לעבור מבית גדול במושבה בשרון לדירה בתל אביב פירושו, בין השאר, לעשות החלטות ספרותיות מכאיבות. רחלי ואני מסרנו מאות ספרים לכל ספרייה שרק הייתה מוכנה לקבלם, ולקחנו איתנו רק את הספרים שאי אפשר בלעדיהם. ובכל זאת הגענו עם יותר מדי ספרים לדירתנו התל־אביבית הצנועה. אמנם הצבנו ספרייה מקיר לקיר בסלון ובחדרי השינה, אך עדיין הונחו בסלון ערמות ספרים שלא נמצא להם מקום. אין ברירה, הגיע הזמן לחתוך בבשר החי.

אני מסתכל על המדפים של ספרי השירה ואומר לעצמי שעל אלתרמן אין מה לדבר. כתבתי עליו לא פעם, ואת שירתו המוקדמת אני חוזר וקורא. אלתרמן נשאר. אבל אם אלתרמן נשאר, על שלונסקי לפנות את מקומו. "שירי שלונסקי בעשרה כרכים" יפנו שלושים סנטימטר הדרושים לנו מאוד. כשיצאו כרכים אלה לאור בראשית שנות השבעים הייתי סטודנט באוניברסיטת תל אביב וחסכתי לירה ללירה במשך חודשים כדי שאוכל לרכוש את ה"כל כתבי" המכובד הזה. עכשיו אני מתנצל בליבי לפני המשורר הנכבד. איני מזכיר כלל את העובדה שכל כתבי אלתרמן, יריבו הגדול, נשארו במקומם, ורק שב ואומר שזהו, זאת דירה תל־אביבית קטנה, ופשוט אין מקום.

למחרת אני לוקח את אברהם שלונסקי — כתבים, עשרת הכרכים במארז המקורי (מחירם על פי האינטרנט נע בין שלוש מאות לארבע מאות שקלים) ושם את פעמיי לעבר חנות ספרים משומשים ליד שדרות בן־גוריון. את המקום מנהל בחור צעיר, רזה, כאילו יצא זה עתה מדפי אחד הספרים שכאן. אבל לנהל משא ומתן הוא יודע. "מה אני אעשה עם זה, מי קורא היום שירה?" הוא שואל. קשה לי להחליט אם זאת אמת קיומית או רק צעד ראשון במשא ומתן כלכלי מורכב. "אתה יודע מה? חמש עשרה שקל", הוא מציע. חם, חם בתל אביב. אין לי כל רצון לשאת את השירה הכבדה הזאת כל הדרך חזרה לביתי החדש. "חמישה עשר שקלים", אני אומר. אני שב ומתנצל בליבי לפני שלונסקי, שפעם מלך והמליך מלכים בקריית המשוררים שלנו, ועכשיו אני מוסר את כל כתביו בחינם.

חם, חם בתל אביב. "כמה עולה מיץ גזר?" אני שואל את המוכרת הצעירה, העומדת מאחורי שורות צבעוניות של אשכוליות וגזרים ותפוחי עץ. "קטן, בינוני או גדול?" היא מצביעה על שלוש האפשריות התלויות מולה. "בינוני", אני מבקש. "חמישה עשר שקלים", היא אומרת.  אני יושב על ספסל בשדרות בן־גוריון ושותה בלגימות גדולות את עשרת הכרכים של שלונסקי.

געגועים מיד שנייה ברחוב רחל   

"אני חושבת שמצאתי לנו דירה", אמרה לי רחלי בטלפון. כל הקיץ חיפשנו בלא הצלחה דירה בתל אביב. אני חזרתי לפלורידה עם תחילת השנה האקדמית, ורחלי נשארה בבית שלנו באבן יהודה להמשיך לחפש את ביתנו העתידי. עכשיו (תשע בערב אצלי זה ארבע בבוקר אצלה, חישבתי במהירות) סיפרה לי שאולי מצאה לנו דירה. קומה שביעית? היססתי. גרתי בהרבה בתים עד היום, אבל כולם היו על האדמה, או סמוכים מאוד אליה. "רחוב חולדה מתחיל ממש מהבית הזה", שלפה רחלי קלף אחרון.

חמש שעות אחר כך חתמה על החוזה.

הגעתי לתל אביב חף מנוסטלגייה. חולדה, שבה נולדתי, ותל אביב לא היו ידידות. אדרבה, עוזר חולדאי, מנהל בית הספר בחולדה, לא החמיץ הזדמנות לדבר בגנות פיתויי ההימורים של הטיר התל־אביבי, כאילו הייתה תל אביב מאורת הימורים גדולה, ויש לשמור על הכספים שבידינו, שלא ייפלו לידי גזלניה. העובדה שרחוב חולדה מתחיל למרגלות הבניין שבו נמצאת דירתנו החדשה גרמה לי נחת משונה, אבל שמחתי בעיקר על כך שזהו רחוב שקט, שכמעט לא עוברות בו מכוניות. בריצת הבוקר שלי גיליתי שכאלה הם גם שלושת הרחובות האחרים במרובע הרחובות שחולדה היא אחת מצלעותיו. לא הבנתי מה למרובע הרחובות הזה בין שדרות בן־גוריון לארלוזורוב, בעורפו של רחוב דיזנגוף, אבל שמחתי בשקט של הרחובות האלה: קצת כמו ללכת בלי (דיזנגוף) ולהרגיש עם.

שום שורשים לא חיברו אותי לתל אביב. י' ידידי, שבא לבקר אותנו בביתנו החדש בשבוע שעבר, יצר בלי משים חיבור ראשון ולימד אותי: אם אין לך עוגת מדלן משלך, חבר טוב עשוי לתת לך לטעום מעוגת הגעגועים שלו. פגשתי אותו במגרש החניה שליד הבית. והוא יצא מהמכונית נרגש. "תראה", אמר בתנופות יד גדולות, "כשאני גדלתי כאן, כל השטח הזה, משדרות בן־גוריון עד ארלוזורוב היה משק הפועלות. משק הפועלות לא כל כך הצליח והיה מוזנח, אז הוא הפך לבוסתן גדול, גן העדן האבוד של הילדות שלי".

משק הפועלות? אז הרחוב שלנו עומד במקום שהיה בו משק הפועלות?

נזכרתי בטון הנוסטלגי של אימי כשסיפרה לי על ההכשרה שלה כפועלת לפני שהצטרפה לקיבוץ חולדה. "תראה", י' לא נרגע, "מרובע הרחובות הזה שמתחיל כאן, עם חולדה וגוש חלב ובאר טוביה ומצדה, הוקם בזמנו כשכונת שכנים ונקרא שכונת אפרים". חיברתי שתיים ועוד שתיים ושאלתי, "אפרים, כמו אפרים צ'יזיק?" "ודאי, הרי השכונה הזאת נוסדה ב־1930, שנה אחרי שצ'יזיק נפל על הגנת חולדה". פלאי פלאים, סוף־סוף אני מבין איך התגלגלה חולדה לתל אביב. אנחנו גדלנו על סיפור הגבורה של צ'יזיק והראינו בגאווה לאורחים שהגיעו לקיבוץ את הפסל לזכרו, העומד עדיין ביער הרצל, במקום שבו הייתה חולדה הישנה. אני מבין פתאום את המיקום המוזר של עצי הקלמנטינות והלימונים ברחובות האלה (בפינת הרחובות חולדה ובאר טוביה משמשים כמה עצי לימון שלא לטובתם כגדר חיה) ורואה את שורות המטע הנעלמות שפעם היו כאן. עצים נוספים תקועים בגינות בלא פשר, עצי אזדרכת, שיחי לנטנה ודורנטה שפעם היו נפוצים ועכשיו משתרעים פרא במגרשים עזובים.

עלינו לדירה ואכלנו ארוחת ערב לצליל סיפורי הילדות של י'. אחרי ארוחת הערב ירדנו לרחוב באר טוביה שבו גר י' בילדותו, מאה–מאתיים מטר מביתנו החדש. תחושתו של יעקב שבתאי שתל אביב של ילדותו אבדה ואיננה מוחשית כאן כמו פצע: הנה, הייתה שכונת שכנים, עם בתים בני קומה אחת וגינות ירק; הנה, היה משק פועלות, והנה הכול נמחק. היה חזון תמים, והנה כוסה אבק. י' הראה לנו את המקום שבו עמד בית ילדותו. נזכרתי שאת המונח נוסטלגייה טבע רופא שווייצרי בשם יוהנס רופר, כמונח כללי למחלה שסימנה העיקרי הוא תשוקת החולה לשוב לביתו.

עץ פיטנה עמד בפריחתו ליד בית סמוך. י' תלש פרח, הריח את הגביע הלבן־צהוב והגיש לי: "הריח הזה הוא עוגת המדלן שלי". קולו החזק, שעד עכשיו הדהד ברחוב החשוך, התרכך. לרגע עמדנו משני צידי המתרס: רחלי ואני שייכים למאות האנשים המאכלסים את גן העדן האבוד שלו. מוזר, מה שעבורו שורשים חתוכים, היה עבורי צמיחה אפשרית של שורש חדש, ולו בזכות הפגישה הלא צפויה עם אפרים צ'יזיק וחולדה ומשק הפועלות שעל אדמתו ניצב ביתי התל־אביבי. זאת לא עוגת המדלן שלי, אבל ריחה של העוגה הזאת מלווה אותי כבר כמה ימים בריצת הבוקר בריבוע רחובות שקט שהיה פעם שכונת שכנים.

חוש הומור בשדרות בן־גוריון                              

איך הופכים עיר, שעד עכשיו הייתה בית קולנוע ובית קפה, לבית? אני מנצל את ריצות הבוקר שלי כדי להכיר עוד ועוד רחובות ושדרות הסמוכים למקום מגוריי החדש. אני כבר מכיר היטב איך מתעוררות שדרות רוטשילד לקראת היום החדש, ואיך שדרות ח"ן ושדרות נורדאו, והיום תור שדרות בן־גוריון הפנייה משלמה המלך לשדרות בן־גוריון מעוררת תמיהה ורוגז ילדותי: מי שותל עצי זית בשדרה עירונית? הזיתים היו אחד הענפים המרכזיים בקיבוצי־לשעבר, ומסיק הזיתים היה חגיגה (אני, תמיד הרזה בין המוסקים, נקרא לענפים הגבוהים, העלולים להישבר. ואחר כך הכיף הגדול: לאחוז יחד, סביב־סביב, בשולי משטח השקים שעליו נמסקו הזיתים, לאסוף את הזיתים לערמה אחת ולנחש כמה ארגזים תמלא הערמה הגדולה הזאת). אני אוהב את העץ הקפריזי הזה, ששנה אחת הוא שופע פרי ואחר כך אינו מניב כלל במשך שנה או שנתיים, במחזוריות שאיש לא הצליח להבין את כלליה. השנה מכל מקום העצים מניבים יפה, ואני כמעט נעלב בשמם של העצים האלה, שמוח קודח של פקיד עירוני ייעד אותם לעצי נוי והפך את המון פירותיהם הירוקים לאשפת חוצות. כעס הוא קטליזטור מצוין לשירה. על פיסת נייר שאני מוצא בכיסי אני כותב:

עצי הזית בשדרות בן־גוריון

פצועים ורזים כחתולי רחוב.

בקטעיה הבאים של השדרה, החוצים את הרחובות אד"ם הכהן, דיזנגוף ובן־יהודה, עצי הזית צעירים יותר, וטרם קיבלו את קלסתר הפנים המיוחד לעצי זית עתיקים. לצידם עצי שקמה ועצי אשל. צריך לרוץ כאן בזהירות שלא להחליק על אלפי הפגות הרמוסות, המכסות את מדרכת השדרה בשכבת ריקבון עבה. הטענות שיש לי לפקיד העירוני, שהפך את פירותיהם של הזיתים והשקמים ללכלוך ולמזון תולעים, הולכות ומתרבות. אף אחד לא אמר לו שמכל העצים שכאן רק עצי האשל מותאמים לקרבת הים?

עוד לא שבע בבוקר, והשדרה ריקה כמעט, רק אני והיונים, ועכשיו מצטרפים אלינו גם חצי תריסר עורבים, מגיעים, מקפצים בקלילות על האדמה כאילו יש להם קפיצים ברגליים, בדיוק כפי שאני זוכר אותם מחצר מכון הזרעים בקיבוץ. ופתאום אין לי שום טרוניות על הגנן העירוני. פתאום, כאילו החלפתי איזה דיסק פנימי, טוב לי בשדרה האלתרמנית הזאת, שיונים ועורבים ועורבנים ודרורים מגיעים אליה כבאים לחצר כפרית. אלתרמן האמין שלא במקרה המילים "עיר" ו"יער" מורכבות מאותן אותיות ממש, ובניגוד לשלונסקי לא ראה מלחמה תמידית בין העיר ליער, אלא דווקא השלמה פורייה. אין לי מושג מי היה הממונה על הגינון בעירייה, אבל ברור לגמרי שמי שאחראי לנטיעת הזיתים והשקמים האלה לא היה גנן "מרובע" אלא אדם בעל חוש הומור אנרכיסטי, מישהו שאמר לעצמו, רוצים שדרה? יופי, אני אעשה להם שדרה. הוא הרי ידע שעם זיתים ושקמים לא יוצרים שדרה עירונית נקייה ומלוקקת, אלא מובלעת שתשמר את הוויית השדות והכרמים שהיו כאן לפני פרוץ העיר.

האיש הזה ידע בבירור שהוא לא יוצר כאן מהדורה חדשה של שדרות רוטשילד, שתוארו בזמנו באוזני הברון רוטשילד כגרסה עתידית של בולוואר פריזאי מהודר. אין ספק, שדרות רוטשילד נקיות יותר, גזוזות ומגורפות עד דק, ולא מטנפות את נעלי הספורט כמו השדרה הזאת, אבל באוויר הבוקר הקריר של תחילת יולי מפעמת בי פתאום שמחה שעל יד הבית, ממש ליד הבית החדש שלי, מישהו לא ניסה להתחרות עם השדרות הפריזאיות אלא דווקא עם שורות הכרמים שהיו כאן לפני עידן ועידנים.

כשאני מסתובב לחזור הביתה, הרחובות כבר מתעוררים לחיים. מה שהיה קודם מסלול ריצה לא מופרע, מופסק עכשיו על ידי תנועה ערה של מכוניות. אבל מהבוקר יש לי קרוב לבית קצת כרם, קצת יער, קצת ידידויות ישנות.

תל אביב עיר הקודש 

אני הולך ברחוב טשרניחובסקי לעבר גן מאיר לחפש את בית הספר שבו התגוררתי לפני עידן ועידנים במשך שלושה חודשים (בשל הצבא המצרי המתקרב הוחלט לפנות מחולדה את הנשים והילדים. כיתת הגן שלי קיבלה למגוריה כיתת בית ספר סמוך לגן מאיר ושהתה בה עד סוף מלחמת השחרור). בפינת טשרניחובסקי־בוגרשוב מושך את עיניי איקליפטוס ענקי. חלקו התחתון של הגזע מפותל כשורש, זכר לשנים רבות ולכריתות רבות. עלווה חדשה, בצבע ירוק־אור, מסתירה כמעט כליל את החלק הזה, ומתוכה מתנשא גזע שהשיר לא מזמן את קליפתו, ועכשיו הוא חלק לבן־כחלחל. הגזע מתפצל גבוה מעליי לארבעה ענפים, ורק כעשרה מטרים מעל הרחוב הוא פורש את מלוא מוטת כנפיו.

הריח המר של העץ הזה הוא ריח ילדותי. ליד שער הכניסה הישן של חולדה היה איקליפטוס דומה. גם הוא בעלים מוארכים, בהמוני פרחים זעירים. גם הוא בגזע ענק, בצמרת ירוקה־אפורה שהורתה לעננים את כיוון נדידתם. במחברת שיריי הראשונה, מכיתה ב', אני מוצא: "איקליפטוס, איקליפטוס/ על ידך חורשים בדיסקוס" (הסבר לקורא הלא־חקלאי: מחרשת דיסקוס היא מחרשה ההופכת את האדמה בעזרת צלחות ברזל או דיסקוסים).

אבות ישורון, שהגיע לתל אביב מפולין בראשית שנות העשרים שלו, לא הרבה לומר מילים טובות על תל אביב, אבל פעם ופעמיים שיבח אותה על כך שהיא מסכימה להכיל את שפע הזיכרונות של אזרחיה החדשים: "פעם אמרתי מלה טובה: 'תל אביב עיר הקודש'./ ובאמת, איזו עיר הייתה מסכימה שאזרחיה/ מהלכים בה, נהנים מקסמה, וכל פינה/ מזכירה להם פינה בעיר אחרת, זרה

כמו ישורון, גם אני מודה ַלעיר המסכימה שתושב חדש ייהנה מקסמיה ,המזכירים לו פינות בקיבוץ ילדותו. אני מתרחק מעט מהאיקליפטוס הענקי הזה ומכוון אליו את מצלמתי. איש כבן שמונים מתקרב אליי ועוקב אחרי מעשיי. "מה אתה רואה?" הוא שואל. "מה אתה רואה?" הוא חוזר על השאלה כשאיני ממהר לענות. "שום דבר מיוחד", אני מפטיר. "תשאל מה אתה רואה?" הוא מדריך אותי. האיש מחייך ויש לו קול בס נעים, ואני מצטרף למשחק: "מה אתה רואה?" "זהו, שאתה רואה עץ אחד ואני רואה חורשה שלמה. היו כאן אולי עשרים איקליפטוסים. זאת הייתה פינת המשחקים שלנו. סתם עקרו אותם. הם לא הפריעו לתנועה אבל כשבנו את הסנטר עקרו אותם".

יפה. יש אנשים שפוגשים זרים ברחוב בזכות כלביהם, ואני בזכות עץ. קוראים לו פנחס אורן, אבל שם המשפחה הקודם שלו היה הופס. "כולם בנורדייה הכירו אותנו בשם הופס. שינינו רק כשעזבנו". בית הספר שליד גן מאיר, אם הוא עדיין קיים, יכול לחכות. אנחנו מתיישבים על ספסל בקצה הרחבה שלמרגלות האיקליפטוס, ואני מקבל שיעור לא צפוי בהיסטוריה תל־אביבית.

משפחת הופס הגיעה לנורדייה בשנת 1934, כשפנחס היה בן ארבע, וקנתה כאן צריף. אביו, שהיה כורך ספרים, עבד בחדר קטן בצריף המשפחתי, ופנחס עזר לו בעבודתו מגיל שמונה. "מה אני זוכר מאז? כשרצחו את חינאווי, ב־39', הייתי מאה מטר מהמקום. חינאווי, אתה יודע, היה הבעלים של הקרקע שעליה הוקמו הצריפים האלה, והיה בא כל יום שישי לגבות דמי שכירות. הערבים חשדו בו שהוא משתף פעולה עם היהודים, ושלחו מישהו לרצוח אותו. שמעתי את הצעקות, ראיתי אותו נתמך על ידי שני אנשים. שמו אותו על כיסא נוח ואחר כך לקחו אותו לבית חולים".

הזיכרון נאחז בפרטים הגדולים ובפרטים הקטנים ללא כל הייררכייה. כמאה מטר מזרחה מן הספסל שעליו אנחנו יושבים היה הקיוסק השכונתי, ובסמטה סמוכה הייתה כיכר חול גדולה. "גר שם עגלון עם שש אצבעות בכל יד. כל ערב הוא היה מתיר את הסוס שלו, והסוס היה מתפלש בחול, זורק חול סביב־סביב, תמונה שאי אפשר לשכוח. בספטמבר 1940 האיטלקים הפציצו את תל אביב, ורוב ההרוגים היו אצלנו. גם הסוס הזה נהרג אז. הוא נבהל מהרעש ושעט לעבר רחוב דיזנגוף ושם נפגע מרסיסים".

חורשת האיקליפטוסים שנעקרה הייתה מגרש המשחקים הגדול של ילדי נורדייה. לכאן היו באים גם ערבים מחפשי עבודה: "נשים היו באות, לוקחות איזו ערבייה שתעזור להן לכבס. הרי כיבסו אז בדודים על מדורות, וצריך היה להוציא, לשפשף, לתלות על חבלים בין הצריפים. היו קשרים טובים עם הערבים. היו מוכרים לנו חמישים ביצים בשילינג".

פנחס מוציא ריבוע נייר גדול, שעליו שרטט בעיפרון את סמטאות השכונה, שורות־שורות של צריפים צפופים, וליד רובם שמות המשפחות שהוא זוכר.

הוא כאן כדי לנסות להשלים את המפה הזאת, שיהיה מה להראות לנכדים. נורדייה הייתה עבורי עד כה שכונת הצריפים של גולדמן וצזאר והדוד לזאר, גיבוריו העגומים של זכרון דברים מאת יעקב שבתאי. אני מתבונן במפה מעשה ידיו של מכרי החדש, ונורדייה הספרותית קורמת עור וגידים. פתאום מתברר לי גם שהטקסט חסר הפיסוק של זכרון דברים הוא מעין המחשה תחבירית של השכונה הזאת, שלא היו בה רחובות מוגדרים אלא סמטאות שזרמו אחת אל השנייה וחצרות ומשפחות שחדרו אחת אל השנייה.

אני זוכר היטב את ביקוריהם האחרונים של הדוד לזאר ושל גולדמן בשכונת הצריפים ואת תחושת הזרות הגמורה שחשו בשנות החמישים במקום שבו היה פעם ביתם. השכונה כבר הייתה מוקפת בתים ונראתה קטנה ודועכת בתל אביב שהתפתחה במהירות צפונה ומזרחה. הרומן הטוב ביותר שנכתב על תל אביב הוא רומן על דעיכה ומוות: ככל שהשכונה גוועת, כך גם יצר החיים של גיבורי זכרון דברים הולך ואוזל. התהליך הזה פסח לגמרי על בן שיחי. כשהתחתן בראשית שנות החמישים עזב את השכונה ועבר לרמת גן. הוא גאה במשפחה שהקים (שלושה ילדים, תשעה נכדים) ובמשרות השונות שמילא (בין השאר מנהל מחלקת יבוא ומחלקת ביקורת טיב ב"אגד" ומאוחר יותר מנהל של חברת ספנות). "אם אני מתגעגע לנורדייה? כמו כל אדם שמתגעגע לילדותו".

חשבתי שאנחנו יושבים על ספסל ברחבה תל־אביבית מוכרת, עכשווית. לא היה לי מושג שאנחנו על ראש תל ארכאולוגי. "מה אתה רואה?" שואל אותי פנחס לפני שאנחנו נפרדים, פניו לעבר קינג ג'ורג'. אני כבר מכיר את המשחק. "אני רואה את 'לב בוגרשוב', בנין משרדים חדש, צמוד לדיזנגוף סנטר", אני עונה. "מה אתה רואה?" "אני רואה את הקיוסק השכונתי שלנו, הקיוסק של ילוביצקי שמופיע בתמונה המפורסמת ששמשון הולצמן צייר. חמישה צריפים שמאלה ממנו, הצריף של משפחת הופס".