; כאן, בַּמקום שרשות הרבים של הקונים נושקת לרשות הפרט של המו"ס, כאן חשתי, בימים שהלב מרגיש והנפש חפצה, את רטט נשמתה של התרבות. מבחינה זו אני, במידה לא מבוטלת, בן הדור הראשון לשעבוד והאחרון לגאולה.

את שתי חנויות הספרים החשובות של ירושלים, את חנותו של ר' מיכְל רבינוביץ ואת חנותם של האדונים בַּמבֶּרגֶר את ואהרמן, לא זכיתי להכיר. חנותו של ר' מיכל רבינוביץ נהרסה בשנת 1948 בפיצוץ שאירע ברחוב בן־יהודה, ור' מיכל עצמו נפטר זמן־מה אחר כך. אבל את הגעגועים הבלתי פוסקים של כל אוהבי הספרים לאותו למדן מופלג וחריף, שחידושיו וחידודיו נמסרו מפה לאוזן, ועל ה"דרום" שלו — כך כינה את חנותו על פי דברי התלמוד שכל הרוצה להחכים ידרים — שמעתי כל אימת שהזדמנתי לחנויות הספרים האחרות. תמיד שבתי והופתעתי שבעלי החנויות לא זו בלבד שאינם מקפידים שמדברים אצלם בשבחו של מתחרה, אלא אף מוסיפים ומדברים בשבחו ואומרים שאם הייתה אי־פעם חנות ספרים ראויה לשמה בירושלים, הייתה זו חנותו של ר' מיכל. ואז היו נאנחים על שהלך לעולמו ולא הניח אחריו כלום.

את אווירתה של חנות מופלאה זו היטיב לתאר עגנון ברשימה שכתב לזכרו של ר' מיכל:

תמֵהַּ אני אם היה בירושלים בית כינוס לגדולי תורה
כחנותו של ר' מיכל רבינוביץ, שבּה היינו מוצאים
חריפי ירושלים. מפני הלמדנים לא מצא לו כל אדם
שבא לקנות לו ספר מקום בחנות הספרים והיה נשמט
ויוצא. הגיעו הדברים שאפילו מאותם שהיו רגילים
אצלו כשהיו מבקשים לקנות ספר היו הולכים אצל
מוכר ספרים אחר, שכבר הרגילו את עצמם שבאים
אצל ר' מיכל רבינוביץ לשם שיחה של תורה שניתנה
בחִנם ולא לשם ספרים של תורה שמבקשים עליהם
ממון.

ש"י עגנון, מעצמי אל עצמי, שוקן, 2000 , עמ' 224.
© כל הזכויות שמורות להוצאת שוקן.

את חנות הספרים "במברגר את ואהרמן" לא זכיתי להכיר משום שלנערים כמוני לא ניתנה שם דריסת רגל. שוב ושוב הייתי הורס אל החנות, והלבלר היה דוחה אותי ואומר שאין הם מוכרים ספרי לימוד. כשהייתי מתעקש ואומר שאני יודע מה הם מוכרים, היה אומר שהספרים שלהם מבחינת המחיר אינם לפי הישג ידי. ואני הייתי עובר ברחוב הסולל, מציץ מבעד לזכוכית המאובקת, ובעיניים כלות מביט במלומדים העומדים, משקפיהם על מצחיהם ופניהם טמונות בספר ישן. את המראות ראיתי, את ריחו של המקום למדתי שנים רבות אחר כך כשקראתי בשירה של עגנון: "בא לו ריח הספרים הישנים לפיו, ריח של אבק של נייר ישן, של עור, של בד עם תוספת ריח של כל הדורות שמשמשו בספרים. תפסתו הרוח שתופסת כל מאספי ספרים בכניסתם לבית מסחר ספרים עתיקים. דומה היא לרוח של כמיהה, והופכת לרוח תאוה שאין בכל הספרים שבעולם למלאותה".

כיום כנראה היו מניחים לי להיכנס — אבל חנותם של במברגר את ואהרמן עברה מן העולם, והספרים, כך מספרים, הגיעו אל ספריית הוותיקן שברומא.

מניח אני אפוא, כמו שאומר עגנון, לחנויותיהם של ר' מיכל רבינוביץ ושל במברגר את ואהרמן, שלא הייתי בהן, ופונה אל חנותו של ר' אברהם רובינשטיין — שהייתה בקצה רחוב מאה שערים מול בתי נייטן, סמוך לטחנת הקמח הגדולה שנהרסה ועתה ניצבת במקומה ישיבתם של חסידי ברסלב — מקום שביליתי בו מאז חגיגת הבר מצווה שלי ועד יום חופתי זמן רב יותר מאשר בכל מקום אחר.

חנותו החשוכה, שרק פתח צר לה אל הרחוב, הייתה קרויה "האור", והעיד על כך שלט פח מרובע שאותיות סת"ם השחורות שלו כבר דהו מרוב גשמים ושמש.

ר' אברהם עצמו היה דמות דיקֶנסית. הוא ישב מקופל בתוך עצמו מאחורי הדלפק עמוס הספרים, ורק ראשו נראָה. בלי הרף סלסל בפאותיו, שהיו רטובות מזיעה או מטבילה, מצץ סוכריות מנטה, ועיניו הקטנות והעכורות כאילו שאלו את בעליהן מה הוא עושה כאן בעמק הבכא הזה. מן היום הראשון חיבב אותי ואהב להשתעשע איתי במעשי קונדס של תלמיד חכם. פעם אחת העמיד לפניי תיבת עץ גדושה ספרים שקנה באותו יום ואמר שאם אוכל להצביע על הספר היקר ביותר שבערימה, ייתן לי אותו במתנה. עד היום שמור בספרייתי, על מדף ספרות ההיכלות, הספר מרכבה שלֵמה, שהוציא לאור הא' שלמה מוסאיוב בירושלים בשנת "הביטו בהמרכבה שלמה" לפ"ק (תרפ"א) כהוכחה לתחרות הנפלאה ביותר שהשתתפתי בה מעודי.

באחד מביקוריי שם כרע בפינת החנות איש בחליפה ובמגבעת שנראה כסוחר אמיד, בן תורה, שיצא בדימוס והוא שב עתה, בערוב ימיו, אל אהבת נעוריו. כששמע את שיחתנו הערנית ביידיש ירושלמית, הזדקף הזר ושאל אותי מי אני. השבתי לו. שאל אותי מי אבי ואמי. השבתי לו. כך הלך וחקר אותי לשמותיהם של אבות אבותיי. כשהגעתי אל ר' ישראל משְקְלוֹב, שהיה סב סבהּ של סבתי, אמרתי לו שכמו שר' ישראל משקלוב כותב בהקדמה לפאת השולחן הוא בנו של ר' שמואל, בנו של ר' עזריאל, בנו של ר' משה ברכה, בנו של ר' מנחם מנדל אב בית דין ור"מ בכל מדינות רוסיה. ומי היה אביו של ר' מנחם מנדל אב בית דין ור"מ בכל מדינות רוסיה, שאל הזר. משכתי בכתפיי ואמרתי שאיני יודע. הציץ בי ואמר שחייב אדם לדעת את שושלת ייחוסו לפחות עד אדם הראשון. כשנפרד הזר לשלום ונעלם מעבר לפינה, אמר ר' אברהם שאינני צריך להתרגש יתר על המידה מבדיחות של איזה גליצאי ושאל אותי אם אני יודע מי האיש.
זה היה עגנון.

חנויות אחדות מערבה, מול בית המרקחת של שר־שלום דייטש — ששנים טעיתי לחשוב כי דמותו עמדה לנגד עיניו של דוד שחר כשבא לשרטט את דיוקנו של הרוקח המבקש להביא גאולה לעולם — הייתה חנות הספרים של ר' מנחם מוניש שיינברגר, אחיו של ר' שייע שיינברגר, "שר החוץ" המנוח של נטורי קרתא.

שיינברגר — יהודי אדמוני שהלבין — בחַלַט זהוב־שחור ובפאות פרועות — ישב במרכז חנותו, שלא היו בה לא מדפים ולא שולחנות, מוקף משוכות־משוכות של ספרים, כדוגרת זו היושבת על אפרוחיה. הוא לא הניח לאיש להיכנס פנימה, ומן הפתח היית צריך לזעוק לו מה אתה מבקש.

בדרך כלל מיעט למכור. אולם לפעמים, כשהייתי בא מסוּפר — ללא ה"צ'וּפּ", הבלורית המחוצפת של החילוניים — היה מתרצה לי, ולאחר שהיה חוקר ודורש אם אני שומר שבת מחללו ואם אין אני "קרקפתא דלא מנח תפילין", היה שולף ספר מתוך אחת הערימות ואומר שאת הספר הזה הוא מעוניין למכור היום ואחר כך נוקב את מחירו.

"דומני שאתם מגזימים בדרישתכם, לא כן, רב מוניש?"

הגבתי בתדהמה. "זה מה שהודיעו לי מן השמיים", אמר שיינברגר ונשא עיניו אל התקרה. על פי רוב היו לו ספרים מדפוסי ירושלים הראשונים וכתבי יד בתולדות "היישוב הישן" — היודע מישהו מה עלה בגורלם?

הרחוב שתחילתו נושקת לגדר האבן של בית החולים האיטלקי ואשר נדחק בין שכונת מאה שערים מזה ובתי נייטן ובתי אונגרין מזה, עד שהוא נחלץ מן המֵצר ויוצא למרחב סמוך לשכונת התימנים נחלת צבי, שערי פינה ובתי ורשה, וקצהו נוגע בפתח שכונת גאולה ובכיכר השבת, הרחוב הזה היה בשבילי רחוב חנויות הספרים.

הלוך ושוב הלכתי לאורכו, אוסף מציאות ומביאן הביתה ומחביאן בארון החשמל, ולעת לילה, כשעלו הוריי על משכבם, הייתי מכניסן הביתה.

על חנותו של ר' משה שרייבר — בצלעה הצפונית־מערבית של שכונת מאה שערים, מול בית הכנסת המלבי"ם, מקום שבסוף המאה הקודמת עמדה חוותו של גרמני, מורה בבית היתומים שנלר, ששמו יצא לדיראון לאחר שרצח צעיר תימני במכות מגלב על שֶאָרָה בלי רשות תאנים מן העץ שבחצרו — הייתי מדלג. חנותו של ר' משה שרייבר, אף שהיה מחשובי חסידי ויז'ניץ, הייתה מודרנית מדי לטעמי:

תערובת משונה של ספרי קודש וספרי חול, תשמישי קדושה לתיירים ותמונות של רבנים וגדולי ישראל לתלייה בסוכה. לא הייתה בה הפָּטינָה שאפיינה את יתר החנויות אף על פי שלעיתים יכול היית למצוא שם ספרים נדירים שבעלי החנות לא ידעו את טיבם.

בית האולפנה המחמיר ביותר בשוּרת האוניברסיטאות שלי היה, דומני, זה של יוסף דב שטיצברג ובנו זליג שבמעלה רחוב מאה שערים, סמוך לסניף הדואר של שכונת גאולה. מבחוץ נראתה חנות הספרים שלו מוזנחת ועזובה. על חלון הראווה עדיין היו מודבקים, מעשה שתי וערב, רצועות הבד שהגנו על הזכוכית מפני הדף פגזי הלגיון במלחמת השחרור, ועליהן שיירי מודעות המבשרות על נסיעות למירון, על ענבים ללא חשש עורלה ועל בואו של צדיק לעיר. דלת הכניסה הייתה סגורה תמיד ובקושי הייתה נפתחת בחריקה. בִּפנים היית מוצא את עצמך באחת מחנויות הספרים היותר מסודרות שראיתי בארץ, כספרייתו הפרטית של תלמיד חכם. מדפים היו לאורך הקירות והתנשאו עד לתקרה. החדר היה גבוה שלא כרגיל, אולי התנשא לגובה של חמישה מטרים. את באי בית המסחר קיבל ר' יוסף דב שטיצברג, יהודי נשוא פנים שלימים התגלה לי כי בן אחיו הוא לא אחר מאשר הפסל יחיאל שמי, חבר בית הערבה ואחר כך כברי, ובצד, רכון על כרטסת, ישב ר' זליג שטיצברג, איש נמוך קומה, חד מבט ובעל זקן אפרפר מחודד. לבושו היה כלבושם של חסידי גוּר: מגבעת שחורה עגולה ומכנסיים תחובים בתוך גרביים שחורים הנתונים בנעלי סירה שחורות אף הן.

היו כשל מנהל בנק קפדן הדורש מלקוחותיו המבקשים הלוואה להוכיח לו בראיות נחרצות שלאמיתו של דבר הם יכולים להסתדר היטב גם בלעדיה. שטיצברג היה מבקש מקוניו שיראו בקיאות בספר שביקשו לקנות בטרם יואיל למכור אותו להם. שאלותיו היו למדניות, והיה ממשיך לחקור עד שהיה משתכנע — וקשה היה לשכנעו.

כאשר הואיל שטיצברג למכור לי שלושה ספרים יקרי ערך ללא חקירה ודרישה, ואם לא די בכך, אף אמר מיוזמתו שאני רשאי לפרושׂ את התשלום לשיעורין, ידעתי כי סיימתי את לימודי התואר הראשון בהצטיינותיתרה והמסלול הישיר לדוקטורט סוף־סוף פתוח בפניי.

אל תאמין במה שכּתוב

לחנויותיהם של האנטיקווארים שבתל אביב אני נכנס כמו לבתי מסחר לבשמים — להתבשם, כלומר לראות ספר נדיר, לשמוע דברי תורה, לפגוש תלמידי חכמים ויודעי ספר. רק לעיתים רחוקות אני יכול להרשות לעצמי קנייה ממש.

על מפתן חנותו של מר יעקב טברסקי שברחוב שינקין נהגתי לעבור כמי שנכנס לחדרו של אדמו"ר. ומעשה שהיה כך היה.

"אתה חסיד?" שאלתי באחד הימים את המו"ס, שעלה ארצה מברית המועצות ובאורח פלא הצליח להוציא מתא ההקפאה הענקי ההוא פריטים רבים שלא נשתמרו אלא שם.

טברסקי חייך בערמומיות וניענע בראשו מצד לצד.

"אינך ממשפחה של חסידים?" תמהתי.

"לא", השיבני, "אני ממשפחה של אדמו"רים", ולקולו נתגנב בוז או ליתר דיוק זלזול בהמונים המעריצים את הרבי.

התברר שאביו היה האדמו"ר מטשרנוֹבּיל, הרבי שאבי בנעוריו ואביו, כלומר סבי, היו עולים אליו לרגל קודם שהבולשביקים תפסו את השלטון ברוסיה.

"לאו מילתא זוטרתא, בנו של הרבי", הייתי מגפפו כביכול במילים. אבל טברסקי ביטל את דבריי ואמר שגם הוא, למען האמת, אדמו"ר בזכות עצמו, גם אליו נכנסים יהודים עם קוויטלעך, פתקים שעליהם הם רושמים איש־איש את מחסורו, גם הוא עוסק בעניינים שהם תערובת של רוחניות וגשמיות, גם הוא מקבל פדיון נפש,

ובסופו של דבר הכול יוצאים מלפניו בכיסים ריקים אבל עם תחושה ברורה של התעלות.

באחד מימי הקיץ ההוא נכנסתי לחנותו וראיתיו יושב כדרכו ומעשן את מקטרתו, מתאמץ ללא הצלחה לשמר את האש הרומצת בה. רק מפאת קוצר היריעה איני משתעשע בדיבורים על מקומה של הליוּלקע, היא המקטרת, בעולמה של החסידות. מאחוריו היה תלוי לוח קרמיקה סדוק מעוטר באוֹרנמנטיקה ארמנית. במרכז הלוח היה רשום באנגלית "נא לא לעשן בבקשה".

"הייתכן?" שאִלתיו, "הרי אתה כותב במפורש שאסור לעשן".

טברסקי חייך והוסיף לשלח אש בטבק הלח.

"מדוע אפוא תלית את השלט?" דחקתי בו, "האם הוא מוצג למכירה?"

"מה פתאום", אמר בנו של האדמו"ר מטשרנוביל,

"תליתי אותו כדי שלא תאמין במה שכתוב".