לפני כארבעים שנה, ב-6 באוקטובר 1979, כינס פול וולקר, נגיד הבנק הפדרלי של ארה"ב את חבר הנגידים של הבנק לישיבה מיוחדת. בישיבה שהתקיימה חודשיים בלבד אחרי שנכנס לתפקיד, הודיע הנגיד החדש על תכנית דרמטית לצמצם את כמות הכסף במחזור האמריקאי, כדי להילחם באינפלציה הגואה. התכנית שלימים זכתה לכינוי ה"וולקר שוֹק" (הלם וולקר) עתידה הייתה לשנות לחלוטין את הכלכלה האמריקנית והעולמית. 40 שנה אחרי ירית הפתיחה לאותה מהפכה, ועל רקע המתחים הגואים בין הבנק המרכזי לממשל האמריקני הנוכחי, חזרנו לאחת הדמויות המרכזיות אך הידועות פחות שעיצבו את העולם הכלכלי בו אנחנו חיים – נגיד הבנק האמריקני פול וולקר, ולמהלכים ששינו את חוקי המשחק של הכלכלה שלנו.

"וולקר ביצע מהפך פוליטי מוחלט, גם במישור היחסים בין העובדים למעסיקים, וגם במישור התודעתי. במובן הזה לוולקר מגיע הקרדיט למהפכה הניאוליברלית, הרבה יותר מאשר תאצ'ר ורייגן" אמר לנו ג'ואל רוג'רס, פרופסור למשפטים ומדע המדינה באוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון, שכתב ספר על ההיסטוריה הכלכלית של ארה"ב מאז מלחמת העולם השנייה. "מעט אנשים הרוויחו מאד ממה שהוא עשה לפוליטיקה ולחשיבה הפוליטית והכלכלית שלנו".

גובה ריבית הפריים בארה”ב בין 1949-2019 (גרפיקה: אידאה)

וולקר הביא לשיח הכלכלי במערב מספר רעיונות שהושרשו עמוק כל כך עד שנראה שהיו שם תמיד – עצמאות הבנק המרכזי, עליונות המאבק באינפלציה, המאבק בעבודה המאורגנת, מרכזיות האשראי ושינוי המשק על ידי מיתון. מדיניותו הייתה חסרת תקדים, כפי שאמר יועצו הכלכלי הבכיר של הנשיא רייגן, "כדי לבסס את כוחו, הבנק הפדרלי היה צריך להראות שהוא מוכן לשפוך דם, הרבה דם, דם של אנשים אחרים".

סופם של עשורי הצמיחה

העולם הכלכלי בו פעל וולקר שונה במידה ניכרת מזה שאנחנו מכירים כיום. "וולקר שינה לחלוטין את האופן שבו אנחנו תופסים שאלות של מדיניות כלכלית" אומר ג'ואל רוג'רס. "לפני וולקר, לרוב המוחלט של הפוליטיקאים ושל הציבור היה ברור שהכלכלה שלנו צריכה להתנהל לא רק על בסיס כוחות השוק החופשי, אלא באיזושהי מערכת של שיתוף פעולה בין המדינה, העובדים ובעלי ההון. זאת לא הייתה עמדה אזוטרית, זה היה מוסכם על כולם במערכת הפוליטית. וולקר היה אחד האנשים החשובים ביותר בשינוי התפיסה הזו", הוא אומר.

המשבר הכלכלי הגדול של שנות ה-30 ועליית הנאצים שהובילה למלחמת העולם השנייה סידרה מחדש את המפה הפוליטית-כלכלית של המערב. מרבית המדינות המתועשות נקטו מדיניות של התערבות עמוקה בשוק כדי למנוע החרפה של השפל הגדול, על-פי המלצתו של הכלכלן הבריטי ג'ון מיינרד קיינס, ובמהלך שנות המלחמה הולאמו תעשיות שלמות כדי לעמוד בקצב הביקוש שיצרה המלחמה. אפילו ממשלות בריטניה וארה"ב, עד אז סמל לאידאולוגית השוק החופשי, ניהלו למעשה כלכלה מתוכננת במידה רבה, שבה בעלי ההון הפרטי והעובדים נאלצו לשתף פעולה לטובת ניצחון בעלות הברית.

מצב זה המשיך למעשה גם אחרי סיום המלחמה. עד לסוף שנות השבעים, במדינות המערב היו הממשלות מעורבות במידה גבוהה בהכוונת השוק החופשי, בהתאם למדיניות שגובשה במאבק שבין נציגי העובדים המאורגנים לבין בעלי ההון. מדובר באחת התקופות בהן עליית החיים של אזרחי מספר מדינות הייתה הניכרת ביותר בהיסטוריה, והביא לתקופת שגשוג חסר תקדים בשביל מרבית האנשים, שבצרפתית מכונה עד היום "שלושת העשורים המופלאים" (Les Trente Glorieuses).

מערכת זו החלה להתערער בשנות השבעים וקרסה סופית בשנות השמונים. באותם השנים הכתה את הכלכלה המערבית אינפלציה – עליית מחירים – שאיימה לערער את היציבות, ועוררה זיכרונות כאובים ממצב המדינות בשנות ה-20. עם זאת, אופני ההתמודדות שהציעו כלל הפוליטיקאים, גם הימניים ביותר, כללו התערבות של המדינה באופן ניהול השוק. "ניקסון (שהיה נשיא ארה"ב בתחילת שנות השבעים – י.ק) הרפובליקני, היה לחלוטין קיינסיאני", אומר ד"ר אלי קוק היסטוריון של הקפיטליזם מאוניברסיטת חיפה. "כדי להתמודד עם משבר האינפלציה הציע פיקוח של המדינה על המחירים והמשכורות. בעצם הוא הציע להתערב לעסקים בקביעת המחירים ולעובדים במשא ומתן על השכר, כדי לדאוג ליציבות מחירים".

פול וולקר נגיד הבנק האמריקאי בשנים 1979–1987 בשימוע בסאנט לקראת מינויו 30 ביולי 1979 (AP Photo/Charles Harrity)

היום, מדיניות כזו הייתה נפסלת על הסף, גם על-ידי הפוליטיקאים השמאליים ביותר במערכת הפוליטית המערבית. "אופן הניהול הזה של משברים, שבו המדינה מתערבת ישירות כדי למנוע פגיעה באזרחים – הפך ללא רלוונטי לחלוטין. מה שהחליף את המדיניות הזו התבסס על החשיבה הכלכלית שאתה מכיר – שבירת האיגודים המקצועיים וחיסול כל הבלמים על הפעילות הלא מבוקרת של השוק. וזה הבסיס הרעיוני למצב שאנחנו נמצאים בו היום, שבו רמות אי-השוויון הן בשיא היסטורי", אומר רוג'רס.

שגריר המהפכה המוניטריסטית

אפשר לומר שוולקר, המתנשא לגובה שני מטרים, עשה את המסלול הנהוג לשחקנים מרכזיים בעולם הכספים. הוא נולד בשנת 1927 למשפחה אמידה מניו ג'רזי, ובנה את דרכו כלפי מעלה בהיררכית ההנהגה הפיננסית. הוא למד כלכלה באוניברסיטאות המובילות בארה"ב ובריטניה, וכשסיים את לימודיו התקבל לעבודה ככלכלן בבנק הפדרלי של ניו יורק.  אלא שלאחר מספר שנים עזב וולקר את השירות הציבורי, ועבר לעבוד בבנק "צ'ייס מנהטן", שעתיד היה להתמזג עם בנק ג'י פי מורגן, ולהפוך לאחד הבנקים הגדולים ביותר בוול סטריט. משם עבר וולקר בשנת 1962 לעבוד במשרד האוצר האמריקאי, והתבלט מספיק כדי לזכות בשנת 1979 במינוי של הנשיא ג'ימי קרטר לראשות הבנק הפדרלי.

מפעל לרכבים נטוש בדטרויט, צפון ארה"ב (צילום: Albert duce, ויקימדיה קומונס).

וולקר, שמונה בחטף לראשות הבנק הפדרלי באוקטובר 1979, הגיע לתפקיד עם בשורה מהפכנית – המוניטריזם. ההוגה של אותה המפכה היה הכלכלן היהודי-אמריקאי מילטון פרידמן, שיצא נגד התערבותה המתמשכת של המדינה בשוק. פרידמן טען שהמאבק באינפלציה צריך להיות תפקידו הבלעדי של הבנק המרכזי, ולא של הממשלה. הרעיון הזה עמד מאחורי החלטתו של וולקר להעלות את הריבית בסוף 1979 ללא הוראה מהממשלה.

בספרו האוטוביוגרפי כותב וולקר כי בשנות לימודיו באוניברסיטת פרינסטון מוריו וגיבוריו היו אנשי החוג האוסטרי השמרני שהתנגדו לכל התערבות ישירה של המדינה בשוק. הרקע של וולקר הפך אותו למועמד האידאלי לביצוע המשימה. לימודיו באוניברסיטה התעלמו לחלוטין מהתיאוריות הקיינסיאניות המקובלות באותה התקופה והתמקדו במה שנחשב אז לשמרנות קיצונית, התיאוריות המוניטריסטיות של מילטון פרידמן ודומיו. כשנענה לבקשת הנשיא קרטר לקבל את תפקיד נגיד הפד הוא דרש התחייבות אחת: חופש פעולה מלא, ומנותק לחלוטין מהממשלה.

מסע הצלב נגד האינפלציה, ומחירו

תכניתו של וולקר להפסקת האינפלציה, ה"וולקר שוק", הייתה דרסטית: כדי לעצור את עליית המחירים, הנגיד היה צריך להאט בכוח את המשק האמריקאי. וולקר הצליח לעשות את זה על-ידי העלאה חסרת תקדים של רמות הריבית בארה"ב, תוך מחיר כבד מאד על המשק, העסקים והעובדים האמריקאים. תוך מספר חודשים צנח המשק האמריקאי למיתון חמור, מאות אלפי עובדים מצאו את עצמם ללא עבודה, ועסקים גדולים רבים קרסו תחת נטל הריבית. המהלך הביא למשבר האבטלה החמור ביותר מאז השפל הגדול ועד היום, ורבים זוכרים את אותן השנים הגורליות כנקודת השבירה של התעשייה האמריקאית, שמאז לא הצליחה להשתקם. בשביל אמריקאים רבים אפשר לומר שהניתוח של וולקר הצליח, אבל החולה מת.

"וולקר הקפיץ בן לילה את הריבית קפיצה די מטורפת", אומר קוק. "הריביות קפצו ל-20%, שזה משהו כמעט בלתי נתפס היום. המטרה שלו בזה הייתה לשאוב את הכסף מהמחזור, זאת אומרת לעודד אנשים לחסוך במקום לצרוך. זה כמובן הביא לסיום האינפלציה, כי במצב כזה המחירים יורדים ולא עולים. אבל הצד השני של המטבע הוא שזה מוביל למיתון חמור. הרבה מהמפעלים נסגרו והתעשייה האמריקאית מתחילה ממש 'לדמם עבודות'. זה היה מיתון מלאכותי ומתוכנן לגמרי, במטרה לעצור את האינפלציה", הוא אומר.

בשימוע מול הקונגרס שנערך בשיא המשבר, נשאל וולקר אם הוא לקח בחשבון את המחירים העצומים תכניתו. תשובתו לשאלה זכורה בארה"ב עד היום. "אני לא מכיר מדיניות שאנחנו יכולים לנקוט בה שלא תוביל לתוצאה הזו בטווח הקצר", אמר. תומכיו רואים באמירה ביטוי למוכנות שלו לעשות כל מה שנדרש כדי לעצור את האינפלציה ששררה במשק האמריקאי בשנות ה-80. מתנגדיו טוענים שהתשובה מראה בדיוק את מוכנותו של וולקר להקריב את העובדים האמריקאים כקורבן במאבק נגד האינפלציה, על אף קיומן של חלופות.

מי שגדל בתקופה שאחרי מלחמת העולם השניה ראה את עליונות הכלכלה, ובייחוד את התעשייה האמריקאית, מתפוררת מול עיניו. מפעלים שהיו עד אז סמל לשליטה האמריקאית בעולם המערבי, כמו ג'נרל מוטורס ופורד סגרו עוד ועוד סניפים, ועשרות אלפי עובדים נזרקו מהעבודה. רמת האבטלה זינקה לכמעט 11% בשיא המשבר, נתון שלא כולל את אותם העובדים שהתייאשו מחיפוש עבודה.

מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן. צילום: White House Photographic Office

זו גם התקופה בה הפכו מדינות חגורת הפלדה (אוהיו, מישיגן, פנסילבניה ווירג'יניה המערבית בעיקר)  לחגורת החלודה. עיירות שלמות שנבנו בשנות השלושים והארבעים סביב מפעלי תעשייה ענקיים הפכו לחצר האחורית של ארה"ב, לאחר סגירה המונית של מפעלים בשנת 1980. בשיא המשבר כ-20% מהעובדים באזור זה פוטרו ולא יכלו למצוא עבודות חדשות באזור מגוריהם. תעשיית הרכב האמריקאית, שהייתה מרוכזת כמעט כולה באותו אזור, קרסה לחלוטין בעקבות המשבר. לעומת אבטלה של 3.8% בקרב עובדי תעשיית הרכב בשנת 1978, שיעור המובטלים עמד על 24% ב-1982. הדעיכה של אותם האזורים מורגשת עד היום והם היוו את אחד ממוקדי התמיכה המפורסמים של הנשיא טראמפ בשנת 2016.

המצאת המיתון היזום

עד לתקופה זו, שיתוף הפעולה ההדוק יחסית בין מנהיגות העובדים המאורגנים לנציגי המעסיקים ולממשלה יצרה שנים ארוכות של צמיחה עקבית. "הסדר הכלכלי של התקופה היה מבוסס על הסכמה שחותרים לצמיחה ותעסוקה מלאה", אומר רוג'רס. "זאת הייתה פשרה שהמעסיקים הגדולים עשו. הם הסכימו לשתף פעולה עם העובדים, להעניק את המשכורות הגבוהות ביותר בהיסטוריה של הקפיטליזם האמריקאי, לא לפטר עובדים. הרעיון היה ששומרים על שיתוף פעולה, ולא היית יכול לדמיין אז מצב שבו מכניסים את המשק למיתון יזום. זה נשמע היה לאנשים כמו טירוף", הוסיף.

"מאז ההתחלה היו הרבה אנשים בקרב המעסיקים שלא היו מרוצים מהסיפור הזה. וולקר סיפק להם את ההזדמנות לפעול באופן אחר לחלוטין, הוא סיפק להם גרזן". לטענתו, אפילו החברות התעשייתיות, שספגו את המכה הקשה ביותר מהעלאות הריבית, תמכו במהלך. הוא מתאר את זה כהשקעה – לספוג הפסדים בהווה כדי להיפטר אחת ולתמיד מהעבודה המאורגנת והדרישות שלה. "הייתה קבוצה קטנה וחסרת חשיבות שטענה שצריך לשתף פעולה עם מנהיגות העובדים. רוב המעסיקים ראו בזה השקעה, זאת הייתה הזדמנות בשבילם. אני זוכר שדיברתי עם כמה בעלי הון באותו התקופה והם היו אומרים דברים כמו 'אנחנו כבר מזמן צריכים לשנות פה את מאזן הכוחות'."

"אם מביטים ביצירת הנרטיב של הצלת הכלכלה אז עולה תמונה מדהימה. זה עולה באופן חד-משמעי בגרפים של הכלכלן תומס פיקטי. כשמביטים בגרפים שהוא יצר, אפשר לראות בבירור את הנקודה שבה בעלי ההון מתחילים להגדיל חזרה את העושר שלהם לרמות מהממות, על חשבון העובדים. הנקודה הזאת היא ה'וולקר שוק'. אז לצייר את וולקר אחרי זה כמושיע הגדול? אני לא בטוח", אומר אלי קוק. "הצמיחה אף פעם לא חזרה להיות כמו שהייתה ויותר חשוב מזה – ההתחלקות ברווחים בין ההון לעובדים לא חזרה להיות כפי שהייתה. אני לא מאשים את וולקר בכל הצרות שקמו לנו אחרי זה אבל יש לו מקום מרכזי במדיניות הפלוטוקרטיה האמריקאית ששולטת היום".

המתקפה על האיגודים

לטענתם, האפקט המשמעותי ביותר של ה"וולקר שוק" היה שבירת כוחם של איגודי העובדים. האיגודים פשוט לא יכלו לעמוד מול המיתון החריף ואלפים מחבריהם פוטרו מעבודתם ועזבו את הארגון. אלו היו השנים שבהן החלה מגמת ההתרסקות במספר חברי האיגודים, החברות באיגודים ירדה מכ-30% מכוח העבודה בשנות השבעים לפחות מ-10% היום. העובדים איבדו את הכוח לדרוש העלאות שכר וחלק בקבלת ההחלטות הכלכליות, והמעסיקים נשארו חופשיים מכל הגבלה. מאז, השכר הממוצע נשאר כמעט קפוא, בזמן שרווחי ההון ומשכורות העשירים ביותר נמצאים במגמת עלייה עקבית. היום, רמות אי-השוויון מגיעות כמעט לאלו שאפיינו את העולם הקפיטליסטי בשנות העשרים, ערב השפל הגדול.

וולקר לא היה אדיש לאיגודים המקצועיים. למעשה, הוא ראה בהם את אחד הגורמים המרכזיים לבעיית האינפלציה של שנות ה-70. לדעתו, יכולתם של העובדים לדרוש עליות שכר היא אחת הסיבות לעליות המחירים והוא התכוון להיאבק בה. מהסיבה הזו, וולקר היה מעורב באופן ישיר במספר תהליכי משא ומתן של עובדים ומעסיקים בזמן המיתון. אחד המקרים המפורסמים ביותר היה המשא ומתן של עובדי חברת קרייזלר בשנת 1980. כשהחברה החליטה לפטר חלק מעשרות אלפי העובדים שלה, התערב וולקר בשיחות ודרש מאיגוד העובדים להסכים להסכם קיבוצי דורי, עם פערי שכר משמעותיים בין קבוצות שונות של עובדים כתנאי לכל הסכם. בלית ברירה העובדים קיבלו את הדרישה, ונשיא האיגוד דאג פרייזר אמר מאוחר יותר כי וולקר "ניהל את המשא ומתן הקשוח ביותר שאי פעם הייתי בו".

"זה לא שלא הייתה מחלוקת בתוך ההון לגבי המהלך של וולקר. אבל כמו שאמרתי, לא היה מספיק כדי לשכנע את מי שהתנגד שההתנגדות שלו שווה את זה. רייגן חתך אגרסיבית את הוצאות הייצור שלהם, וזה פשוט היה שווה את זה בשבילם. אז זאת הייתה השקעה, נוותר על ייצוא מאמריקה כל עוד הריביות בשמיים והדולר חזק, אבל כשנצא מזה לא נצטרך לדאוג יותר משכר העובדים, שזו שורת התקציב הגדולה ביותר בכל חברה. הם לא ידרשו העלאות שכר יותר, זאת תהיה תופעה של העבר", מסביר רוג'רס.

"לא נוצרת קבוצה בהון שתומכת בסוציאל דמוקרטיה בלי שקודם תיווצר תנועת עבודה חזקה שיכולה לאיים באופן משמעותי על השליטה של אותה האליטה. בארה"ב מעולם לא הייתה תנועת עבודה חזקה מספיק כדי לכרות ברית אפילו עם שבריר מאליטת ההון. העובדה שזה מעולם לא נוצר היא דרמטית. זה נכון שהמיתון פגע בתעשיינים, אבל היו להם השקעות במקומות שונים בעולם, ובשנות השבעים חלק גדול מההכנסות שלהם הגיעו בכלל ממכירות באירופה. הרווחים שלהם ספגו מכה, זה נכון, אבל המכה הייתה הרבה פחות חזקה מהמכה ששכר העובדים ספג. והם היו מאד קשובים לאפשרות לפרוץ את המסגרת הפוליטית שכפתה עליהם שיתוף פעולה עם העובדים בעשורים עד אז".

מאבקי העובדים המפורסמים של שנות ה-80, בהם שבר הנשיא רייגן את האיגודים, התאפשרו במידה רבה בעבות מדיניות זו. הפיטורים של 11 אלף עובדי שדות התעופה והמאסר של מנהיגי האיגוד על ידי רייגן "היה הצעד החשוב ביותר שרייגן עשה במאבק נגד אינפלציה", לדברי וולקר, ולמעשה היה "אפקט פסיכולוגי על הציבור בנוגע לכוח של האיגודים".

פול וולקר נגיד הבנק האמריקאי בשנים 1979–1987 בפגישה עם נשיא ארה"ב רייגן. 16 ביולי 1981 (AP Photo/Applewhite)

קשה אולי לדמיין, אבל אידיאל "עצמאות הבנק המרכזי" הוא מושג חדש יחסית בשיח הכלכלי במערב. עד לשנות השמונים היה נהוג לראות בבנק המרכזי זרוע של הממשלה, שמבצעת בפועל את המדיניות המוניטרית המוכתבת לה. מי שהגה את רעיון ההפרדה המוחלטת בין המדיניות המוניטרית והפיסקלית הוא מילטון פרידמן, ומינויו של וולקר היה הזדמנות היסטורית לממש אותו.

בשנת 1965 כתב פרידמן ספר בו תלה את האשם בשפל הגדול של שנות ה-30 לא במדיניות הצנע שאימצה ממשלת ארה"ב, כפי שנהגו לטעון הקיינסיאנים, אלא בכך שהבנק המרכזי לא העלה את הריבית בתגובה למיתון. לטענתו, השיקולים הפוליטיים קצרי הטווח של מי שעמד אז במוקד קבלת ההחלטות היו אלו שהובילו לקבלת ההחלטה שלא להעלות את הריבית, דבר שהיה פוגע בציבור ובדימוי הציבורי של אותם הפוליטיקאים. לטענתו, הפתרון לבעיה הוא אחד: הפרדה מוחלטת בין הבנק המרכזי למערכת הפוליטית הדמוקרטית.

"פול וולקר היה המבצע של מהלך פוליטי שהתחיל להתבשל שנים לפני. הוא היה איש הביצוע של אנשים כמו פרידמן, שאמרו שההחלטות הכי חשובות לגבי המדיניות הכלכלית צריכות להתקבל לא על-ידי פוליטיקאים במשרד האוצר אלא על-ידי גוף עצמאי", אומר קוק. "וולקר הוא מי שהתחיל את הנתק המוחלט הזה בין המערכת הדמוקרטית למדיניות הכלכלית. הוא היה חסיד גדול של רעיון המנהל הטכנוקרטי שהוא כביכול עצמאי ומושפע רק מהידע המקצועי שלו", הוא מוסיף.

עיקרון עצמאות הבנק המרכזי היה גורם שטרף את הקלפים על המדיניות הכלכלית כפי שהייתה נהוגה עד אז. להעברת הסמכויות הכלכליות מידי הממשלה לבנק המרכזי יש חשיבות לא רק ביחס לקבלת ההחלטות, היא שינתה לגמרי את סל הכלים להתמודדות עם משברים כלכליים ולמעשה שמה קץ למדיניות ניהול הכלכלה על-ידי המדינה. "אם הבנק המרכזי מקבל החלטות כלכליות ולא הממשלה, אז סל הכלים שלך מוגבל הרבה יותר. כל הכלים הקיינסיאנים סביב הוצאה ציבורית, מיסוי, רגולציה, פיקוח מחירים, הם מחוץ לתחום השליטה של הבנק המרכזי. הבנק יכול לעבוד רק עם הריבית. הוא יכול לשלוט בהיצע הכסף, וזהו. את כל השאר עושה השוק", אומר קוק.

חיבוק דווקא משמאל

המורשת של וולקר בכלכלה האמריקאית עצומה, והוא נחשב בעיני רבים לאחד המנהיגים הכלכליים המוערכים ביותר. עם זאת, מרבית הציבור זוכר לוולקר דווקא את התפקיד שמילא ארבע עשורים מאוחר יותר, בעקבות המשבר הפיננסי של 2008. שנה אחרי המשבר זימן הנשיא אובמה את וולקר לעמוד בראשות ועדה שתייעץ לנשיא בנושא הבראה כלכלית. וולקר היה נחרץ לגבי מקור הבעיה ופתרונה. לטענתו, המשבר נגרם בעקבות הימורים חסרי אחריות של הבנקים הגדולים, ודרש הגבלות חוקיות על יכולתם לבצע השקעות סיכוניות. חלק מהצעותיו אכן התקבלו בשנת 2010, וזכו לכינוי "חוק וולקר". החוק אושר כחלק מרפורמת 'דוד פרנק' שנועדה להגביל את השווקים הפיננסים אחרי המשבר. כיום, עובדים באגף הרפובליקני על פירוק מסגרות אלה.

בזכות ניסוח החוק הפך וולקר לדמות מוערכת על ידי האגף השמאלי במפלגה הדמוקרטית בשנים האחרונות. על אף השפעתה העמוקה, והשינוי האדיר שהביא למדיניות הכלכלית המקובלת בעולם המערבי מרבית האמריקאים כבר לא זוכרים את תקופתו של וולקר כנגיד הבנק הפדרלי. "קשה לדמיין איך נראה היה העולם בלי הוולקר שוק. זאת הייתה תפנית, זה שינה את ההיסטוריה" מסכם רוג'רס.​