למשך שלושה ימים היה מעיין עין חניה פתוח לציבור הישראלי, ונדמה שכל שאלות הכיבוש, העצמאות היהודית והיחסים המורכבים בין יהודים וערבים נדחקו בין שכבות הסלע הקשה של הרי יהודה, מתחת לכפר הפלסטיני אל-ולג'ה. ההרים, שמבחינתם היהודים, הנוצרים והמוסלמים שעברו עליהם הם כסערת חול נוראה, או אהבת קיץ, רגעיים, נראו אדישים לסערה המתחוללת, לזיקוק של השאלות של הארץ הזו, שהמחסומים בה זזים לפי אינטרסים פוליטיים, אך המים זורמים, או שאינם זורמים, ביחס ישיר שבין המקום למקום.

ארבע שנים של עבודות ארכיאולוגיה, שימור ופיתוח הושקעו בפתיחת המעיין שהוא חלק מהגן הלאומי עמק רפאים. הרשות לפיתוח ירושלים, בשיתוף רשות הטבע והגנים ובתמיכת משרד ירושלים ומורשת ועיריית ירושלים, הביאו את האתר למצבו הנוכחי, המונגש והמאפשר. בגלל הרגישות הרב-דתית הסכימה הפטריאכיה הארמנית, בעלת הקרקע, לכלל המהלכים ולפתיחה המחודשת.

עין חנייה (צילום: דוד טברסקי)

"אני זוכר את המעיין הזה בגיל 4-5 ומגיל 10 זוכר הכל. היינו שוחים שם, ממלאים מים מהנביעה. לפני 40 שנה לא היו מגיעים הרבה יהודים, רק בשנות ה-90 התחילו לבוא", אומר עומאר חג'גנה (53) יליד וולג'ה, שנותר מחוץ לכפר בו נולד בגלל חומת ההפרדה. "הרבה דתיים היו מגיעים, בגלל הנביעה, אבל לא היו אף פעם לא היה בלגאן או בעיות".

עמית, אריאל, דניאל, אליה וגלעד, בני ה-16 מהישוב אלעזר, הגיעו בטרמפים למעין. עמית: "במקרה שניים עצרו ביציאה מהישוב, והגיעו ממש קרוב." החבר'ה התלהבו מהמעיין, קצת פחות זרמו על זה שיש הרבה אנשים. "חשבנו שיהיה יותר צל", הם אומרים. "צריך לפתוח אותו לתמיד". רובם היו במעיין לפני השיפוץ, ואוהבים את מה שעשו בשיפוץ. "היה שביל עפר מסריח כזה, עשו מעקה, ניקו, עישבו. היה נראה כמו חירבה".

בינואר 2018 נחנך המעיין לאחר השיפוץ, במעמד השר לפיתוח ירושלים דאז, זאב אלקין (הליכוד). המחקרים האחרונים טוענים כי ההתיישבות באזור עין חניה החלה בימי בית הראשון, ויתכן שגם קודם לכן. לאחר החורבן, חודשה ההתיישבות באתר, במתכונת של בית אחוזה שיושב על ידי יהודים. במקום מערכת מים מהמרשימות שנמצאו בארץ ובריכת אגירה ומזרקת מים (נימפאון) מהתקופה הביזנטית (מאות 6-4 לספירה), שבר כותרת עמוד בסגנון אופייני למבנים ולנחלות של מלכי הבית הראשון, ומטבע כסף נדיר מהמאה ה-4 לפני הספירה. באירוע גזירת הסרט באתר, אמר שאול גולדשטיין מנכ"ל 'רשות הטבע והגנים': "האתר הזה הוא מהיפים בארץ ואין לי ספק שיהפוך לאבן שואבת למבקרים רבים מכל האוכלוסיות."

כשאני שואל את הצעירים מאלעזר אם הם מכירים את ההיסטוריה של המקום, עונה גלעד: "היתה פה כנסיה ביזנטית. אבל אני יודע את זה כי קראתי בכניסה", הוא מודה בכנות. "תכלס זה עושה אווירה יותר טובה כשהם לא כאן" הם אומרים בתגובה לשאלה אם הם מודעים לכך שהכניסה לפלסטינים אסורה. "בדרך כלל זה לא מפריע", אומר דניאל, "אבל יש פעמים שעושים בלאגן". "דוגרי זה גם ישראלים יכולים לעשות", החבר'ה קוטעים אחד את השני.

הצעירים מאלעזר, עין חנייה (צילום: דוד טברסקי)

בשנתיים האחרונות התרחשו לא מעט פיגועים ואירועים בטחוניים סביב מקורות המים בשטחים, הפיגוע הקטלני במעיין דני ליד דולב בו נרצחה רינה שנרב ז"ל ונפצעו אביה ואחיה ביולי 2019, דני גונן ז"ל שעל שמו נקרא המעיין נרצח בפיגוע ביוני 2015 באותו המקום, הרצח של אורי אנסרבך ז"ל  בעין יעל, הסמוך לעין חניה, בפברואר 2019, ואירוע נוסף במעיין אברהם ליד חברון בו נפצעו שלושה ילדים מזריקת אבן בסוף 2017. נראה שמקורות המים בשטחים הפכו זירה לפיגועי טרור, כמו גם למהלכים שונים אותם מבצעת ישראל, כאלו היכולים להתפרש כהשתלטות, או הפגנת בעלות.

"בגוש אין שום פחד ואין בעיה" אומרים הנערים. "הבורות זה קצת מפחיד, במעיינות הרבה פחות. יותר מפחיד לרדת לפיר", אומר אלעזר. "תמיד כשעוברים ליד ערבים אז אומרים שלום כזה, להראות שלא מפחדים." "רוב הערבים לא רוצים לחטוף אותנו", הם אומרים תוך כדי הדגשה שעם ערבים לא עולים לטרמפים. "לא עולים על ערבים ועל תימנים", החבר'ה מסתלבטים על גלעד. מכאן הם ימשיכו לעין לבן. כן, בטרמפים.

אוראל טל ומורן, עין חנייה (צילום: דוד טברסקי)

אוראל מטירת יהודה, הגיע עם טל ומורן מבית שמש לטייל בחופשת סוכות. "פעם ראשונה שלי פה, שמעתי שזה היה סגור ונפתח לכמה ימים אז באנו כדי להספיק להיות פה". השלישיה כבר אחרי הטבילה בבריכה, מקשיבים לעמר אדם ומכינים את השטח לשקשוקה על הגזיה. אוראל שורף טונה, מקווה שאת כל הרעל, אם יש, תבעיר האש. "בדרך כלל אנחנו מטיילים בצפון ופחות באזור הזה. אני לא טיילן טיילן, אבל אני אוהב. כשיוצא ואפשר בחופשות, אז אני משתדל." הבריכה עמוסה מידי לשיטתו, אבל גדולה יחסית והמים סבבה. אוראל לא שמע על הבעיות בכניסה, או על הסלקציה לפסלטינים. "אולי בגללנו לא עשו לו בעיות בכניסה", אומרות מורן וטל, בתגובה לשאלה החצופה שלי אם נתנו לו להכנס חופשי.

"זה היה המעיין הראשי של הכפר לפני שנת 1948" טוען עומאר. "היו חיים מהמעיין הזה, הישראלים לקחו את המים בשביל להשקות עצים, ולפני שנים אמרו שמצאו עתיקות, אבל של נוצרים לא של יהודים. עכשיו עשו שם גן, ומעבירים את המחסום יותר קרוב להר גילה, כדי שהמעיין יהיה בתוך הגבול של ישראל. כדי שלא יהיו בצד הפלסטיני. וככה גם הפלסטינים לא היו נכנסים."

עין חנייה (צילום: דוד טברסקי)

מתחת לעץ התאנה הרחב בכניסה למעיין אנחנו פוגשים את אריאל, אב ל-4 שהשגיח גם על 2 ילדיו של אחיו, שהגיע במקרה, והחליט להכנס עם כל החמולה. "אם היינו יודעים, היינו מגיעים מאורגנים יותר", הוא אומר באכזבה. ביום למחרת תחסום רשות הטבע והגנים את הכניסה לאתר, וסוגיית הצבת המחסום תעלה בוודאי בקרוב. "מי שיעז להכנס, יש פה הרבה מצלמות", אומר הפקח החביב שהסביר על המבנים העתיקים שבמקום.

"בסך הכל רוצים את המעיין, את האדמות" בטוח עומאר. "כמו התכנון של הגדר. זה בטחון? זה גדר הפרדה, זה גניבת אדמות מהפלסטינים. רק אדמה, לא מעיין ולא בטיח", אומר עומאר. קו הרכבת שבין ירושלים לבית שמש עובר מהעבר השני של נחל רפאים, ממחיש כמה חלוקת הארץ הזו כמעט בלתי אפשרית, בטח שלא לפי הגיאוגרפיה שלה. אין תרבות בה למים אין חשיבות דתית, קדושה הרבה פעמים, בטח באזור הצחיח שלנו. גם אם נשוב אל הבור הזה, המעיין אשר פועם בהר, כדאי לדעת שהוא לא יבש ולא היה ריק, היו וישנם פה אחרים. אליהם, כמו אלינו, המים וההר אדישים לחלוטין.