הוא היה סופר מוכשר ומפורסם שכבר זכה למעמד והכרה באירופה – אך כשנחשף לכתיבתו של חברו הטוב, חש שהיא עולה על שלו ושמדובר באחד הסופרים הגדולים של דורו. לאחר מות החבר בגיל צעיר, הוא בחר להפר את צוואתו לשרוף את כתביו. במקום זאת, הוא הקדיש את חייו להוצאתם לאור – במחיר ויתור על המשך הקריירה הספרותית שלו עצמו, עד שבערוב ימיו כמעט ונשכח. זהו, בתמצית, סיפורו של הסופר מקס ברוד, האיש שמאחורי פרסום יצירותיו של אחד מגדולי סופרי המאה העשרים: פרנץ קפקא.
ספרו של יצחק רובין "האיש שלא שרף את קפקא" שופך אור על דמותו וחייו המרתקים של ברוד, ועל מערכת היחסים המורכבת בינו לבין קפקא. יש בו מכל וכל: תעלומה בלשית ספרותית-היסטורית שמחייבת פתרון, גיבור ואנטי-גיבור שבמשך העלילה עוברים היפוך תפקידים דרמטי, וגילויים חדשים על קפקא עצמו, מחבר 'המשפט', 'הגילגול' וקלאסיקות נוספות.
ברוד וקפקא נולדו בבירת צ'כיה, פראג, בהפרש של פחות משנה. הרומן מתאר את ברוד כמי שנולד חסר סיכוי: נכה וחולה מאוד, נמוך קומה, עם עקמת בגבו שגרמה לו להסתובב עד נעוריו כלוא בכלוב ברזל, ואילולא מאבקה ההירואי של אמו העקשנית לא היה נותר בחיים. ייתכן שהסבל האישי הפך אותו 'אדם יעיל מאוד' כפי שקפקא מכנה אותו מחד, ומאידך אדם שגילה אמפתיה גדולה לשונה ולחלש. האמפתיה של ברוד כללה גם את העם הצ'כי, שנחשב לנחות בקרב יהדות פראג הספוגה בתרבות הגרמנית, וכן את פליטי הפרעות במזרח אירופה ושפתם – היידיש, תופעה נדירה בקרב אנשי וינה, פראג וברלין שזלזלו ביידיש. קפקא וברוד ראו בדוברי היידיש כיהודים האותנטיים. עם זאת, ברוד התגאה ביהודי פראג הליברלים, שיכולים ללכת בערב שבת לבית הכנסת, ולהמשיך משם להצגת תיאטרון.
למרות ילדותו ונעוריו הקשים, ברוד הפך לסופר ידוע. במהלך חייו הוא פרסם כמאה ספרים, ביניהם רומנים מונומנטליים כ'דויד ראובני מלך היהודים', שמראה שרעיון פוליטי של הקמת מולדת ליהודים בארץ ישראל לא היה הבלחה חד פעמית, ו'טיכו ברהא ודרכו אל האלוהים' שמראה דרך המהר"ל מפראג והאסטרונומים הגדולים של התקופה שענייני רוח ויחסי אנוש קודמים למדע המדויק. הוא הפך לסופר רב מכר, כוכב ספרות כבר בגיל עשרים וארבע, לאחר פרסום ספרו 'טירת נורפיגה'. כבר בגיל חמש היה ילד פלא מוסיקלי שליווה זמרי אופרה בפסנתר, ובבגרותו כתב תסריט בו כיכבה מרלן דיטריך, הפך לאחד ממבקרי המוסיקה והספרות במרחב הגרמני וטיפח לא רק את קפקא אלא גם את המשורר הדגול וורפל, הקומפוזיטור יאנאצ'ק, והישגו הגדול היה גילויו של ולדיסלב האשק, מחבר הסאטירה האנטי מלחמתית הגדולה בכל הזמנים 'החייל האמיץ שווייק' (תרגום מופתי לעברית על ידי רות בונדי וחיים איזק). את הספר עיבד ברוד למחזה תיאטרון שהפך ללהיט עולמי, גם בישראל בתיאטרון 'האוהל'.
ברוד הכיר את פרנץ קפקא במהלך לימודיהם באוניברסיטת פראג, והפך לחברו הטוב ביותר. הרומן מתאר כיצד דחף ברוד את חברו קפקא החרדתי והנוטה לדיכאונות לכתוב. קשה להאמין, אבל אלה רק מקצת הדברים שקפקא חשב על כתיבתו בשיחות עם ברוד: "כמה קלושה ועלובה כתיבתי", משיב קפקא לברוד המדרבן אותו לכתוב, "אל תאיץ בי לכתוב מקס. אני עייף מדי…לעולם לא אעבור לבגרות, אקפוץ ישר לזקנה…מקס אינני ראוי, אינני עומד אפילו קרוב ליכולותיך מקס, כאדם וכסופר שאני מעריץ בך…". הרומן מיטיב לתאר דרך ברוד את הדקויות הנפשיות בסיפורי האהבות המורכבות של קפקא יפה התואר שנשים רבות נמשכו אליו, הרפתקאות עם נשים שקפקא מסתבך בהם בבלבול נוראי, וגורמות לדעתו, למחלתו האנושה שתסיים את חייו, אבל דווקא מהווים את המנוע לכתיבת שלושת הרומנים הגדולים שלו.
כיצד התהפך הגלגל והעלה את קפקא, הסולד מפרסום, למעמד של 'סופר הסופרים' שהשפיע על גדולי הסופרים – סארטר, קאמי, אנדרה ז'יד, הסה, נבוקוב, וגם סופרינו העבריים כא.ב. יהושוע ועמוס עוז, ואילו ברוד, המפורסם הרבה יותר, נעלם לתהומות הנשייה? לפי הרומן של רובין, ברוד העריץ את קפקא והחשיב אותו לסופר טוב ממנו. בשיחות הסביר ברוד כי "קפקא כותב מתוך קדושה". משום כך נטל ברוד על עצמו את התפקיד האלטרואיסטי המסובך והמורכב להפיץ את יצירתו של חברו קפקא לעולם הרחב. הספר מתאר את משחק הצוואות המשונה בין ברוד וקפקא, שניהם דוקטורים למשפט, כאשר צוואתו של קפקא היא מוזרה ביותר: "לשרוף את כל כתבי היד שלו לאחר מותו", דבר שברוד מסרב לקיים לאחר מאבקים פנימיים, למזלם של שוחרי הספרות. הוא נשאר באירופה עד לכניסת הנאצים לפראג, על מנת לקדם את הוצאת כל כתבי קפקא בתרגום לשפות שונות. ברכבת האחרונה מפראג, ממש מתחת לאפם של הנאצים, הוא מבריח במזוודות את כתבי היד של קפקא לתל אביב.
ברוד, האדם ש"אילולא הוא לא היה קפקא" מת גלמוד ונשכח בתל אביב. השתלשלות העלילה ברומן של רובין חושפת עובדה מדהימה: הסופר הפופולרי ברוד החליט במודע להקדיש את חייו להוצאת כתבי קפקא, במחיר תהילתו שלו-עצמו, וזאת לאחר שקפקא הראה לו שלושה סיפורים בלבד שכתב (קפקא לא כתב הרבה יותר עד אז, את היתר הוא שרף…). ברוד נותר בהלם לאחר קריאת הסיפורים של חברו. באותו שבוע ב-1907 פגש ברוד את הסופר הווינאי-יהודי הדגול סטפן צווייג ואמר לאחרון: "פגשתי את הסופר הגדול ביותר של המאה העשרים, סופר שמשתווה לגתה..". סטפן צוויג שואל: " קפקא? מעולם לא שמעתי את השם הזה…מה הוא פרסם?" עונה לו ברוד: "בינתיים שום דבר אבל קראתי מספר סיפורים שלו". צוויג ממלמל: "ליהודים יש חולשה לגתה…בזמנו השוויתי את האפוריזמים שלך לגתה, אבל אני חושב שאתה זקוק להגיע לווינה לראות את חברי הפסיכיאטר זיגמונד פרויד אם אתה מחליט על סמך קריאת מספר סיפורים שאותו קפקא הוא הסופר הגדול ביותר במאה."
רובין מפגיש אותנו עם סיפורו האמיתי של ברוד דרך דמות בדיונית: פטר קליין, צעיר תל אביבי יליד פראג ובן לניצולי שואה, מנוכר לישראליות הצברית, שמעריץ ומזדהה עם קפקא בן עירו. פטר חש שקפקא מתאר את חוויותיו הנפשיות שלו עצמו – צעיר חצוי, מבולבל ומנוכר לישראליות החמסינית, שחייו וקורות הוריו בשואה מצטלבים באופן מצמרר עם סיפוריו הנבואיים של קפקא כמו 'מכונת העונשין', אודות מחנה ריכוז שבו מכונה החורטת את פסק דינו של הנאשם על עורו, והקלגסים מתגאים בטכנולוגיה המתקדמת וביעילותה של המכונה. גם דמותו של ק., גיבורו האומלל של 'המשפט' כובשת את פטר, שחולק על מוריו ועל פרשנים אחרים בפרשנות הרומן. הוא חש ש'המשפט' (האחראי למונח הפופולרי 'קפקאי') מתאר את מבוכותיו של אדם צעיר שתועה חסר פתרון ופשר לחייו, ורואה בו סיפור מלא בהומור צ'כי שזרים אינם מבינים, "כמו הכרוב שאינו נעדר משום מאכל צ'כי ראוי".
ככתב מתחיל בשבועון 'העולם הזה' מגלה פטר העיתונאי הצעיר שהסופר מקס ברוד גר בשכנות אליו ברחוב הירדן בתל אביב, ונפגש עמו. במפגשים ובסדרת תחקירים שהוא עורך מגלה פטר לקורא את אישיותו הרב גונית של ברוד – מהפכן, שמשכנע את חברו נשיא הרפובליקה תומס מסריק להכיר בלאום היהודי בצ'כוסלובקיה כלאום שווה זכויות לצ'כים ולגרמנים; יהודי מתבולל כמו רוב יהודי פראג, שלאחר מפגשים עם מרטין בובר והוגו ברגמן הופך לתומך נלהב של התנועה הציונית-סוציאליסטית; ומבקר חברתי בעל עין חדה, שכבר ב-1908 כתב בספרו 'טירת נורפיג' כי "האדם בעת המודרנית הוא שקוף, מין נפיחה, שהגיעה לעולם המפוצץ במידע ותנועה רעשנית אינסופית".
בעיתונים שהוא קורא הוא נחשף להאשמות כבדות המשקל נגד ברוד מצד אישים חשובים כוולטר בנימין וגרשום שלום, מהן נובעת המסקנה שברוד אחראי לשורת מעשים נכלוליים בכל הקשור לכתבי קפקא: לא קיים את צוואתו של קפקא לשרוף את כתביו, מחביא את כתבי היד של קפקא בכספות בציריך, מתעלם בעקשנות מדרישות לחשוף את הכתבים לציבור הרחב, ואף שברוד ערך את כתבי קפקא לפי האידאולוגיה שלו עצמו. בשיחותיו עם פטר, ברוד מפריך את ההאשמות.
ברומן מתגלות עובדות נוספות על קפקא כעורך דין מבריק לנפגעי תאונות עבודה. באפוריזמים מדהימים לא מוכרים, מתאר קפקא את תנאי העבודה המסוכנים של הפועלים בתקופתו, תיאור שמתכתב עם סרטו של צ'פלין 'זמנים מודרניים' – "ידי (כעורך דין) עמוסות בעבודה. אנשים (פועלים) צונחים כמו שיכורים מהגגות אל תוך מכונות, קורות התמיכה מתמוטטות, הקירות התומכים להגנה נופלים, כל מה שמעלים למעלה צונח למטה, ומה שמורידים למטה יהווה מכשול בו יתקלו אנשים".
רובין טווה עלילה המדלגת בקלילות ובמיומנות בין טירותיה וארמונותיה המכושפים של העיר העתיקה הקסומה של פראג, לבין תל אביב הקטנה של שנות השישים, בה חי ברוד כשלושים שנה לאחר בריחתו מהנאצים. המעברים בין תיאורי שתי הערים הרחוקות זו מזו כמזרח ממערב יוצרים הנגדה דרמטית – מכיכר דיזנגוף ורחוב הירקון בתל אביב, היישר לאירופה של תחילת המאה העשרים עם דמויות כאלברט איינשטיין, תומאס מאן, הסופר סטפן צווייג, המשורר רילקה, והפילוסופים מרטין בובר והוגו ברגמן.
"האיש שלא שרף את קפקא" הוא הרומן הרביעי של הסופר, הקולנוען והפעיל החברתי יצחק רובין (שזכיתי לעבוד עמו ככותב באתר זה). כמו יצירות אחרות שלו, הוא רווי במקוריות, בהומור ובכוונה מתמדת להוציא אל האור פרשות נשכחות או לא ידועות בהיסטוריה החברתית של ישראל. דרך סיפורו של ברוד, חושף רובין רבדים מעמיקים של נפש האדם והקיום האנושי, ומביא דרך גיבוריו שיחות נפש מעמיקות אודות מצבו של האדם בעת המודרנית, תוך חיפוש מתמיד למציאת משמעות לחיים.
לפני שלוש שנים פסק בית המשפט העליון כי עזבונו של ברוד, המכיל את כתביו וכן חלק מכתביו המקוריים של קפקא, יועבר לספרייה הלאומית ויוצג לציבור הרחב. זאת לאחר שנים ארוכות בהן הוחזק בידי יורשתו בלבד, בניגוד לצוואתו המקורית. ספרו של רובין מצטרף למהלך התיקון הזה, ויוכל לסייע להחזרת יצירתו, אישיותו ופועלו של ברוד לזיכרון הישראלי.
"האיש שלא שרף את קפקא", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 304 עמ'.
