24 שעות לפני פרוץ המלחמה שתפסה את כולם בהפתעה, חיים "חיימק'ה" אבני כבר הכין וצחצח את האוטובוס שלו לקראת העתיד לבוא. ערב יום הכיפורים, ה-5 באוקטובר 1973, חיימק'ה עושה את העלייה הארוכה מטבריה לכיוון קיבוץ מבוא חמה שעל רמת הגולן ובראשו דבריו של סדרן הנסיעות שלו "חיימק'ה, תכין את האוטובוס – מחר תפרוץ מלחמה". לא רק חיילים, מילואימניקים או אזרחים עובדי צה"ל – בשעת חירום אלפי נהגי אגד מתייצבים בסניפים שלהם ומתכוננים לקראת פקודה להסיע ולהוביל את מי שצריך – לאן שצריך. במלחמת יום הכיפורים אגד הפעילה 2,600 אוטובוסים ואלפי עובדיה התפקדו לעבודה השוחקת כשבעורף נותרו רק 600 אוטובוסים וכך פעל גם חיימק’ה במלחמת יום הכיפורים.
בתור יליד רחובות, שירת חיימק’ה (74) בגולני ועם שחרורו ב-1966 עבר לחיפה והצטרף לקואופרטיב אגד. "למעשה זו הייתה ברירת מחדל", צוחק חיימק’ה. "אביה של אשתי היה חבר אגד שהזמין אותי להצטרף – אני אהבתי את ההגה תמיד והצטרפתי". שנה לאחר השחרור מהסדיר, עמוק לתוך מלחמת ששת הימים נסע במשך יומיים עם האוטובוס וגייס חיילים לקרבות. "בשלב מסוים היחידה שלי 'תפסה אותי', כי אני קצין במילואים בגולני, ושלפו אותי לחזית". מלבד העבודה האזרחית באגד חיימק'ה הרבה בנסיעות מיוחדות עם הצבא ועשה הכשרה למורי דרך. "יצאתי להרבה טיולים בסיני, בגולן ובגליל – הטיולים והנסיעות הם פשוט חלק בלתי נפרד ממני".
חיימק’ה, אתה לא זז מהבית מחר. "'לאן אני אזוז? יום כיפור!', אני עונה לו והוא עונה לי 'מחר פורצת מלחמה. קיבלנו פקודה להתחיל להיות מוכנים להניע חיילים. תעלה לקיבוץ ותהיה צמוד לטלפון
ב-1972, לאחר מספר שנות חיים בחיפה, הבאת ילדים לעולם והמשך העבודה באגד שמע חיימק’ה שצריך נהג שיעלה לגולן כדי להסיע את המתיישבים ביישובים מחוץ ואל תוך הרמה, בשעות נורמאליות. "במקרה שלי היה מדובר מהגולן לטבריה מוקדם בבוקר ומטבריה לרמת הגולן מאוחר בערב", מספר חיימ'קה. למבוא חמה, הקיבוץ היחיד שהיו בו מקומות לינה למשפחות, הגיע עם אשתו והילדים בהמשך שנת 1972 וקיבלו דירה. אשתו התחילה לעבוד שם כשכירה והוא המשיך לנהוג בכל הארץ. "הייתי מגיע לטבריה ומשם הייתי ממשיך לחיפה, ירושלים או תל אביב וחוזר בלילה לישון ברמה, אבל לא לפני שאני עובר בכל היישובים. בתקופות של מתח ביטחוני הייתי פותח גם צירים בבוקר עם ליווי".
באותה תקופה חיו בכמה יישובים בודדים בכל הרמה בין 1,500 ל-2,000 איש ועד מלחמת יום הכיפורים, בתקופת מלחמת ההתשה, הייתה מתיחות מתמדת מול הירדנים והסורים והאזור היה שרוי במתח. חדירות של מחבלים, הנחת מטענים וירי היו חלק מהשגרה. "לא הייתה גדר לא מהצד שלנו ולא מהצד הסורי או הירדני. הייתי מסתובב הרבה שנים עם קצין הביטחון של רמת הגולן, קובי לאפר. הוא התעסק בכל וגרנו דלת מול דלת בקיבוץ. בתחילת 1973 התחילו חפירה של תעלת נ"ט שנייה כי בפיקוד הגבוה התחילו לחשוש מתרחישים קיצוניים יותר. הייתה כבר תעלה שהשתרעה לאורכה של הרמה אך החל לחץ מאסיבי לחפור את השנייה במקביל לראשונה. אני זוכר ששאלתי את קובי: למה עובדים כמו מטורפים על התעלה? גם בשבתות וגם בחגים".
באפריל 73 החלה כוננות עליונה ושר הביטחון, משה דיין נתן הוראה לפנות יישובים. בסוף, ההחלטה לא יצאה לפועל אבל הרעידה והגבירה את החששות של יושבי הרמה "צריך להגיד שבכל הזמן הזה הרגשנו והיינו מוכנים לזה שהמצב יסלים. פשוט אף אחד לא ידע להגיד מתי וכמה קשה זה יהיה".
ביום שישי, ערב יום הכיפורים, רגע לפני שאבני נכנס לאוטובוס שלו לצאת לכיוון הרמה לקראת יום הכיפורים ניגש אליו הסדרן שלו והזהיר אותו "חיימק’ה, אתה לא זז מהבית מחר". "'לאן אני אזוז? יום כיפור!', אני עונה לו והוא עונה לי 'מחר פורצת מלחמה. קיבלנו פקודה להתחיל להיות מוכנים להניע חיילים. תעלה לקיבוץ ותהיה צמוד לטלפון'". הפקודה דרשה ממרכזי אגד לקבץ מספר נהגים עם אוטובוסים במקום מסוים ושם תתקבל הוראה להפעיל את קוד החירום במיידי.
"כשבאתי לקיבוץ הלכתי לחדר אוכל, היה לנו שם טלפון אחד בכל הקיבוץ. חברים שלי הסתכלו עלי כמו פסיכי 'איזה מלחמה? מאיפה מלחמה?'. מה שאני עשיתי היה לטפל ולהכין את האוטובוס שלי, שהיה חדש יחסית, לקראת חירום". ב-11 בבוקר הגיעה פקודה לפנות את היישובים ואוטובוסים התחילו לעלות לרמה. "היה המון בלגן ומהומה ואנשים וילדים לא רצו לרדת, אף אחד לא יכל לדמיין מה יתחיל עוד שעתיים".
אחה"צ חיימק’ה וחבריו התחילו לשמוע את ההפגזות מכיוון צפון ובאופק ניתן היה להבחין בענן אבק שנע לאט-לאט לכיוון דרום. "האדמה רעדה. ברשת 'שניר' (רשת הקשר בגולן – ד.ט) התחילו להגיע דיווחים על קרבות 20 ק"מ צפונית לקיבוץ, לא היה עם מי להתייעץ ועמדתי בדילמה, או לנסוע צפונה לכיוון הסורים ולרדת בכביש בן יהודה שהוא רחב יותר, אבל, שם אף אחד לא יכול לערוב לנו שלא נתקל בתוך הסורים, או לפנות דרומה דרך חמת גדר, עם חשש מתמיד שמא הירדנים גם יכנסו ללחימה ויורידו את האוטובוס". הפינוי עבר בשלום ועד מוצאי שבת ה-6 באוקטובר לא נשאר אף אחד ביישוב פרט לשני שומרים.
עם פרוץ הלחימה, בצהרי יום כיפור בשעה 14:00 הורה שר התחבורה דאז, שמעון פרס, למזכירות אגד להפעיל מייד את התחבורה הציבורית. חיילי המילואים מכל רחבי הארץ הגיעו במהירות אל נקודות המפגש שם המתינו להם אוטובוסים שהסיעו אותם להצטיידות במחסני החירום. היו אוטובוסים שחזרו לאסוף חיילים נוספים ואחרים נשארו עם היחידות המגויסות והסיעו את החיילים ממש עד קו האש, במקרים אחדים נפגעו אוטובוסים מאש אויב ואף היו אבדות בנפש בקרב משפחת אגד.
כשהגיע חיימק’ה לטבריה נשלח לנשר ומשם להר הכרמל, שם התחיל תהליך ארוך של איסוף חיילים, רובם הנדסאים שהגיעו מכל הארץ לחיול מהיר, אך בגלל התהליך החפוז התגלה מהר מאוד שחסר נשק ושני שליש מהחיילים נשלחו חזרה לבתים.
"הלחץ היה גדול והדאגה למשפחה הייתה גדולה, אבל במידה מסוימת כולם בגולן ידעו שמשהו יכול לקרות ובמידה מסוימת היינו מוכנים, גם אם לא לכזה תרחיש, שאותו אף אחד לא דמיין. בכל מקרה, באותם רגעים יש לך את המשימות שלך, אתה מתחיל לחשוב במאקרו ולא רק במיקרו. מה יהיה עם הבית, מה יהיה עם המדינה. אבל אחד לא חשב לרגע שצה"ל לא ינצח וחיל האוויר לא יכה אותם – היינו בטוחים כל הזמן שאנחנו על העליונה – אבל השטח הראה לנו אחרת".
האדמה רעדה. ברשת 'שניר' התחילו להגיע דיווחים על קרבות 20 ק"מ צפונית לקיבוץ, לא היה עם מי להתייעץ ועמדתי בדילמה, או לנסוע צפונה לכיוון הסורים ולרדת בכביש בן יהודה שהוא רחב יותר, אבל, שם אף אחד לא יכול לערוב לנו שלא נתקל בתוך הסורים, או לפנות דרומה דרך חמת גדר, עם חשש מתמיד שמא הירדנים גם יכנסו ללחימה ויורידו את האוטובוס
לאחר מכן התבקש אבני לעלות שוב לרמה כדי לאסוף חיילים ששרדו את הקרבות הקשים שלאורך ציר הנפט, החוצה את הרמה. שם, לצד טנקים שרופים, ישראלים וסורים, נגלו לעיניו תשלומי המחיר הכבדים. "המשימה הבאה: להתייצב במפקדת חטיבה 188 במחנה 'סופה' בעליקה (ממערב לכפר נפח)", משחזר חיימק'ה. "משם נתבקשתי לעלות ל'ציר הנפט' מנפח לכוון דרום לאסוף את צוותי הטנקים שאני מזהה בשטח ולהביאם למפקדה. לא תיארתי לעצמי את אשר יראו עיניי, טנקים שלנו שרופים ומנותצים, חיילים מתרוצצים הלומי קרב וקושי עצום לנסוע עם האוטובוס על ציר הנפט הצר שזרוע בפגרי טנקים שלנו ושל הסורים, עדות לקרב הנורא שהסתיים זה מכבר".
"היה לי עוזי שהתקנתי לו קנה בחלון של האוטובוס והוא ישב דרך קבע בחלון מצד שמאל בשביל שאוכל להשתמש בו במידת הצורך. היינו חותמים על עוזי לפני כל נסיעה למקום רגיש. בסוף המלחמה, אחרי שחזרנו לקיבוץ חוייבנו כולנו לרכוש מכיסנו אקדח 'סטאר' 9 מ"מ ב-420 לירות, שזה היה סכום לא קטן אז", מספר בצחוק חיימ'קה.
"ההתגייסות המוחלטת לשעת חירום מובנית בתוך המקצוע של הנהגים", מסביר חיימק'ה. "אצלנו בעסק יש מה שנקרא ויזה מיידית – זה שאומר שברגע שהסדרן אומר: 'קח תעודת נסיעה, תתייצב איפה שיגידו ותיסע לאן שיגידו', אתה מתייצב. נקודה".
"לעולם אי-אפשר לדעת מראש לאן ישלחו אותך", מספר חיימק'ה. שלל המשימות לנהגי אגד בשעת חירום נע בין להביא חיילים מנקודה לנקודה, איסוף ציוד, עזרה בעורף או במעטפת החזית, פינויים ואף הובלת שבויים. "היה צריך לשלוח אותנו חזרה לרמה כמה שיותר מהר כדי להתחיל לאסוף שבויי מלחמה. ידענו שהסורים כבר אוספים את שלנו. אמרו לנו לנסוע בעקבות הנגמ"שים, עקב לצד אגודל, לתוך שטח הלחימה בעוד טנקים פרצו את הדרך והדפו את הלחימה לשטח סוריה. היינו נוסעים דרך שדות, עקפנו סלעים שפילסנו עם מעדר בשביל להצליח לעקוף את הדרך לתוך השטח הסורי והכל תחת לחימה; ירי והפגזות בלתי פוסקות – ממש קרוב אלינו".
"נהגי אגד הם נהגים לכל דבר וענין – בשעת חירום הצעירים יותר מקבלים צו 8, עוזבים את האוטובוס ועפים ליחידה", מסכם חיימק'ה. "מבוגרים יותר שנפלטו ממעגל המילואים מרותקים לעבודה. בנוסף אליהם אנשי המשרדים שעובדים באגד, שרובם נהגים בעצמם אך לא נוהגים יותר מסיבות שונות – אז גם אותם מגייסים לשעת חירום".
"כנהגים היינו מחוייבים להכל, אם צריך לנסוע עכשיו מרמת הגולן לחיפה ומשם לתל אביב ופתאום בתל אביב, כאתה מכוון את עצמך לחזור חזרה הביתה מבקשים ממך לנסוע לסיני ובמצב כזה – נוסעים לסיני. התייחסנו להכל כמטלה משותפת שצריך לעמוד בה".
