בימים אלו פסקל ברקוביץ' מתאמנת באינטנסיביות בחתירת קייאקים לקראת המשחקים הפראלימפיים, שייערכו בקיץ הבא בטוקיו. אם היא תצליח בכך, ויש לה סיכויים לא רעים, זו תהיה הפעם הרביעית ברציפות בה תייצג את ישראל בתחרויות המיועדות לאנשים עם מוגבלויות ונערכות בצמוד לכל אולימפיאדה. החלק הייחודי ומעורר השראה בסיפור הזה הוא שהספורטאית קטועת הרגליים, שמחזיקה בשלל הישגים בענפי ספורט שונים, היא בת 52, ואת העיסוק בספורט, שהחל בנעוריה, היא חידשה רק בגיל ארבעים. היכרות עם פסקל ועם סיפור חייה מגלה שזה לא מפתיע בכלל: עם תפיסת עולם אופטימית ומנות גדושות של כח רצון ושמחת חיים, היא הצליחה לעמוד בכל אתגר שהציבה לעצמה, גם כשלאחרים הוא נראה בלתי אפשרי – מהמתנדבת הראשונה בצה"ל על כיסא גלגלים, עבודה כעיתונאית בגופי תקשורת בינלאומיים ועד הצלחה בינלאומית במגוון סוגים של ספורט.

ברקוביץ', אחת הספורטאיות המצליחות והמרתקות בישראל, נמצאת בדרך הבטוחה לטוקיו 2020. היא מדורגת כיום במקום השביעי בעולם בחתירת קייאקים, ואמורה להבטיח את הכרטיס למשחקים בתחרות קריטריון שתיערך במאי הקרוב בגרמניה. היא הספורטאית היחידה שייצגה את ישראל שלוש פעמים במשחקים הפראלימפיים, בכל פעם בענף ספורט אחר: בבייג'ין 2008 היא התחרתה בחתירה אקדמית, וסיימה במקום השמיני. לקראת לונדון 2012 היא עברה לרכיבה באופני ידיים, וסיימה במקום השישי. בהמשך עברה להתחרות בקייאקים והגיעה למשחקים הפראלימפיים בריו 2016, שם סיימה את התחרות במקום השמיני.

ביום יום היא עוסקת במגוון אדיר של פעילויות ספורטיביות מאתגרות: היא גולשת על גלים, רוכבת על סוסים, צונחת, צוללת, מטפסת וגולשת בסקי ובסקי מים. הגיוון הזה מאפשר לה לעבור בקלות רבה יותר מענף לענף ולתפוס את מה שנדרש ממנה. מעבר לרצון לגוון ולאתגר את עצמה, מדובר גם בסירוב לקבע את עצמה לענף ספורט אחד. "הגישה שלי היא שאני ספורטאית", היא אומרת בשיחה עם 'דבר ספורט', "זה אומר שאני בן אדם של תנועה, וכך אני מגדירה את עצמי יותר מהכל. אמנם אני נחשבת למרותקת לכיסא גלגלים, אבל אני מרגישה יותר כמו קוף מאשר כמו בחורה נכה. אני שומרת על אתלטיות ועל גישה מאוד פתוחה לספורט".

התאונה ששינתה הכל

ברקוביץ' נולדה וגדלה בצרפת, בעיירה שאמבלי הסמוכה לפאריס, לאב יהודי ולאם ממשפחה נוצרית שהצילה ילדים יהודים בשואה. עקב הצטיינותה בלימודים בבית הספר התיכון היא נשלחה ללמוד הרחק מביתה, בבית ספר יוקרתי בפאריס. בוקר אחד, בהיותה בת 17, היא הגיעה לתחנת הרכבת ממנה נסעה ממקום מגוריה לבית הספר. השעה היתה שש בבוקר, הכל מסביבה היה חשוך, והרציף היה מלא בשלג שירד בלילה. ברקוביץ' באה לעלות על הרכבת שבדיוק החלה לנסוע, והנערה הצעירה החליקה בשלג ונפלה על המסילה. הרכבת החלה לנסוע ופגעה קשות ברגליה, שנקטעו מיד. "החלקתי על הקרח ומצאתי את עצמי כשכל הגוף שלי מתחת לקרון", היא מספרת, "הכל קרה נורא מהר, הרכבת פשוט עברה מעליי, קרון וחצי, חתכה לי מיד את שתי הרגליים. מצאתי את עצמי לבד בחושך, בין המסלולים בשלג".

"למדתי איך לשרוד ולקחת את מה שטוב במה שיש. לא יכולתי לעשות שום דבר חוץ מלנשום, ומצאתי בזה המון כוח. מצד אחד הרגשתי שאני הולכת למות בדקה הבאה כי כבר לא אחזיק מעמד, ומצד שני הרגשתי מלאה וחזקה, למרות שהמציאות החיצונית שלי הייתה הכי גרועה שרק אפשר"

במשך 47 דקות שכבה ברקוביץ מדממת בשלג, המתינה לחילוץ והחליטה לא לוותר. אותם רגעים קשים בהם נלחמה על חייה הפכו עבורה למקור לאופטימיות ולאמונה שהכל אפשרי: "אני שוכבת על הפסים בהכרה מלאה, במלחמה שלא להירדם ולא לוותר, לא להרפות. היה לי מאוד ברור שאם אני נרדמת, אני לא אתעורר. זה היה כמו נצח ממש, כל רגע הפך להיות ארוך ומלא מחשבות", היא מספרת, "שם למדתי איך לשרוד ולקחת את מה שטוב במה שיש. לא יכולתי לעשות שום דבר חוץ מלנשום, ומצאתי בזה המון כוח. מצד אחד הרגשתי שאני הולכת למות בדקה הבאה כי כבר לא אחזיק מעמד, ומצד שני הרגשתי מלאה וחזקה, למרות שהמציאות החיצונית שלי הייתה הכי גרועה שרק אפשר – אני לבד, בחושך, בשלג, לא יכולה לזוז, לא יודעת מתי מישהו יבוא". לבסוף היא פונתה לבית חולים, ובמשך שבועיים נאבקו הרופאים על חייה. היא אושפזה למשך חצי שנה נוספת, והחלה להתנייד בכיסא גלגלים.

החיילת הראשונה על כסא גלגלים והחלום האולימפי שנגנז

ברקוביץ' לא נתנה לתאונה לעצור אותה ממימוש חלום נוסף שהיה לה – עלייה לישראל והתגייסות לצה"ל. כשמלאו לה 18 היא נחתה בישראל, ועשתה היסטוריה כשהייתה המתנדבת הראשונה בצה"ל על כיסא גלגלים. היא שירתה בבסיס ג'וליס בתיקון טנקים.

ברקוביץ' מספרת שבמהלך שירותה הצבאי אמרו לה משפט שנשמע לה מוזר ומצחיק – "כאן, בישראל, נכים שוחים". היא מספרת שבאותה התקופה היו מפנים אנשים עם מוגבלויות לאימוני שחייה כבסיס לשיקום, וגם היא החלה להתאמן. בעקבות היכולת הטובה שהפגינה, צורפה ברקוביץ' ב-1989 לנבחרת השחייה הפראלימפית של ישראל, והיא סימנה לעצמה את היעד הבא – השתתפות במשחקים הפראלימפיים. "הכניסה לנבחרת נתנה לי פתח לחלום נוסף – להגיע לאולימפיאדה בברצלונה ב-1992", היא מספרת, "הרגשתי שאני רוצה לייצג את מדינת ישראל, ושזה יהיה הדבר הכי מדהים עלי אדמות". לאחר שנתיים של אימונים, מצבה הכלכלי באותה תקופה אילץ אותה להניח בצד את החלום. "הייתי צעירה, עולה חדשה, ללא תמיכה של הורים. לא היתה לי אגורה ולא היה לי מה לאכול. ממש לא היה לי איך לקנות אוכל. המאמנת שלי דאז אמרה לי 'פסקל, את חייבת לעבוד. ספורט זה נחמד, אבל מעכשיו את חייבת לעבוד'".

פסקל ברקוביץ (קרדיט: יניב)

ברקוביץ הקשיבה למאמנת השחייה שלה ועזבה את השחייה לטובת חלום נוסף: עבודה בעיתונות. היא עזבה את ישראל למספר שנים ועבדה בשורה של גופי תקשורת מובילים בארה"ב, גרמניה וצרפת – החל מתחקירנית ב-CBS ועד עורכת ראשית של תכניות בערוצים הצרפתיים CANAL+ ו-FRANCE 2. במהלך עבודתה היא סיקרה אזורים שונים בעולם וביקרה בסוריה, בתימן ובמדגסקר. "הייתי בעיקר עיתונאית בטלוויזיה. בכל התקופה הזאתי לא הייתי עושה ספורט בכלל. הייתי כתבת חדשות חוץ, אז הייתי ממש בשליחות, חיה בין מטוס למטוס, בין מלון למלון, מגיעה הביתה לעיתים רחוקות", סיפרה.

בחזרה לספורט – ובגדול

בגיל 30 החליטה ברקוביץ' שהיא רוצה לגדל ילדים, ובחרה לחזור לישראל ולנהל אורח חיים רגוע יותר. "החלטתי להיות אמא, ולא רציתי לגדל ילדים בין מטוס למטוס. חזרתי לארץ, המשכתי לעבוד בעיתונות, אבל בצורה יותר רגועה וביתית". היא החלה לעבוד ככתבת וכבמאית סרטים. השינוי הזה היה עבורה הזדמנות מחודשת לחזור לעסוק בספורט.

כעבור עשר שנים, החלום לייצג את ישראל במשחקים הפראלימפיים שאוחסן בצד בגיל 24 התעורר שוב לחיים. רון בולוטין, אז יו"ר ארגון הספורט הפראלימפי בישראל, פנה לברקוביץ' בבקשה להצטרף לנבחרת החתירה האקדמית הפראלימפית לקראת אולימפיאדת בייג'ין ב-2008. "הוא שכנע אותי לנסות", מספרת ברקוביץ', "חזרתי עם חיוך מאוזן לאוזן, והחיידק נדבק בי שוב". בחתירה אקדמית החותר יושב על כיסא מסילה, כשגבו לכיוון התנועה ופניו פונות לירכתי הסירה. ברקוביץ' הצליחה לעמוד בקריטריון, השתתפה במשחקים הפראלימפיים וסיימה במקום השמיני.

לא חמודה, תותחית

בסיום התחרות בבייג'ין החלה ברקוביץ' לחפש לעצמה אתגר חדש, ומצאה אותו בענף ספורט אחר המיועד לנכים – אופני יד. הגורמים המקצועיים סביבה אמרו לה שהיא לעולם לא תצליח להגיע דרכו למשחקים הפראלימפיים בלונדון 2012, אבל היא לא ויתרה, והגיעה למקום הראשון באליפות ישראל שהבטיח את השתתפותה. כשהגיעה להתחרות בחו"ל, היא הבינה שלפניה דרך ארוכה: "במהלך התחרות הראשונה שלי בחו"ל באופני ידיים הייתי כל כך גרועה", היא מספרת, "הגעתי לשם וראיתי שלמרות שאני אלופת ישראל, הרמה שלי לא מתקרבת בכלל לרמה של המתחרות מהעולם. היו שם בחורות חזקות כאלו, באמת 'חוטבות עצים' מאוקראינה, הולנד וגרמניה. בנות שהתעסקו באופני ידיים במשך שנים. מאוד מנוסות, עם טכניקה מושלמת, ואני בקושי ידעתי לקחת את הסיבובים הקשים ולהתנהל בירידות כל כך תלולות. זה היה נורא, הגעתי בהפרש של 20 דקות מהרוכבת האחרונה. כשחזרתי הביתה, כולם אמרו לי 'טוב, עכשיו את מבינה מה קורה בחו"ל, ואת מפסיקה. כולם אמרו לי שאני נורא חמודה, אבל שאין לי סיכוי".

"אנשים ממש אמרו שאני משוגעת, וגם שאני חמודה. 'חמודה, את לא מבינה'. התעקשתי והתחריתי. עד שבגביע העולם באוסטריה הצלחתי להגיע למקום הרביעי. ואז קרה לי משהו מעניין – כשחזרתי לארץ אף אחד לא קרא לי יותר 'חמודה'. קראו לי תותחית, אלופה, גדולה מהחיים"

פסקל ברקוביץ מדושת באופני יד (מתוך ויקיפדיה).

סיפור החיים שלה הוביל אותה לגישה הפוכה לגמרי לכישלון. "ברור לי שכשאת מתחילה משהו חדש, את גרועה. צריך ללמוד כדי להשתפר, וזה דורש זמן והתמדה. זה משהו שלמדתי מגיל צעיר. אני יודעת להגיד את זה על הנכות שלי. אני נפצעתי והייתי בלי רגליים, ובהתחלה זה היה נראה שאני לא מסוגלת לעשות שום דבר. את לא יכולה להתקלח או לעבור מהמיטה לכיסא גלגלים. את לא מצליחה להסתובב ולפתוח דלת, או לסגור את הדלת. את לא מצליחה לראות איך תצליחי בכלל לעשות משהו. את מרגישה שכל העולם שלך מתהפך, ואת צריכה למצוא את הדרך לעשות הכל מחדש. נפצעתי בגיל 17, ולמדתי שאפשר להתגבר על כל דבר, אפשר להפוך את הכל לכיף."

ברקוביץ' לא נכנעה, ומצאה את הכוחות, החדות והאנרגיות כדי להתגבר על הקושי והפער ולמצוא את הדרך שלה להגיע למטרה שהציבה לעצמה. "אני אמרתי 'לא! עכשיו אני מבינה מה אני צריכה לעשות. אני ממש בהתחלה'. אנשים ממש אמרו שאני משוגעת, וגם שאני חמודה. 'חמודה, את לא מבינה'. התעקשתי והתחריתי. הכל היה על חשבוני, כי זה מאוד יקר. עד שבגביע העולם באוסטריה הצלחתי להגיע למקום הרביעי. ואז קרה לי משהו מעניין – כשחזרתי לארץ אף אחד לא קרא לי יותר 'חמודה'. קראו לי תותחית, אלופה, גדולה מהחיים".

בסופו של דבר ברקוביץ' הגיעה למקום השישי במירוץ אופני היד בלונדון 2012, כשהיא מייצגת את ישראל בפעם השנייה. במקביל, היא החלה להתחרות בטיפוס, והגיעה למקום הרביעי באליפות העולם.

"זו לא רק ההכנה הטובה לתחרות או הרעב לתחרות, אלא ממש ליהנות מהדרך. אם לא הייתי אוהבת להתאמן, לא הייתי עושה את זה. אני אוהבת לדחוף את הגבול שלי כל פעם קצת קדימה"

חותרת למדליה

המעבר הבא שלה היה לענף חתירת קייאקים, שגם בו היא התחילה מהתחלה – והצליחה להגיע למשחקים הפראלימפיים בריו 2016. במוקדמות היא סיימה במקום השלישי במקצה, וגם בחצי הגמר היא סיימה שלישית ובמקום השביעי הכללי. היא עלתה לגמר, שם עצרה את השעון על 1:01.131 דקות ב-200 מטר, תוצאה שהספקה לה למקום השמיני והאחרון בגמר.

פסקל ברקוביץ עלתה לגמר הקיאקים במשחקים הפראלימפיים בריו מהמקום השביעי, לאחר שסיימה שלישית במקצה שלה, 14 בספטמבר 2016 (תמונה באדיבות ההתאחדות לספורט נכים).

בתחילת החודש השתתפה ברקוביץ' בתחרות הטסט בטוקיו, אליה הוזמנו המתחרים שצפויים להעפיל למשחקים בשנה הבאה. "זאת הזמנה שהיא מאוד מפרגנת", היא מסבירה, "ברגע שאתה מוזמן לשם, אתה מרגיש בפנים קצת. תחרות שאת גם באה לבחון את המקום, זה חשוב למארגנים, לנו הספורטאים וגם למאמנים. כשהיינו בקייאק ראינו איך הרוחות שם ואיך המים, ממש לדעת מה צריך לקחת ומה להביא כשנגיע לשם למשחקים הפראלימפיים עצמם. עליתי לגמר, שזה חשוב כי זה אומר שאולי גם באולימפיאדה אגיע לגמר".

הדרך היא המטרה

עבור ברקוביץ', ההישג הספורטיבי הוא רק אחת המטרות שעמדו לנגד עיניה במגוון הענפים בהם התחרתה. העיקר, היא אומרת, הוא ההנאה מהדרך. "חשוב לי מאוד להתאמן בכיף, להגיע לתחרות כחגיגה, לשמור על חיוביות ואמונה עצמית גבוהה כל הזמן", היא מסבירה, "גם אם אני מתאמנת רק שנה וחצי בקיאקים וכולם כבר שש שנים, אני בכל זאת אהיה בטוחה בעצמי. אני אומרת לעצמי 'אוקי, אני פחות מנוסה, אבל אני הולכת לתת את כל מה שיש לי'. ואני באמת מגרדת את כל מה שיש לי, ואז, יחסית למצב ההתחלתי שלי, אני מגיעה לתוצאה טובה מאוד. זו לא רק ההכנה הטובה לתחרות או הרעב לתחרות, אלא ממש ליהנות מהדרך. אני מאוד אוהבת להתאמן. אם לא הייתי אוהבת להתאמן, לא הייתי עושה את זה. אני אוהבת לדחוף את הגבול שלי כל פעם קצת קדימה. זה מה שנותן לי את הכיף באימוני'ם, וברגע שיש לי את הכיף הזה התוצאות שלי עולות, ואני מגיעה במיטבי לתחרות."