"הדואג לשנה – זורע חיטה, הדואג לשנים – נוטע עצים, הדואג לדורות – מחנך בני אדם", אמר יאנוש קורצ'אק, מגדולי המחנכים בהיסטוריה. אצל משפחות שניידר, ברקת ולוסטיג לקחו את הרעיון הזה כמה צעדים קדימה. כמו במשפחות רבות בישראל, נראה שה"חיידק" החינוכי עובר מדור לדור, אולי בירושה, אולי במאכלים הביתיים, אולי באמונה ביכולתם של אנשים להשתנות ואולי למרות הקושי – באהבה למקצוע ולמפגש האנושי שבו.

שלוש משפחות. שלושה דורות. שלוש נקודות מבט. כיצד נראה בית בו כל המשפחה בוחרת לעסוק במקצוע אחד – לעצב ולחנך את פני הדור.

משפחת שניידר: לקרוא טקסט על חינוך ולהביא לאמא

"אמרתי לבת שלי שאני לא רוצה שהיא תהיה מורה", מספרת בכנות ישירה ליאורה שניידר. "האכזבה שלי מאוד גדולה מהמערכת שמנהלת את מערכת החינוך. משרד החינוך, המפקחים, מנהלי מחלקות החינוך בעירייה. הרגשתי שמה שמעניין את כולם זה למלא תקן". ליאורה יצאה לאחרונה לגמלאות לאחר שהייתה מעל ל-30 שנה מורה בכיתות חינוך מיוחד בכרמיאל.

יעל וצביה שניידר. (באדיבות המצולמות.)

"תמיד רציתי להיות מדריכה", מספרת בתה של ליאורה, יעל, שסיימה לאחרונה תואר ראשון בחינוך ותעודת הוראה וכיום מרכזת את הפעילות החינוכית של עמותת 'בתי הנוער נחשונים', עמותה העובדת עם נוער בסיכון בכל רחבי הארץ, בה היא חינכה שנים רבות. "הייתי חניכה בקן 'השומר הצעיר' בכרמיאל, נורא הערכתי את המדריכות שלי וזה נראה לי מדליק ומעניין".

"הדבר האחרון שאני רוצה זה להיות מורה"

ליעל מסלול חיים חינוכי במיוחד. היא יצאה לשנת שירות ולאחר מכן הייתה מורה חיילת והמשיכה במסלול של חינוך בלתי פורמלי בתנועת נוער. "יש מצב טוב שבסוף אהיה מורה" צוחקת יעל. "הבחירה הזו קשורה גם בלראות את אמא שלי, למרות שזה קשה וסוחט – כי זה מדהים ומשמעותי. אבל האמת – זה ממש מפחיד".

גם צביה אורלין, אמה של ליאורה, הייתה מורה. צביה כבר איננה, אך ניכר שמורשתה חיה וקיימת אצל ביתה ונכדתה. אמנם גם היא לא רצתה שביתה תהיה מורה, אך כיום גם נכדתה עוסקת בתחום החינוך.

"בכיתה י"א המחנך שלי, משה, אמר לי שאני אהיה מורה כשאהיה גדולה. אני אמרתי לו: 'משה, הדבר האחרון שאעשה זה להיות מורה. יש לי אמא מורה ואני רואה מה זה.'. כתלמידה הייתי זו שנותנת להעתיק את התשובות ובתיכון ניהלתי מלחמות בתור ועד כיתה, וכל זה במקביל לכך שלמדתי בבית ספר שאמא שלי לימדה בו. זה אגב לא הפריע לי מעולם – אמא שלי הייתה מורה מאוד אהובה".

"זה הייעוד של חיי"

האם זה מסלול החיים הפתלתל או קוד כלשהו שהושרש בבית? חייה של ליאורה הביאו אותה בסופו של דבר היישר למערכת החינוך, ועוד לאחד האתגרים היותר מסובכים בתוכה– החינוך המיוחד. "אמא עובדת עם כיתות קטנות וקשות במיוחד" אומרת יעל.

ליאור וצביה שניידר, דורות של מחנכות. (באדיבות המצולמות)

אחרי השחרור מהצבא ליאורה החליטה שהיא רוצה להיות גננת. היא נרשמה לסמינר אורנים וקיבלה תשובה שבגלל מלחמה יום הכיפורים, שהסתיימה זה מכבר, ישנן בעיות עם סגלי ההוראה ולא נפתחו מסלולי גננות.

"למדתי באוניברסיטת באר שבע פסיכולוגיה ואנתרופולוגיה. בעקבות בעלי עברתי לקיבוץ אלרום, ולא היה מה לעשות עם התואר שלי, הגעתי להתייעץ עם פרופסור לחינוך באוניברסיטת חיפה, והוא אמר לי לחזור לאורנים לעשות הסבה לחינוך מיוחד. במבט לאחור זה היה בול פגיעה, ואני באמת חושבת שזה היה הייעוד של חיי. עבדתי שלושים שנה כמורה לחינוך מיוחד, זו עבודה מאוד קשה אבל מאוד מאוד אהבתי את הילדים".

למרות המרחק הרב בין הדורות יעל וליאורה מסכימות שהבסיס הערכי והחינוכי ממנו הן יוצאות למעשה החינוכי הוא משותף, וכולל בתוכו גם את העמדה הערכית המקדמית של סבתא צביה. "כשהייתי קוראת טקסטים מכוננים על חינוך הייתי מביאה אותם לאמא" אומרת יעל. "אנחנו נשים נורא אידאולוגיות ורודפות צדק. אני חושבת שמאמא קיבלתי את התחושה הזו של חוש צדק ולראות תמיד את האחר". "אני יכולה להגיד אותו דבר גם על אמא שלי" מצטרפת ליאורה.

"לא יכלו להשלים עם חוסר הצדק והגזענות"

סבתא צביה ז"ל הייתה מדריכה בשומר הצעיר בקן ביוהנסבורג והספיקה לעשות תעודת הוראה לפני שעלתה. "הם עלו לארץ לקיבוץ שובל, הם לא יכלו להשלים עם חוסר הצדק והגזענות הנוראה כלפי השחורים בדרום אפריקה. כזו אישה בדיוק הייתה אמא שלי" מספרת ליאורה בגאווה. בשלב מסוים צביה ומשפחתה, יחד עם ילדתה ליאורה, עברו לקרית מוצקין. צביה נהייתה מורה בתיכון קרית חיים בו עבדה כ-30 שנה. "אמא מהר מאוד נהייתה מחנכת, וכשראו איזה בנאדם מדהים היא וכמה היא דואגת לילדים ועוזרת להם – אז הרבה פעמים נתנו לה כיתות קשות".

"שנים אחרי שתלמידים סיימו ללמוד אצלה הם היו שומרים איתה על קשר. אני זוכרת איך הייתי פוגשת אנשים, כבר כשאמא הייתה מבוגרת, בבתי חולים, פקידים במקומות מסוימים. כשהם היו מגלים שאני הבת של צביה אורלין אז ישר היו מתחילים לספר לי איך צביה הייתה דואגת לכל התלמידים והייתה יוצאת לטיולים גם כשהייתה מבוגרת ועזרה לכולם. כולם ציינו כמה שהיא הייתה אישה מיוחדת" נזכרת ליאורה.

"אחרי 30 שנות הוראה, כשיצאתי לפנסיה הייתי מאוד עצובה ומודאגת. המערכת לא מגבה את המורים ומאפשרת מצבים שיכולים להוביל לאסון ופגיעה חמורה בתלמידים. זו הסיבה שאמרתי ליעל לא להיות מורה" אומרת בישירות כנה ליאורה. "לכל ילד יש אינסטינקט ללמידה וסקרנות באופן טבעי, ואני רואה את זה היום על הנכדים שלי, ובית ספר פשוט הורס את היצירתיות והמחשבה היצירתית. בית ספר צריך לגרום לילדים לאהב ללמוד – בית ספר היום בהרבה מאוד מקרים עושה בדיוק את ההפך – הוא משניא את הלימודים על הילדים".

"אנחנו נשים נורא אידאולוגיות ורודפות צדק. אני חושבת שמאמא קיבלתי את התחושה הזו של חוש צדק ולראות תמיד את האחר"

יעל למדה בבית הספר תפן ומספרת על חוויה לימודים מרתקת במיוחד. "אהבתי מאוד את בית הספר, לדעתי זה קשור במורים – מורים שאוהבים ללמד ומעניין אותם מה שהם מלמדים אז זה מיד עובר לתלמידים. אני זוכרת שיעורי ספרות שקראנו שירים ורציתי לבכות כי הייתה שם התאהבות ביצירה. אלו שיעורים שהשפיעו עלי מאוד".

השאלה הכלכלית היא נקודה כואבת. "בסופו של דבר זה סדר העדיפויות של מה שעושים עם מה שמרוויחים" אומרת ליאורה. "לבנות שלי אני אומרת שצריך לעבוד במה שיעשה אותן מאושרות, אבל העניין הכלכלי הוא באמת דאגה מאוד גדולה".

"כנראה לא נהיה במעמד הבינוני" אומרת יעל. "הדור שלנו יצטרך לייצר מענה חברתי רחב וגם לשנות את מעמד המורים היום – עם מגמות ההפרטה שדוחפות מורים להיות מורי קבלן. זו בעיה של המדינה והחברה שלנו וחלק מהמלחמה על מעמד המורה, שהוא בקנטים – צריך היות גם מאבק כלכלי".

משפחת לוסטיג: מה יעשה בן של מורים? יהיה מורה!

רמי לוסטיג כלל לא כיוון את עצמו להיות מחנך. בתיכון הוא שיבץ את עצמו ללימודים במקצועות ריאליים וחשב לעסוק בתחום. השירות בחוות השומר והעבודה עם 'נערי רפול', חיילים המגיעים מרקע סיכוני ומנסים להשתלב בצה"ל, שינתה, לטענתו, את עולמו ושמה אותו על נתיב אחר. "זו הייתה חוויה מאוד מיוחדת ובעקבותיה החלטתי שאלך ללמוד פסיכולוגיה. חוויתי שם חוויות שהייתי חייב להבין אותן. בשנה השלישית בלימודים לא הצלחתי לסיים את התואר שלי כמו שצריך ואז החלטתי ללכת לשנה לעבוד כמדריך חברתי באשל הנשיא כדי לסיים ברוגע את התואר. מפה לשם עבדתי במשך 30 שנה ובמשך זמן רב הייתי מנהל הפנימייה".

חן שמר, אשתו לשעבר של רמי היא יועצת חינוכית מזה 25 שנה, ובין היתר לימדה יועצים לתואר שני והעבירה סטאז' למורים. "צמחתי בנוער העובד, הדרכתי, עשיתי שנת שירות, נח"ל וכל המסלול – כך שהכיוון של חינוך היה לי ברור. בהתחלה חשבתי שאלך ללמוד להיות מורה לחינוך מיוחד, אבל מהר מאוד שיטת ההוראה הזכירה לי יותר מדי את הטראומות מהתיכון. הבנתי על הדרך שאני רוצה ללכת לחינוך אבל זו צריכה להיות חוויה מתקנת – ממקום שמבין ומכיל את התלמידים".

גל לוסטיג ואבא רמי. (באדיבות המצולמים.)

גל, בנם של רמי וחן הגיע לראשונה לחינוך בזמן הצבא, "בתיכון בכלל חשבתי שאתעסק בקולנוע". אחרי הצבא הלך הלך להדריך בתנועת הנוער העובד והלומד, וכיום הוא מתחיל שנה שנייה של תואר בחינוך חברתי-קהילתי במכללת אורנים, ובמקביל עובד בתחום הטיפול החינוכי. "החוויה במכינה ואחר כך במפגש עם בני נוער שינתה אותי", הוא מספר.

"הייתי תלמיד מצטיין", מעיד על עצמו רמי. "בית הספר הייתה חוויה מאוד טובה, מאוד אהבתי את תקופת הלימודים. במשך שנים השתמשתי בהרבה דברים שהיו לי בתור תלמיד כדי לבנות את התפקיד שלי כמנהל פנימייה". "תקופת הנערות שלי וגם התיכון זכורות לי לטובה" מתארת חן. "אבל, שם התחיל אצלי הרעיון שצריך לעשות שינוי במערכת. הייתי נערה נון-קונפורמיסטית והיה לי קשה לקבל כללים מובנים. מצד שני הייתי מדריכה בחינוך הלא פורמלי ולכן באופן טבעי החיים הובילו אותי למקום הזה של החינוך – אבל למקום של להביא איזשהו שינוי לתחום החינוך".

כנראה שיותר ממה שגל יודע לספר על עצמו, יכול אביו, שהיה מנהל בית הספר בו למד גל לתאר. "הוא לא אהב ללמוד" אומר רמי. "רק כשהוא הלך למכינה הקדם צבאית אני זוכר שהוא אמר לי: סוף סוף אני מתחיל ללמוד וכל מה שעשיתי עכשיו 12 שנים – היה קשקוש".

"אנחנו מדברים הרבה על חינוך בבית. עוד כשהילדים היו תלמידים, היינו משוחחים בימי שישי בערב על עניינים שונים שקשורים לחינוך"

"התפיסה שלי ושל רמי היתה מאוד דומה ולא היינו מההורים שמלחיצים את הילדים שלהם ללמידה" אומרת חן. "אבל כן חשוב לנו ההשכלה ובסופו של דבר שלושת הילדים שלנו לומדים היום באקדמיה. אני חוויתי מגל גם את השאלות הספקניות וה'למה צריך' שאני זוכרת אצלי. יחד עם זה מאוד עמדתי על העניין שאין דבר כזה שאין בגרות – לא משנה מה זה משהו שצריך לעשות".

קשר בין הבחירות

"אני בטוח שיש קשר בין הבחירה של הוריי בחינוך לבחירה שלי" אומר גל. "זה בשיחות בבית על חינוך כל חיי, גם על בית הספר וגם על הקשר בין חינוך לחברה. בתור נער הדבר שהכי הרווחתי זה שהיינו כל המשפחה בחופש ביחד ובדיעבד הבנתי שלרוב הילדים וההורים אין את זה".

"ברוח הכללית בבית היו ערכים או אני מאמינה שהם היו משותפים לכולנו" אומרת חן בהסכמה מלאה עם בנה ומתארת אווירה של הפריה הדדית משותפת בבית. לא רק גל בחר בחינוך, וגם אחותו של גל עוסקת בתחום הטיפול והחינוך, בין היתר עם נוער בסיכון. "מה שמשותף זה לא בהכרח הגישה החינוכית אחר כך בפועל בכיתה אלא יותר הרוח של הפלורליזם, השוויון, סבלנות, לנסות לראות מה הצרכים של הילד".

"אנחנו בית באמת מאוד ליברלי ופלורליסטי" אומר רמי. "לי אישית פחות היה חשוב שהילדים יצאו עם בגרות. וכן, למרות שאני מנהל, בעיניי, הבגרות היא כרטיס כניסה לאוניברסיטה אבל לא חובה שהיא תהיה בהכרח בבית הספר, וזו גם אחת הבעיות של מערכת החינוך; שהיא ענקית וקשה להבין איך היא מצליחה לשמר ולפתח את היצירתיות הייחודית שכל אדם נולד איתה".

גל לוסטיג ואמא חן. (באדיבות המצולמים.)

"נורא קשה לי שהשיח שהשתלט על האקדמיה והכשרת המורים הפך למה שאני קורא לו 'פירוטכניקה של החינוך'; מתעסקים הרבה במתודה, בפדגוגיה במובנה הטכני, ולא במהות. ולכן אני חושב שמה שלקחתי מההורים בתור מחנך זה לדרוש לשאול שאלות מהותיות. בכלל, אבא משתף אותי הרבה בדברים שקורים אצלו בעבודה. אנחנו דנים בהם ומשוחחים אותם. אני גם מדבר עם אמא על הסיטואציות הרגשיות והקשות שהיא פוגשת בשלל מצבים עם ילדים ונוער".

"אין לי ספק בכלל שהשפעה החינוכית בתוך המשפחה היא מאוד גדולה" מוסיף רמי. "בסופו של דבר, אנחנו לא רק תוצר של עצמנו אלא גם אחד של השני. אנחנו מדברים הרבה על חינוך בבית. עוד כשהילדים היו תלמידים, היינו משוחחים בימי שישי בערב על עניינים שונים שקשורים לחינוך, זה נושא חי ולא תמיד בהקשר של בית ספר, גם במערכות יחסים בין בני אדם".

"אני אישית יכולה להעיד על עצמי, שהיו דברים בתפיסות של רמי שמאוד אהבתי ואז אימצתי לעצמי וזה הפך להיות חלק ממני ואני מניחה שגם הפוך" מספרת חן. "בסופו של דבר במרכז הדברים עומד כאן שיח של ערכים שאני מביאה אותו גם לחינוך הטיפולי והתעסקות בנוער בסיכון."

משפחת ברקת: גישה חינוכית ברוח סבתא שרה

"מאז שאני קטנה ידעתי שאני רוצה להיות מורה" מספרת הדר ברקת, ומוסיפה "איכשהו תמיד ידעתי שאני אגיע לשם". מתפקידי הדרכה בתיכון, דרך שנת השירות, לתוך תפקיד חינוכי בצבא ועד היותה מורה לחינוך מיוחד וספרות בירושלים בימינו, חייה של הדר הם חינוך. אבל מקור ההשראה הראשוני לכך, נמצא דווקא בבית, אצל אמא אביטל וסבתא שרה.

"להבדיל מהדר, הייתי בטוחה במשך הרבה מאוד שנים שאני לא אהיה מורה", מספרת אביטל, סייעת בחינוך המיוחד בתיכון המקצועי ויצו בית הכרם. "ראיתי בזה מקצוע לא מוערך, ראיתי כמה אמא שלי עבדה קשה ולא תוגמלה בהתאם ובוודאי שהיום לא רציתי שהבת שלי תתפרנס מהוראה. אבל כמשהו שעושים – זה סוג של שליחות ואתה לא עושה את זה כי זה כן מתוגמל או לא מתוגמל – אתה עושה את זה כי זה בוער בעצמות".

סבתא של הדר ברקת, שרה פרארה. (באדיבות המצולמת.)

סבתא שרה פררה ז"ל הייתה 40 שנה מורה בירושלים והייתה מחלוצות לימודי הטבע החוויתיים בישראל. כבוגרת התיכון החקלאי מקווה ישראל היא עברה ללמד טבע בבית ספר לוריא בירושלים, לימדה ביולוגיה בבית ספר בויאר והייתה מהמורים הראשונים בארץ שהקימו חדר טבע עם בעלי חיים. "היא לימדה הרבה מאוד ערכים דרך חדר הטבע" מספרת אביטל על אמה.

"היא הייתה דמות מאוד מרשימה של מחנכת, בכל רמ"ח איבריה", אומרת אביטל וגם הדר מאשרת. "המסלול החינוכי שלה היה מאוד טבעי כי אחרי שהיא סיימה ללמוד במקווה ישראל היא התחילה ללמד חקלאות והיא הייתה ייחודית כי היא לימדה ללא הכשרה בסמינר למורים. אחרי שהיא נפטרה היה מאוד מרגש לקרוא באתר הפייסבוק של בוגרי בויאר מה שכתבו עליה תלמידיה לדורותיהם".

"למרות שלא ראיתי את אמא שלי ליד תלמידים בכיתה, אני חשה שהקול של אמא שלי יוצא ממני. אנחנו גם מתייעצות הרבה ומדברות הרבה".

כשסבתא התוותה את הדרך החינוכית

"תפקיד המורה השתנה", מתארת אביטל את השוני בחוויה בינה ובין שאר הנשים במשפחה. "המורה היה מקור הידע – והייתה הרבה מאוד הערכה לידע. היום אין לזה משמעות עבור התלמידים שלי, הם יודעים להעריך את הידע שלי אבל זה לא מקור הסמכות עבורם. אם אני לא מצליחה להוציא מתוכי משהו סוחף ומשפיע באמת עבורם – אני לא מצליחה לסחוף אותם אחרי למקום שאני מצפה שהם יגיעו אליו".

"לא היו מושגים של הפרעות או לקויות למידה כשאמא שלי לימדה" מוסיפה אביטל, "אבל היא התייחסה לכל הדברים האלו והיא ידעה להפגיש את זה אצל כל ילד שהיא פגשה. אני לא חושבת שצריכה להיות גישה אחרת, ואין בין שלושתנו מחלוקת כי ההתייחסות הבסיסית לאדם שווה". "אני מסכימה עם כל מילה" מסכמת הדר בחיוך.

"אני מצליחה לחבר את זה חיים שלהם ולעולם שלהם ולעשות קישורים בין כל מיני נושאים" אומרת הדר. "חשוב לי שהתלמידים יצליחו לראות כיצד המקצועות הם חלק מהחיים שלהם בסופו של דבר ולא משהו חיצוני שמנחיתים עליהם והם חייבים לדעת למבחן".

הדר ואביטל ברקת. (באדיבות המצולמות.)

הגישה החינוכית שאביטל והדר מזהות בעצמן מתחילה, לדעתן, אצל אשת הדור הראשון, שרה, שאת המפגשים המשפחתיים עמה הן מתארות כשיחות ארוכות על חינוך. "היא תמיד דיברה על הוראה כלמידה חווייתית, מה שהיום בתור ססמא אנחנו קוראים לו 'למידה משמעותית'. אני יודעת להגיד שאני עושה הרבה דברים במחשבה על אמא, איך היא הייתה עושה דברים, מה היא הייתה אומרה וכו" מספרת אביטל.

גם הדר מדברת על השפעה ניכרת שהיא מרגישה מצד אמה, אביטל. "למרות שלא ראיתי את אמא שלי ליד תלמידים בכיתה, אני חשה שהקול של אמא שלי יוצא ממני. אנחנו גם מתייעצות הרבה ומדברות הרבה".