'דרכו של אדם על פי תורת החסידות' הוא אוסף הרצאות של מרדכי מרטין בובר, אותן נשא ב'קול ישראל' בשנת 1951. החיבור מנווט דרך מעשיות חסידיות, דמויות וציטוטים מקראיים, ומזקק סימנים ושאלות למי שמבקש לעשות חשבון נפש ולהכריע בחייו.
*
חשבון הנפש
רבי שניאור זלמן הרב מלאדי, שנתפס למלכות מפני מלשינות שהלשין עליו אחד מגדולי המתנגדים, ישב בבית האסורים בפטרבורג והיה מצפה לחקירה-ודרישה. פעם אחת בא אצלו ראש הבולשת לחדר כלאו. הרב שקוע היה במחשבותיו ותחילה לא הרגיש בו בנכנס, אבל הלה ראה את הדרת פניו של האסיר והשלווה הנסוכה עליהם, ולבו אמר לו לפני מי הוא עומד. השר פתח בשיחה, ומעניין לעניין שאל את הרב כמה שאלות שעלו על לבו, בשעה שקרא בכתבי הקודש. לבסוף אמר: "הייתכן שהקדוש ברוך הוא, היודע הכל, שואל לאדם 'אייכה'?" השיב לו הרב: "מאמין אתה שהתורה נצחית היא, ונאמרה לכל אדם שבכל עת ובכל דור?" אמר לו השר: "מאמין אני בכך". "אם כן", אמר הצדיק, "הוא הדבר שהקב"ה, קורא לכל אדם שבכל זמן ועידן: "איכה, היכן אתה בעולמך?" כך, למשל קורא הקב"ה: "ארבעים ושש שנים חיית עד היום, והיכן אתה עומד בדרכך?"
מששמע השר את מניין שנותיו יוצא מפי הצדיק, התעורר והניח ידו על כתפו של הרב ואמר: "בן חיל!" אבל לבו היה מפרפר בקרבו.
סיפור זה מה הוא בא להשמיענו? לכאורה הריהו כאחד מאותם סיפורי התלמוד, שאיש רומי או סתם עכו"ם שואל לאחד מחכמי ישראל על משמעותו של הפסוק מפסוקי המקרא, בשביל לגלות סתירה מדומה בתורת ישראל, והחכם המשיב מוכיח לו שאין כאן שום סתירה או שהוא מבטל את הפרכה באופן אחר, ופעמים הוא כורך בדבריו תוכחת מוסר לשואל. אבל המעיין המעמיק ימצא הפרש מובהק בין אותם סיפורי התלמוד לבין סיפור חסידים זה אף-על-פי שלאמיתו של דבר אין ההפרש מרובה כל-כך. עיקרו של השינוי שהמשיב משיא את השואל לתחום אחר שלא ממין השאלה.
כוונתו של השר לגלות סתירה מדומה באמונת היהודים, אף-על-פי שהוא, הנוצרי, קצתו מאמין בנצחיותה של תורת ישראל. הסתירה היא בכך, שהנ אנו מאמינים שהקדוש ברוך הוא יודע הכל, ואילו המקרא שם בפיו, כביכול, שאלות של אינו יודע המבקש לדעת. אלהים מחפש את אדם שהתחבא, והוא קורא אליו לתוך הגן ושואלו, היכן הוא. הווה אומר, שאין הקב"ה יודע, ואדם יכול להיסתר מפניו, ונמצא כביכול ריבון העולם אינו יודע הכל. והרבי אינו נותן דעתו כלל על הסתירה המדומה, ואינו מבקש לפרש את משמעותו של הכתוב, אלא הוא נאחז בו בעניין, כדי להטיח מפני השר השואל דברי תוכחה על חייו שחי עד כאן, בלא חשבון-הנפש ובלא טעם ואחריות. אמת, השאלה נשאלה כעניין, ואפשר גם נאמרה בלב טהור, אבל מכיוון שבעיקרה אינה שאלה של ממש אלא יש בה עוקץ של קינטור, אין הרבי משיב על העניין אלא פונה אל האיש השואל באשר הוא, כלומר לכאורה אין הוא משיב לו אלא מוכיח אותו. והצד השווה שבסיפורנו ובסיפורי התלמוד הנ"ל אינו אלא בדברי התוכחה שכאן הם הם גופה של התשובה. ושם אינה באים אלא כלוואי לה.
אבל ראויים הדברים שנוסיף ונעיין בהם. השר שואל למשמעותו של הפסוק מסיפור התורה על חטאו של אדם הראשון. ותשובת הרבי הרי זו כוונתה לומר לשר: אתה הוא אותו אדם שאליו אמר אלהים את דברו: "איכה?". לכאורה לא פירש הרבי את הפסוק עצמו; אבל לאמיתו של דבר האיר הרבי בתשובתו גם את מצבו של אדם הראשון ששאלו בוראו מה ששאלו וגם את מצבו של כל אדם באשר הוא אדם בכל שעה ובכל מקום. השר מששמע והבין ששאלת הבורא ערוכה אליו, בעל-כורחו שעמד על משמעותה של שאלת הבורא: "איכה?", בין שהיא ערוכה אל אדם הראשון ובין שהיא אמורה אל כל אדם האשר הוא אדם. שאלה זו שהאלהים שואל את האדם, לא זה טעמה שהקב"ה מבקש לשמוע מפיו את שעדיין אינו יודע, אלא שהוא מבקש להעלות בנפש האדם פעולה שאינה יכולה להסתייע אלא בכוחה של שאלה כזו, אם תיכנס בלבו, אם יפתח לה האדם את לבו שתיכנס לתוכו.
אדם הראשון נחבא, כדי להשתמט ממתן דין וחשבון, כדי להתחמק מן האחריות לחייו. כך נחבא כל אדם, לפי שהוא אדם הראשון, והוא שרוי במצבו של זה. כיוון שמבקש הוא להתחמק מן האחריות לחייו שהוא חי, הוא עושה לו את קיומו למוכני של מחבוא. ותוך שהוא מתחבא בדרך זו 'מפני האלהים' וחוזר ומתחבא מפניו, הירו מסתבך והולך בעמקי התעתועים והמעקשים; ועל-ידי כך הוא מגיע למצב חדש, המחמיר מיום ליום, ממחבוא למחבוא. יכול אתה ליתן בו מצב זה סימנים מובהקים : אין בכוחו של האדם להיסתר מעיני הקדוש ברוך הוא, הריהו הולך ומסתתר מפני עצמו. ודאי יש בו באדם גם משהו הבולש בו ומבקש למצוא אותו, אבל הוא הולך וגודר בפניו, בפני משהו זה, שלא ימצאנו. הוא המצב שקולעת אליו השאלה האלהית: "איכה?". היא באה לזעזע את האדם, להרוס את חומת מחבואו, היא מבקשת להראות לו, עד היכן הגיע, ומתכוונת לעורר ולהגביר בתוכו את הרצון להיחלץ מן הסבך.
עכשיו אין הדבר תלוי אלא באדם, שיכוון עצמו כלפי השאלה. ודאי שכל אדם "יפרפר בו לבו", כמו שפרפר בו לבו של אותו השר, בשעה שהגיע השאלה לאזנו. אבל מוכני זה של מחבואו מסייע בידו להתגבר גם על התנועה שבלבו. הרי הקול הקורא אינו בא בסערה המסכנת את קיומו של האדם; הוא 'קול דממה דקה' וקל להחרישו. כל זמן שדבר זה עולה בידו, אין חיי האדם יוצאים לכלל ד ר ך. ואפילו תאיר לו ההצלחה פנים ויהא משופע בהנאה ובכוח ושררה וגדולת המעשה, חייו יהיו שוקעים בתוהו לא-דרך, עד שלא יכוון עצמו כלפי הקול הקורא. אדם הראשון מכוון עצמו לשמוע את הקול. הוא מכיר בסמך שנשתרג בו, והריהו מודה: "את קולך שמעתי בגן…ואחבא", ובזה מתחילה דרכו של האדם.
ההכרעה שבחשבון-הנפש היא תחילת דרכו של אדם, והיא תחילת דרכו של האדם בכל דור ודור, תחילת הדרך האנושית. אבל אין בה משום הכרעה אלא אם כן היא פותחת פתח אל ה ד ר ך. שהרי יש גם חשבון-הנפש שאינו נושא פירות, ואינו מביא אלא לידי עינוי הנפש, לייאוש ולהסתבכות יתר. ר' יצחק מאיר מגור, כשהיה דורש לפני חסידיו בפרשת הפגישה שבין יעקב ועשו והגיע לדברים שאמר יעקב לעבדו: "כי יפגשך עשו אחי ושאלך לאמר: למה אתה ואנה תלך ולמי אלה לפניך" – אמר להם: צאו וראו, מה גדול הדמיון שביו שאלותיו של עשו לדבריו של עקיבא בן מהללאל, שהיה אומר: "הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". ולפיכך הישמרו והיזהרו, שהמסתכל בשלושה דברים אלה צריך לבדוק את עצמו, אם לא עשו הוא השואל אותו, שהרי גם עשו עשוי לשאול אותן שלוש שאלות ולהביא עצבות על האדם.
יש שהשטן שואל ומחקה את שאלתו של הקדוש ברוך הוא. אין זו שאלת האמת, אלא דומה היא לה, וסימנך שאין היא נפסקת בדיבור "איכה?" אלא ממשיכה ואומרת: "ממקום שהגעת לשם, שוב אין לך דרך". יש חשבון-נפש הפוך, שאינו מחזיר את האדם בתשובה ואינו מראה לו את הדרך, אדרבה, הוא מראה לו ששערי התשובה נעולים, והוא דוחפו למקום שהתשובה כאילו נעדרת ואין לו לאדם שער להמשך חייו אלא בגאווה ובתעתועים, שהם מידות השטן ותורת-החיים שלו.
–
את הטקסט המלא 'דרכו של אדם על פי תורת החסידות' ניתן לקרוא לאחר רכישה באתר של 'מוסד ביאליק' המחזיק בזכויות היוצרים לספר
