ספרו לי מה אתם לא יכולים לשכוח, ואומר לכם מי אתם. אני מכבה את האור בדירה, והיא מופיעה בעלטה. עין הרכבת מתרחבת במנהרה, והנה היא עומדת על הפסים, שערה הבלונדיני מתבדר. כשאחד השירים הישנים שלנו מתנגן בסופרמרקט, אני תועה ללא כיוון במעבר של דגני הבוקר. לפעמים, בשעת לילה מאוחרת, כשאני עומדת מחוץ לדלת ומגששת עם המפתח בחור המנעול, עיניי נופלות על בבואתי במראה של חדר המדרגות, ואני רואה אותה, מחכה.

מרלנה ואני יושבות במסחרית של ריידר. היא סחבה את המפתח מכיס מכנסי הג'ינס שלו בבוקר, בזמן שישן. הקיץ פורץ מן האביב במלוא תפארתו וטיפשותו, ואנחנו נועלות כפכפים שקנינו בבית המרקחת, שיער מלוח נדבק לרקותינו, ובהבל הפה ריח סיגריות, ליפגלוס בטעם דובדבן ויין מאתמול. אני מסירה את הכפכפים בבעיטה, מותחת את הרגליים על לוח המחוונים ולוחצת את הבהונות אל השמשה כמו תמיד כשאני ומרלנה לבד. ריידר טוען שהרסתי לו את המכונית, שהכתמים לא יורדים, אבל לי לא אכפת. מרלנה השעינה את רגליי על הירך שלה ומרחה לק על הציפורניים שלי. כתום זועק — הצבע שלה.

חלונות המסחרית פתוחים עד הסוף. הרוח פורעת את הקוקו שלי, מעיפה קווצות סבוכות על פניי, כך שהכול נראה שבור. אנחנו בדרך לעוד יום רגיל בחוף, לעצור את הנשימה מתחת למים עד שהריאות מתחננות לאוויר. גלים צולפים בבטן עד שאי אפשר לנשום, ולגימות בירה גנובות ממקררים שנותרו ללא השגחה תוססות על הלשון. קצות המגבות שלנו מתחקות אחר השמש, ואנחנו מחליפות בינינו שני מגזינים שוב ושוב עד שהאור שוקע במים. כשנחלץ את כפות הרגליים מהחול הקר ונלך הביתה, יהיו לנו כוויות שמש, ואחר כך חום.

אנחנו מעמידות פני בנות רכלניות, מקשיבות לג'וני מיטשל בווליום גבוה. כל שורה היא מסר שנכתב במיוחד בשבילנו. אני שרה בקול רם כל כך שמרלנה לא שומעת את עצמה, היא אומרת לי ששש, אומרת שאני עושה לה כאב ראש. אבל בזיכרון הזה אני רק מגבירה את הקול.

מרלנה סוחטת את דוושת הגז, והמכונית מעפילה במעלה הגבעה הגבוהה, בכביש ללא מוצא שמוביל לאגם. מד המהירות מזנק — אנחנו עוברות את קו התשעים קמ"ש, מגבלת המהירות בדרך בין־עירונית, ובתוך דקה מגיעות למאה ועשר. הרוח במכונית חזקה ורועמת כל כך שהשיער שלי נחבט בצוואר ואני כבר לא שומעת את המוזיקה. הקול שלי נבלם, ואני מניפה את רגליי אל הרצפה. אני מנסה לסובב את ידית החלון, אבל מרלנה נועלת אותו במתג שלצידה. כשהיא מביטה בי ומחייכת אני חשה שהמכונית סוטה לשוליים. הצמיגים יורקים חצץ. היא מסובבת את ההגה בחזרה, ומד המהירות רועד לפני שהוא חוצה את קו המאה וארבעים קמ"ש. הקוקו של מרלנה התפרק כמעט לגמרי, ואני תוהה אם היא רואה משהו, אולי היא לא שמה לב שכמעט הגענו למאה וחמישים קמ"ש ושתחת הרוח יש ריח חדש, חריף ומריר, הקרביים הבוערים של המסחרית. אנחנו מאיצות יותר ויותר. אני מצחקקת ואומרת לה שתאט, וכעבור כמה שניות אני צועקת שתאט, וכשהיא לא עונה אני צורחת שהיא משוגעת ושהיא מפחידה אותי ושאני רוצה לצאת מהמכונית המזוינת כי אנחנו הולכות למות, בבקשה, היא תהרוג אותנו. עכשיו המהירות היא מאה ושישים קמ"ש, והמכונית מקרקשת כולה ומפלחת עוד גבעה. בפסגה הצמיגים מתרוממים מהכביש וכשאנחנו נוחתות, אני נזרקת אל תא הכפפות

ובולמת את הנפילה באמות הידיים. היא לא עוצרת, ואני נאבקת להתיר את חגורת הבטיחות. אגם מישיגן, כחול כמו הים הקריבי וזרוע אורות מרצדים, הולך ונפרש לפנינו. נותרו עוד שמונה מאות מטרים עד הירידה התלולה, החניון, השביל אל החוף.

היא לא מתכוונת לעצור. אני מרגישה משהו זר לרגע, זעם שחציו אימה וחציו רעב. כן, אני חושבת, תעשי את זה. והבטן עולה אל הגרון, אבל כל כך נמאס לי להיות זאת שאומרת לא, תיזהרי, תפסיקי. “ואם אני אמשיך?" היא צועקת. אחר כך יתבהר לי שהיא הייתה מסטולית לגמרי, כי זו הייתה השעה של האוקסי, ארבעים מיליגרם מבקבוק של בית מרקחת. הכדורים אורבים בזיכרוני כאילו היו תכונה נוספת שלה; כמו עיניה או קצות שערה הלא חפוף.

עכשיו האגם גדול מהשמיים. כמה זמן יידרש לי כדי לרסק את החלון בבעיטה כשנשקע, והכפכפים יצופו לתקרת המכונית, והגוף ישווע לאוויר? מרלנה שחיינית גרועה.

פתאום, במרחק של פחות משתים עשרה מכוניות מן הצניחה, אנחנו מתחילות להאט. המסחרית משייטת ימינה ושמאלה על קו ההפרדה המקווקו ונוטה מצד לצד עם פניות הגלגלים. אנחנו נעצרות בחריקה מטלטלת. אני נהדפת קדימה, חגורת הבטיחות ננעצת ברווח שבין השדיים שלי. הפנסים כמעט נוגעים בגדר העץ שממנה צונחת הקרקע בתלילות מגובה ארבע מאות מטרים, עד לחצי הסהר של החוף המכוסה באבנים. המכונית גונחת, המנוע מתקתק בהקלה. אני כמעט בוכה, הדופק שלי דוהר, ואני שונאת אותה, כי היא יודעת.

“די, נו", היא אומרת, אבל קוצר הנשימה מאט את קצב הדיבור שלה. “נראה לך שהייתי מרשה שיקרה לך משהו רע?" ה ּפריחה שהיא חוטפת כשהיא עצבנית או נרגשת מתפשטת כמו תחרה עדינה מעצמות הבריח שלה לאורך גידי צווארה התזזיתיים ועד קו הלסת. היא מחככת את ציפורניה בברך שלי בעיגול קטן שמתרחב, ורעד חולף בגופי.

מתחשק לי לירוק לה בפרצוף, להתרחק מכל מה שעשיתי בגללה, כל מה שהשחית אותי כל כך, עד שלרגע האפשרות קיימת ואני עושה זאת, כמעט. אני תוחבת את הידיים מתחת לירכיים כדי שהיא לא תראה שהן רועדות ולוטשת מבט בעץ המבושם שתלוי על המראה הפנימית. הוא רועד כאילו אנחנו עדיין בתנועה. “קאט", היא אומרת.

אין שאלה בכלל. אני מתה על הפראות הזאת. אך למה כשקול פנימי שואל אם כדאי לסכן את חיי למענה, אני שומעת לא?

אני ממצמצת בחוזקה עד שהדמעות נעלמות. וכשאני צוחקת ומנענעת את הראש, גם מרלנה צוחקת, והדבר הנורא שעמד בינינו חולף, מלבד רסיס אחד עמיד, שלא יחלוף לעולם. אנחנו חוטפות את שקיות החטיפים מהמושב האחורי, יורדות לחוף, וההרגשה שחרכה אותי רק כמה דקות קודם כבר נשכחת. נו, תעשי את זה כבר, כלבה. היא שרה את “קליפורניה" שוב, את השורה על הנשיקה לחזיר בשקיעה, על השיבה הביתה. קולי רודף אחרי קולה.

השירים של ג'וני מיטשל התאימו למרלנה. היא הגיעה לצלילים הגבוהים בקלות, נחתה בבטחה על כל תו וחיקתה נפלא את העוצמה הרוטטת של ג'וני, את ההברות שצלצלו כמו פעמונים. אז, למיטב זיכרוני, שמעתי את מרלנה שרה את “קליפורניה" בפעם האחרונה. אם כי זה לא מתקבל על הדעת. “קליפורניה" היה אחד השירים האהובים עליה, ונותרו עוד ארבעה חודשים לפחות עד מותה. היא טבעה, כך נכתב. אבל לא כפי שחששתי באותו יום. היא לא פרצה דרך מעקה הבטיחות עם המסחרית של ריידר. שום גל גדול לא ניתז. על החוף לא היו צרחות ולא מציל ממהר. היא הייתה מעדיפה את כל אלה.

מרלנה נחנקה ממי נהר קפואים וזרועים שבבי קרח, בעומק של פחות מחמישה עשר סנטימטר, ביער שבפאתי מרכז קיוֹוני. מקום שלא הייתה לה שום סיבה להיות בו בשעת בין ערביים בחודש נובמבר. היא לבשה את אחד המעילים הישנים שלי ונעלה נעלי קדס בלויות; המשטרה תסיק מהנעליים האלה הרבה מסקנות. תיק הבד שנשאה היה מלא מטבעות שבוודאי קרקשו כשהלכה, כי הן התנגשו בבקבוק התרופות ובטלפון הנייד המתקפל עם התשלום־לפי־שיחה. ראשה פגע בסלע בקרקעית הנהר בדיוק אכזרי, והסברה היא שגופה חסר ההכרה פשוט החליק עד שהפה והנחיריים שקעו במים.

יש כמה פרטים עובדתיים, אבל מעט — מקום מציאת הגופה, הבגדים שלבשה והחפצים שנשאה איתה. היא נראתה חיה בפעם האחרונה בשעה 17:12, לפי ג'ימי, אחי הבכור. הוא זכר היטב את ארבע הספרות שהבהבו על צג השעון במכונית. אף שזמן־מה לאחר מכן, כשהיה שיכור ומתוסכל, סיפר לי שייתכן שהוא בעצם זוכר את השעה שבה נכנסה למכונית. הוא אמר שיכול להיות ש־17:12 הייתה השעה שבה יצא מהבית, עוד לפני שאסף אותה. אני מבינה למה סדר הזמנים הטריד אותו כל כך. אף אחד מאיתנו לא באמת מאמין שמה שקרה לה היה רק תאונה.

קצת אחרי אחת בצהריים, כמעט עשרים שנה אחרי היום ההוא במכונית, קיבלתי טלפון מרוח רפאים. צעדתי במין פרוזדור בין גורדי שחקים חסרי פנים בשדרה החמישית, שהמתה גברים במעילי צמר ארוכים שהזעיפו פנים כשהאטתי כדי לשלוף את הטלפון מהכיס. היה לי הנגאובר, הרגשתי מין רפרוף בדופק וכאב עמום בין העיניים. כשראיתי את אזור החיוג — 231 — ניתקתי מיד. נשענתי על חלון של מעדנייה בחזה מכווץ. כבר לא שמרתי על קשר עם איש בצפון מישיגן; אימא גרה באן ארבור עם רוג'ר, שעשור אחרי שהתחתנו עדיין התייחסתי אליו כאל בעלה הטרי; ג'ימי חי בחצי האי העליון של מישיגן ועבד בחברת בנייה לבתי נופש במחירים מופקעים.

המתקשר השאיר הודעה.

היי, אמר הקול הגברי המאנפף, בניגון שהזכיר לי את הבית. אני מצטער, הוא חזר ואמר. זה קצת מוזר. הגעתי לקאט, קת'רין מסילבר לייק? מדבר סאל.

ראיתי את סאל הילד, חוט הטלפון מלופף סביב אצבעותיו, והוא מדבר כבדרך נס בקול של גבר. כמעט פרצתי בצחוק. סאל ג'וינר.

אני בניו יורק. הוא השתתק לרגע והוסיף באיטיות, התפוח הגדול, כביכול כדי להוכיח שהוא רציני, שהדבר אמנם לא ייאמן אבל נכון. את בטח בכלל לא זוכרת אותי, הוא אמר. ואז צחקתי. או לפחות השמעתי צליל דמוי צחוק, שאיפה חדה שהתעקלה כלפי מעלה, מין צליל לא־אומלל. אני מקווה שזה בסדר שצלצלתי. תהיתי אם יש לך במקרה שעה או משהו, כדי להיפגש. לדבר איתי על אחותי.

והכול חזר אליי כמובן, עם קצוות חדים וברורים מאלו של העיר הסובבת, שנדמה שהיטשטשה והתפוררה ברגע שסאל הגה את שמו. הרי הכול היה שם מלכתחילה, לא? מתקופה כה קצרה בחיי שנגמרה כמעט ברגע שהתחילה. ובכל זאת יש לי צורך לדעת, יש שאלה שמתקתקת במעמקים. מוקש חי.

231.

לרגע חשבתי שזו היא.

***

הוצאת 'עם עובד' נמצאת בבעלות הסתדרות העובדים הכללית החדשה, כמו גם אתר 'דבר העובדים בארץ ישראל'.