בחגי תשרי אין שולחן בלי רימון, ולא בכדי. אחד מסמני החג, אחד משבעת המינים, פרי המהלך קסם על משוררים, גרגרנים ואפילו יצרני קוסמטיקה, ששמו נקשר באיכותיות בריאותיות רבות מכיל נוגדי חמצון, ויטמין C וברזל בכמויות גבוהות. 

הערכת משרד החקלאות היא שיבול הרימונים יעמוד השנה על כ- 50,000 טון, הגדול ביותר שידעה מדינת ישראל עד כה. הזנים העיקריים של הרימון הגדלים בארץ הם: 'עמק' (ורוד), 'עכו' ו'שני' (אדומים) – מוקדמים לעונה, '116', 'הרשקוביץ' ו'כאמל' (זנים אדומים וחמצמצים) באמצע העונה ו- ו'ונדרפול' (חמוץ-מתוק וגדול) זן אפיל (זן מאוחר), שאת פירותיו ניתן למצוא על המדפים עד סוף החורף והאביב.

הרימונים של רונן גוטמכר מיסוד המעלה (צילום: גילעד שרים)

במשך שנים רבות התרכז ענף הרימונים בעיקר בשיווק רימונים שלמים בתקופת חגי תשרי, והיקפו היה מצומצם ועמד על כ- 3,500 דונם. לפני כעשור, פותחה על ידי מינהל המחקר החקלאי ("מכון וולקני") במשרד החקלאות מכונת פריטת רימונים שאפשרה עדנה מחודשת לפרי, ובין השנים 2003 – 2012 הורחבו הנטיעות באופן משמעותי. כיום, הענף עומד על כ- 20,000 דונם מטעים מניבי פרי ועוד כ- 2,000 דונם מטעים צעירים המעובדים על ידי כ- 300 מגדלים בכל רחבי הארץ.

הציניות של הפקידים

"אני קשור לשטחים שלי, ולמרות שהציעו לי הרבה הצעות ברחבי העולם, ארגנטינה ואוסטרליה, זה לא יהיה זה", אומר בן כהן ממושב אביגדור תוך כדי נסיעה בין השטחים עליהם הוא אחראי במישור חוף יהודה. "אתה תנסה להגיע לנוסחאות הכימיות של הדשנים של מה שיש בארץ, ותדריך אותם ותהיה מבסוט מהתוצאות. אבל אין תחושב יותר טובה מזה שזה מצליח פה בבית. הציניות של הפקידים, שהם מנצלים את הזיקה הכל כך חזקה ועמוקה שיש לנו למקום הזה".

כהן (34) מגדל רימונים כבר 13 שנים כעצמאי. את התחום למד אצל החקלאי מרדכי קליין ז"ל. "הוא היה עושה הכל מרימונים. למדתי שם המון, והבנתי איזה זנים כדאי לגדל ואיזה לא", אומר כהן. בעקבות ההמלצות שלו, נטע אביו רימון מזן וונדרפול בכל האדמות הפנויות שהיו למשפחה באביגדור. אחרי הצבא למד כלכלה ומנהל עסקים בספיר, ועבד ברימונים. זו היתה תקופת הפריחה של הביקוש לרימון בארץ, כשהתחילו ידיעות על איכויותיו התזונתיות. "התחלנו מ-30 דונם וונדרפול. ההורים לא התלהבו שאני אמשיך להיות חקלאי, אני לא מתלונן, אבל יכולו להיות לי חיים יותר רגועים ושלווים." כיום יש למשפחת כהן בית אריזה שמעניק שירותים של ריסוס, אריזה, פיקוח ושיווק ל-380 דונם באיזור. 40% מתוכם הם שלהם.

בן כהן בפחת בית האריזה במושב אביגדור (צילום: יהל פרג')

"אבא אמר לי כשהייתי ילד שחקלאי צריך לדעת הרבה מקצועות, זה נכון. אנחנו מגדלים, מתעסקים בכימיה, בהעסקת עובדים, בשיווק", אומר רונן גוטמכר (43) דור שלישי של חקלאים ביסוד המעלה. על 200 הדונם שבאחזקתו גוטמכר מגדל משמש, שזיף, תפוחי אנה, סברס ופקאן. 25 דונמים מוקדשים לגידול רימונים, אך מדובר במגמת ירידה. "בעבר הרימון היה נוח לגידול, אבל עכשיו כשיש יותר, גם המזיקים התרבו, והגידול יקר. זה לא הגידול הכי רווחי שלי, יש חקלאים טובים ממני אבל כולם באותה הסירה, המחירים נמוכים לרימון. השנה אני עומד על שני טונה לדונם, זה קשור למחזוריות, למזג האוויר, לכמה פרי הוא נשא עליו שנה קודם. הפריחה התחילה מאוחרת ובגלל הגשמים התגבר הצימוח על הפריחה, זה לפחות ההסבר שלי לעניין."

גם רונן נכנס לעסק אחרי השחרור מהצבא, "מה שאני יודע זה מנסיון, קורסים, ימי רענון. זה תהליך, אין נוסחה מנצחת לאיך מגדלים טוב, הרבה דברים מחוץ לידיים שלך." כשהמגדלים מדברים על הדברים שמחוץ לידייהם, הם מתכוונים לנזקי הטבע השונים, לקטיף ה"עצמאי" של הישראלים שמטיילים במטעים, לחיות הבר שפוגעות בגידולים, אבל בעיקר יש להם ביקורת כמעט אין סופית על התנהלות משרד החקלאות, בראש הטרדות עומד אצל כולם מחיר המים. "בשנים האחרונות החקלאים מתמודדים עם עלייה בתשומות בכל הגזרות. יש התנהלות מוזרה עם מחירי המים, רימון צורך הרבה מים, 700-800 קוב לדונם" מלין גוטמכר.

"אנחנו צריכים להיות עצמאיים, כמדינה ובכבני אדם. הגיוני לקנות פרי מטורקיה או מעזה כשאפשר לייצר אותו דבר, ויותר טוב, פה? אחרת מה שווה כל האדמה הזאת, כל הארץ הזאת? שר החקלאות חשוב להבין את חשיבות החקלאות, מה לעשות כדי לשמר אותה. חקלאים בורחים מחקלאות, לא בגלל שלא אוהבים את המקצוע, בגלל שקורסים כלכלית, אנשים שעיבדו אדמה, עכשיו בגיל פנסיה, מאבטחים בקניונים ובתי ספר."

רונן גוטמכר, יסוד המעלה (צילום: גילעד שרים)

"לא מתחרט שבחרתי להיות חקלאי" אומר גוטמכר. "אני קם בבוקר בכיף וחושב שחש שליחות – יש לי גאווה בזה שאני מייצר משהו איכותי וטוב ומזין אנשים, לצד המוטיבציה הכלכלית."

"אתה מבין מה זה ציוני?"

שלום לקח אותי ישר למפעל המסחטה הפרטי של המשפחה, משק לווינסון במושב אורות. הוא מסביר בהתלהבות רבה על המכונה שהמציא בעצמו, על זני הרימונים ועל הבירוקרטיה שמערים משרד הבריאות על יצרנים קטנים, על הערכים התזונתיים של הרימון.

הוא עלה לישראל ב-1956, לפני מבצע קדש, בחבורה שהתארגנה מהר מאוד בדרום-אפריקה. כשהשתחר הגיע לקיבוץ הסוללים, שם פגש את אשתו תרצה, ניצולת שואה משבדיה, ומהר מאוד רכשנו את המשק במושב אורות. "הגענו לפה ב-1960, גידלנו ירקות. ואחרי מלחמת יום כיפור התחלנו עם הרימונים" מספר שלום. "היו לנו יותר מ-100 דונם של רימון, והיום אנחנו מגדלים פחות, 45-50 דונם רימונים. בעיקר זנים ישראלים, עכו, שני והרשקוביץ עם הצבע היפה. את המיץ אנחנו מוכרים בשווקי חקלאים."

שלום לוינסון, מושב אורות (צילום: יהל פרג')

"אני בית"ריסט" אומר שלום בהתרסה כשהוא מבין שהוא מתראיין ל'דבר' "זה של מפא"י" הוא אומר בתרעומת. "עברו הרבה מים בירדן, הנה, עובדה שהבית"ריסט מתראיין ל'דבר' אומרת משהו, לא?" אני משיב, והוא מחייך. "כשעליתי לארץ סבא שלי סיפר לי שהוא הציע לסוכנות היהודית תרומה שתסייע בהעלאת 15 משפחות ממרוקו לארץ ישראל, כדי שלא יקחו את הנכד שלו. אתה מבין מה זה ציוני? יהודי אחד שנותן כסף ליהודי שני לשלוח יהודי שלישי לא"י"

תוך כדי השיחה נכנסת מחנכת בבית ספר בקריית גת, להם שלום תורם רימונים לפעילות משותפת עם מפעל 'אור לעיוור' בעיר. "מה השתנה בשנים האחרונות? החקלאים צריכים להתמודד עם המון בירוקרטיה. היום זה יותר שליחות. אני מקווה ורוצה שהילדים שלי יהיו חקלאים וישמרו על האדמה, זה מה שיחזיק אותנו."

המרכיב של הנסיון

הם עושים מרימונים ריבה (ראו מתכון), תרכיז ומיץ. רוב הסחורה נשלחת לחו"ל כאמור, חלקה כקישוטים לחג המולד. הם אוהבים את הארץ הזאת, אי אפשר לעשות את זה אחרת, אבל מודאגים מהכיוון אליו כל הסיפור הזה הולך, ברמה האישית וברמה הלאומית.

מכונת המסחטה הביתית שהמציא שלום לוינסון (צילום: יהל פרג')

ריבת הרימונים של שירן כהן (צילום: יהל פרג')

מאחורי שלושת החקלאים, בעלי המשקים, יש לא מעט ידיים עובדות, לא מעט מהן של פועלים מתאילנד. עבור כל חקלאי עומדת הדילמה של העסקת העובדים, וההסתמכות על התאילנדים היא כבר עובדה מוגמרת ונוכחת בכל משק ומשק. לא מעט משתדלים להעסיק גם ישראלים, על אף ההשקעה הגבוה יותר. התאילנדים הם חלק אינטגרלי מהמטעים, ורבים מהחקלאים חשים שהם שותפים מלאים באחריות על המטע ומתנחמים בכך שכח הקנייה שלהם בתאילנד גדל באופן ניכר בזכות העבודה בישראל, ועדיין הפערים ברורים. "אנחנו מדברים פה היברו-טאי" אומר כהן בצחוק, וכוונתו ברורה.

"התנובה לדונם רימונים היא הכי גבוה בעולם. מגיעים מכל העולם ללמוד מה עושים ואיך" אומר כהן בגאווה. "הדתיים יגידו שזו ארץ זבת חלב ודבש, ארץ הקודש. אני חושב שזה טכנולוגיות של דישון, שיטות גידול וטיפול. יש פה מסורת של חקלאים משכילים, שאין בהרבה מקומות בעולם. זה נבנה אבן על אבן. אנשים שהם המון שנים בעסק, ראו המון מקרים, יש מרכיב של נסיון כאן."

ממה מתעלמים פקידי האוצר?

"אנחנו לא מקבלים סבסוד ישיר על חקלאות. המים המושבים שאין להם שימוש אחר נמכרים לנו במחיר מופרע, המסים על הסולר לכלי עבודה. אין לנו איך להתחרות במחירים מול הספרדים. חלק מהחקלאים סוגרים. הגיל הממוצע בעלי משקים בחקלאות הוא 70, עבודה שהיא לא פשוטה, קשה פיזית והרבה מתח, להרבה מהם אין המשך. יש היום 5,000 חקלאים בישראל, ב-2011 הייתי נותן שירות ל 40-50 משקים, היום יש 7. רובם סגרו."

ממוצע הצריכה הישראלי, לפי כהן, הוא צריכה של 3 קילו לבנאדם בשנה. איך שלא הופכים את המספרים זה 27,000 אלף טון ואת השאר צריך לייצא. המדינה שקונה הכי הרבה רימונים מישראל היא גרמניה. הספרדים הם היצרנים הכי גדולים באירופה, ובאיטליה מגדלים בשנים האחרונות, ככה שגם השוק הזה אינו יציב.

ארגזי הרימונים המיועדים לייבוא (צילום: יהל פרג')

"אני חושב שעברנו את נקודת האל-חזור. אנחנו צועדים לכיוון שתוך 5-10 שנים לא יהיה בישראל מספיק ידע לייצר אוכל. רימונים זה מותרות, אבל יש דברים בסיסיים. מחר נריב עם טורקיה, וכשהם עם השלטר על האוכל שלנו זה מאוד בעייתי", מתריע בן כהן. "אתם רוצים בניינים בכל חדרה גדרה? אפשר להחליט. בסינגפור רק מחפשים לגדל אוכל. צריך למצוא איזון בין דיור ומרחבים. מעבר להיבט האקולוגי, יש פה סוגיות בטחוניות, תרבותיות, בריאותיות. אם הייתי שר החקלאות הייתי עוצר את הייבוא. מחליט מה מוצרי בסיס, ועובר למודל של תמיכות ישירות, כמו שמקובל בכל מדינות ה-OECD. בסופו של דבר כן פותח לייבוא, אבל באופן חכם."

"יש גישה מאוד קפיטליסטית של המדינה בעשורים האחרונים, הזנחה של המוצרים הציבוריים – איכות סביבה, איכות המים בחופי הים, העובדה שאתה יכול לייצר בעצמך מזון. כל הדברים האלה נעלמים מעיניהם של פקידי האוצר. כמו הסוגיה של משבר האקלים, מתעלמים מזה, אבל זה משפיע. פתאום בשנה שעבר ברד במאי."

מתכון לריבת רימונים – משפחת כהן מושב אביגדור