נדמה שבארבע השנים האחרונות, המונח 'הדתה' הפך להיות למטבע הלשון הכי מזוהה בשיח החינוכי בישראל. על אף מאמציו הרבים של שר החינוך לשעבר, נפתלי בנט, לשים בראש סדר העדיפויות את לימודי האנגלית והמתמטיקה ולהצעיד את תלמידי ישראל במעלה שביל ההיי-טק, רבים טענו כנגדו שהוא נותן יד חופשית ואף מוביל את כניסתם של עמותות דתיות לתוך בתי הספר הממלכתיים במטרה 'להחזיר את תלמידי ישראל בתשובה'. "המושג הדתה הומצא עבורי", טען בנט בראיון לאתר 'סרוגים' ערב הבחירות האחרונות וזאת לאחר שמחליפו, הרב רפי פרץ, המזוהה עם הזרם החרד"לי, הותקף בביקורת קשה עוד יותר מצד המחנה החילוני בישראלי כשהכריז שהוא ימשיך במדיניות הנוכחית ואף יגביר אותה.

השיח הפוליטי על ההדתה גרף תחתיו מקצוע לימודים שלם הנלמד בכל מערכת החינוך הישראלית, החילונית והדתית – והוא התנ"ך. עם השנים יותר ויותר מקרב הציבור החילוני מרגישים שהמקצוע ועולם התוכן המקראי נלקח מהם, לעיתים לצרכים פוליטיים, דבר שבתורו יוצר סלידה ואף דחייה של עולם התוכן שמההתחלה היה מאתגר ללימוד וללמידה. שני מורים ומורה בישראל, שמגיעים מבתים שונים ומתפישות עולם שונות, מספרים על הבחירה להמשיך ולהנהיג את מקצוע התנ"ך, ולהראות שהוא לא רק עדכני, אלא גם שייך לכולם ולכולן.

"כבוגר נחסכו ממני שלא באשמתי הרבה נושאים ואישים מרכזיים ביהדות, שאני מגלה אותם רק עכשיו בגיל 41", מספר ליאור עוז, מורה לתנ"ך בבית הספר היסודי 'בראשית' בבנימינה. "ככה זה, בית ספר ממלכתי רגיל לא מלמד הרבה דברים". עוז, נשוי ואב לשלושה שמגדיר את עצמו כיהודי מסורתי-חילוני, מלמד מזה תשע שנים את מקצוע התנ"ך בבית ספר שמשלב בתוכו תלמידים חילונים ודתיים ורואה במקצוע שלו תיקון ושליחות גם יחד.

"למצוא את הערכים המרכזיים"

"היהדות לא שייכת רק לדתיים או לחרדים, היא שייכת לכולם. למה שאני לא אדע גם כן דברים עליה ואבין את הזהות שלי? כי החליטו בשבילי?" למיטב זכרונו של עוז, בסביבה בה גדל בנעוריו בעיר לוד לא היה המושג הדתה קיים בכלל. בבית ספר היו לימודי תורה, הצעירים היו הולכים לבתי כנסת של כל העדות וכל החוויה זכורה לעוז כחיובית. "לדעתי מה שקרה עם השנים זה שהזרם הממלכתי דתי לקח על עצמו את הדגל, כי זה מה שהיה נהוג אצלו בבית באורח החיים, והצד החילוני לקחו את זה רחוק לצד השני ואמרו: רגע, כל דבר כזה שנכנס לזרם החילוני – הוא הדתה."

"בציבור החילוני יש הרבה בורות וחוסר פתיחות, אבל אני אדם סקרן", מספר עוז, שלוקח חלק פעיל בקבוצת מבוגרים ביישוב חריש, בו הוא מתגורר, שנקראת 'מדרש ישראלי' בה מתכנסים שכנים דתיים וחילונים ללימוד תורה. "היישוב הוא דוגמה ומופת לחיים משותפים. בבניין אחד חיים חילונים ודתיים ואין הפרדת שכונות. אולי החילונים מפחדים מהפרשנות של זה לחיי היום יום שלהם, שזה ישפיע על אורחות החיים של הילדים. כמו שהורים דתיים מפחדים שהילדים שלהם, בהתערבות עם ילדים חילונים, יגלו עולם אחר."

ליאור עוז (התמונה באדיבות המצולם).

אז איך נראים הלימודים? בבית ספר לומדים תורה בשעות משותפות דתיים וחילונים, כל תלמיד מביא את מה שיש לו. לא לכולם זה פשוט, מספר עוז ומוסיף על כך שמצד אחד, חלק מהדתיים מתלוננים על כך שאין מספיק לימודי יהדות ומהצד שני, יש חילונים שאומרים שיש יותר מדי יהדות. "יש אצלנו גם תורה, גם משנה, גם פרשת השבוע ותרבות יהודית ישראלית – זה הרבה יותר ממה שיש לך בבית ספר ממלכתי רגיל. איך מתמודדים עם זה? אנחנו כצוות המורים בבית הספר מנסים למצוא את המינון הנכון"

"שיעור תורה אצלנו זה קריאה קולית, כל ילד פסוק או תאטרון קריאה. אני מעמת את הילדים עם הטקסט, אחרי כל סיפור אנחנו מנסים למצוא את הערכים המרכזיים ואני שואל כמה זה רלוונטי לגביהם, לרוב בעזרת מתודות שונות. למשל כאשר למדנו את שירת הים (אחת משלושת השירות בתורה המספרות את חציית ים סוף – ד.ט), דיברתי עם התלמידים על הימנעות. כשבני ישראל יוצאים ממצרים הם לא עוברים דרך פלישתים אלא בוחרים בדרך הארוכה ומנסים להימנע. כשמשהו מציק לי ומשהו מפריע לי אני מנסה להתעמת עם זה או להימנע?"

"אני חושב ששר החינוך צריך להשאיר את לימודי התנ"ך כפי שהם", אומר עוז ומבקש להוציא את המקצוע מתחום הפוליטיקה, "ברור שהוא צריך להביע את דעתו, זו גם זכותו. אבל התהליך הזה צריך לקרות בצורה אחרת דרך השתלמויות מנהלים וחדרי מורים – לא להגיע מלמעלה. זה יכול לבוא דרך השתלמויות על יהדות ולימודי תורה למורים ואירועים שמשרד החינוך יכול ליזום לתלמידים. הרבה מורים כמוני חושבים שצריך להכיר ולהעמיק בתכני היהדות, אבל כשמגיעים בהצהרות זה יוצר אנטי, בעיקר בעידן הזה שהנושא הוא סיר לחץ מבעבע".

"אנחנו מלמדים פה בעיקר סיפורים ולא בהכרח היסטוריה"

"מדובר ביצירה עתיקה מאוד שהשפה שלה כמעט אינה קיימת. זה כמו ללמד את שייקספיר במקור באנגליה. הדימויים והשפה שונים לחלוטין וצריך כל הזמן תיווך" מספר אחיק גופר, מורה ורכז הגברות תנ"ך ומחשבת ישראל ומקצועות מחשבת ישראל מעל 20 שנה בבית ספר בתיכון העל יסודי 'אסיף' משגב, "ועל כן יש אנשים שלא מבינים למה בכלל צריך ללמוד את זה בבית ספר ממלכתי רגיל. יש אנטגוניזם מובנה."

אחיק מגיע מבית חילוני, וגם מגדיר את עצמו ככזה, מתאר את עצמו כתלמיד די גרוע. הוא לא סיים עם תעודת בגרות ולפני שניגש להשלים אותה אחרי הצבא בית הספר נחרט בזכרונו כחוויה טראומתית שאליה לא ציפה לחזור שוב לעולם, בטח שלא בתור מורה. "אחרי הצבא כשראיתי ששום דבר שאני יעשה בחיים בלי בגרות לא יעזור לי, הלכתי להשלמת בגרות באורנים וגיליתי שאני נהנה ללמוד". שם, מספר אחיק, הוא פגש במורה שגרמה לו להביט על המקצוע אחרת לחלוטין ויצרה בו דחף ללכת לחקור – וגם ללמד. "יש אנשים שרואים את התנ"ך רק כדפים שכתוב עליהם משהו, יש כאלו ששומעים את זה כמו טרנזיסטור ויש כאלו שרואים אותו כסרט, אני רואה אותו כסרט תלת מימד – אני מבין אותו בצורה מאוד עמוקה"

"יש פה הרבה מאוד שכבות שצריך להתמודד איתן", מתאר אחיק את האתגרים בלימוד התנ"ך כיום, ובכלל "אנחנו מדברים פה על יצירה שלנצח תהיה שנויה במחלוקת ופוליטית. אני לא מכיר הרבה דברים בחיים שכשאתה ניגש ללמד אותם זה כמו להיכנס לשדה מוקשים שצריך לעבור דרכו. אנחנו מלמדים פה בעיקר סיפורים, ולא בהכרח היסטוריה".

אחיקם גופר (התמונה באדיבות המצולם).

עמדתו החינוכית של אחיק גורסת שהדרך לעבור את המכשולים הרבים שהמקצוע מציב מול המורים, לפחות בחינוך הממלכתי, טמון ביכולת להבין שמדובר ביצירה אנושית. "זה נכון לגבי יצירה שנכתבה לפני 3000 שנה, וגם כלפי יצירה שנכתבת היום או שתיכתב עוד 2000 שנה. התנ"ך הוא יצירה אנושית שיש בה אלוהים, דמות על אנושית, וזו הנחת היסוד שלנו. הנפש שלנו היא נפש עתיקה וכשבן אדם התאהב פעם זה אותו דבר כמו היום – אותם פרפרים בבטן, זה אותם געגועים וכמיהה – רק שהם כתובים אחרת".

"מההתחלה הבנתי שהגישה המקדמית למקצוע צריכה לבוא ממקום רגשי של חוויה ולא ממקום דידקטי של ללמוד כי זה פשוט לא עובד. אפשר לשנן אותו לקראת בגרות – אבל אף פעם לא לאהוב אותו", אומר אחיק. בשיעורים שלו, ובמיוחד בלימודי ההרחבה במגמה, בהם משולבים לימודי תנ"ך ומחשבת ישראל (התיכון היחיד שעושה זאת בארץ), ישנו שילוב מתודי רב. בעבודות והתרגילים שהוא נותן לתלמידיו הוא דורש מהם להביא דוגמאות לא רק מתוך התנ"ך, אלא מהחיים שלהם, כמו למשל מהשירים והסיפורים שהם מכירים "זה מצליח – התלמידים לומדים להסתכל על התנ"ך בצורה אחרת" אומר אחיק, "זה לא ספר של דתיים, וזה לא ספר של היסטוריה כזו או אחרת. זה ספר שמדבר על רגשות, זו קפסולת זמן וקופסה שחורה שבדרך נס הגיעה אלינו והיא עמוקה ופילוסופית אבל גם נורא רגשית".

בכיתה י' לומדים התלמידים על הטוב והרע בהגות ישראל והתנ"ך ודנים גם על החיים כיום. ובי"א התלמידים עוברים מחזור למידה של שנה שלמה על אהבה וזוגיות דרך שיר השירים ועוד עולמות תוכן מהמקרא, "התלמידים שותים את זה כי זה בדיוק התקופה הזאת בחיים שלהם", מציין אחיק.

"יש זליגה של פוליטיות לתוך שתי מערכות חינוכיות (הממלכתי והחמ"ד ד.ט) שיכולות לעבוד כל אחד בדרכה, ואין דרך אחת יותר טובה או פחות טובה מהשנייה" אומר אחיק ומבקר את השימוש הפוליטי שעושים במקצוע בשנים האחרונות, "השימוש במקצוע התנ"ך בצורה פוליטית גורם לצד אחד להרגיש בתוך הסיפור הזה שזה מיותר לו או שיש רק דרך אחת ללמד את זה. התלמידים שלי שואלים אותי כמעט כל שנה איך זה שאם אני לא דתי אני מלמד תנ"ך. אני קורא לזה בורות חילונית עצובה בעיניי – יש בספר הזה חכמה גאונות ויופי שלא קשורים בכלל לכל ענייני דתי-חילוני".

"למצוא את החיבור ממקום של שיח"

"היום יש תפיסה שלימודי התנ"ך הם של דתיים, היא גורמת לחלק גדול באוכלוסיה להרגיש שזה לא שלי" מספרת תמנה לינדן. תושבת ירושלים וילידת העיר. לינדן מלמדת את מקצועות המקרא בחטיבת הביניים ובתיכון שליד האוניברסיטה בירושלים כבר שנה שישית. "התנ"ך הוא טקסט מורכב שגם סותר את עצמו ומורכב מגרסאות שונות לסיפורים שונים, לתפיסות שונות ובטח, ובטח – לפרשנויות שונות. ההבנה הזו מאפשרת לי להכניס את הפרשנות שלי ולהזמין כל אחד לפרש אותו".

לינדן, המגיעה מבית קונסרבטיבי, בחרה ללמוד באוניברסיטה בתכנית 'רביבים' להכשרת מורים מצטיינים ללימודי יהדות, מכיוון שראתה בהוראת התנ"ך שליחות. "גדלתי בתפיסה שאמרה לבחור באיזה דרך שאתם רוצים, אבל לבחור מתוך ידע, ולא מתוך בורות. הלכתי לתוכנית כדי לייצר איזשהו שיח מול המקרא. השיח שאני מבקשת להביא הוא ביקורתי. תהיה בו אי- הסכמה אך גם למידה, צריך להבין שיש פה טקסט שהוא מורכב הרבה יותר ממה שמציגים אותו".

אחד האתגרים, שעליו כנראה רבים מהמורים לא ירצו להודות בפומבי, הוא שמדובר באחד המקצועות 'הפחות מבוקשים' בקרב תלמידים, והיכולת לעניין בו תלמידים היא אתגר בפני עצמו "כיתת החינוך שלי היא כיתה ז'" מספרת לינדן, "הם מגיעים עם אנטי מאוד גדול מהיסודי. בוא נגיד שרובם יגידו שתנ"ך, יהדות ותרבות ישראלית הם לא המקצועות שהם הכי רוצים ללמוד."

"אני מנסה לחשוף אותם לאיזה דרך אחרת של למידה של הטקסט ובעיקר, אני חושבת שהמטרה הכי גדולה שלי זה להקנות להם כלים להתמודד עם הטקסט בעצמם ולראות כי יש אלף דרכים להבין כל חלק בטקסט, אני חוזרת עם התלמידים שלי הרבה על העניין שבעיניי פחות מעניין אם הסיפורים בספר קרו או לא קרו – זה ספר שהוא אבן יסוד בתרבות שאנחנו חלק ממנה וגם יצירות ספרותיות מאוחרות הרבה יותר יהיה הרבה יותר קשה להבין ללא הבסיס והרקע."

תימנה לינדמן (התמונה באדיבות המצולמת).

בכיתה י"ב לינדן מלמדת את חורבן ישראל ויהודה ומראה כיצד טקסטים רבים חולשים על פרשנויות מגוונות לסיפור הטראגי "לומדים ביחד את הטקסטים של מלכים, דברי הימים, ישעיה, ירמיה וכל אחד מהם ייתן לנו נקודת מבט אחרת לשאלה 'למה נחרב הבית הראשון?'. תפיסה אחת תגיד שהמלך היה חוטא גדול והעם נענש על חטאי המלך. ספר אחר יגיד שזה קרה בגלל חטאי העם, בכלל, בתנ"ך אין הסכמה על הנושא כי המטרה היא לא לבוא ולתאר באופן אובייקטיבי; איך יהודה חרבה וכו', אלא, להעביר מסר חינוכי שיכול ללמד תפיסת עולם העומדת מאחורי כתיבת החיבור."

"אם מורה יבוא לכיתה ויגיד שמדובר בספר קדוש שכתב אלוהים וכל מילה בו היא אמת מוחלטת, אוטומטית יווצר מחסום, אי אפשר להכריח אף אחד ללמוד פרשנות מסוימת ותפיסת עולם אחת כי מישהו החליט". לדעת לינדן שיח ההדתה פועל כנגד שני הצדדים, ולא רק מהצד הדתי לחילוני, דבר שמרחיק בסופו של דבר את אחת המטרות החשובות של למידת התנ"ך – יצירת בסיס משותף לחיים כאן. "השיח של 'זה הם ואנחנו' פוגם בלימודי התנ"ך. לא יזיק קצת יותר איחוד משני הכיוונים. אני מאמינה שכל הצדדים רוצים את הטוב בסוף, אבל המפתח פה יהיה לאפשר מגוון של קולות ומגוון של זרמים. החברה הישראלית צריכה להתעסק בפחות להגדיר לאחרים מה נכון ולא נכון, אלא לאפשר לכל אחד למצוא את החיבור או האי-חיבור שלו ממקום של שיח".