אחת הסיסמאות הבולטות ביותר שיצאו מהמחאה הצי'ליאנית של השבוע האחרון היא "הניאו-ליברליזם נולד בצ'ילה וימות בצ'ילה". היא נכתבה על שלטים ורוססה על קירות בניינים ברחבי ברחבי הבירה סנטיאגו, ומייצגת את רוח מה שהתחיל כמחאת סטודנטים והוציאה מאות אלפים לרחובות נגד המערכת הכלכלית חברתית במדינה בכלל ואי השוויון בפרט.
“Neoliberalism was born in Chile and will die in Chile” pic.twitter.com/Gaa90j8zdH
— UptownBerber (@HishamAidi) October 28, 2019
במבט ראשון צ'ילה נראית כמו מדינה עם מערכת פוליטית וכלכלית יציבה. במערב בדרך כלל מתייחסים לצ'ילה כמדינה המפותחת היחידה בדרום אמריקה: ב-2010 הצטרפה,יחד עם ישראל ל-OECD, הצמיחה השנתית הממוצעת שלה עומדת על כ-4%, ושיעור האבטלה עומד על 6.8% – גבוה אבסולוטית אך עדיין נמוך ממדינות אירופיות רבות.
עם זאת, בשבועיים האחרונים מתנהלת במדינה מחאה חסרת תקדים, שמשביתה את עיר הבירה, גבתה את חייהם של 11 מפגינים והביאה את הממשלה להכריז על עוצר בשעות הערב, דבר שלא נראה בצ'ילה מאז סוף ימי המשטר הצבאי ב-1990. הנשיא סבסטיאן פיניירה שרק לפני מספר שבועות התראיין לעיתונות המערבית ותיאר את מדינתו כ"נווה מדבר" במציאות הפוליטית של דרום אמריקה, שינה בימים האחרונים את הטון. "אנחנו נמצאים במלחמה עם אויב חזק ובלתי מתפשר, שאין לו כבוד לכלום ושום דבר", אמר על המפגינים.
מדובר במחאה עצומה ועצמתית, שמאות אלפים משתתפים בה מזה שבועיים. המפגינים מוחים נגד רמות אי-השוויון במדינה, מהגבוהות ביותר ב-OECD, וקוראים לממשלה לנקוט בצעדים כדי לדאוג לכך שההצלחה הכלכלית של השנים האחרונות תגיע לכלל הציבור.
את היקפה ועומקה של המחאה האחרונה בצ'ילה אי אפשר להבין בלי להכיר את ההיסטוריה הכלכלית-חברתית של המדינה. לא סתם אומרים המפגינים ש"הניאוליברליזם נולד בצ'ילה". שורשיה של המחאה הנוכחית נעוצים בהפיכה שהובילה למשטר הצבאי בתחילת שנות ה-70, שהנהיג מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית אגרסיבית, תוך הפעלת אלימות קשה, שבתורה הביאה לזינוק באי השוויון. גם היום, יותר משלושים שנים אחרי נפילת המשטר הצבאי, מאפיינים רבים של אחד המשטרים הניאו-ליברליים הקיצוניים ביותר עוד נותרו – וצעירי צ'ילה רוצים לשים לזה סוף.
מה קורה בצ'ילה?
המחאות האחרונות החלו לפני כשבועיים, אחרי שהממשלה הכריזה על העלאה של 3% במחירי הרכבת התחתית בסנטיאגו. במחאה על העלאת המחיר, ועל הקשיים הכלכליים שרבים מהם חווים, הכריזו סטודנטים ותלמידים בסנטיאגו כי ידלגו מעל השערים תחת ההאשטג EvasionMasiva# (התחמקות המונית). המשטרה הגיבה באופן קשה, עצרה באלימות את הסטודנטים שנתפסו וסגרה מספר תחנות רכבת תחתית בעיר.
כל אלו הספיקו כדי לעורר זעם עצור בקרב הציבור הצ'יליאני. בתגובה לאלימות המשטרתית החלו לצאת עשרות אלפים לרחובות, תחילה בסנטיאגו ואחר כך בערים נוספות, ומהר מאד החלה לעסוק בנושאים מגוונים: עליות השכר הזעומות, רמות העוני הגבוהות, אי-השוויון, רמתם הנמוכה של השירותים הציבוריים ועוד. ההפגנות, בהן השתתפו מספר חסר תקדים של מפגינים, שיתקו את רחובות הבירה בימים האחרונים.
ההפגנות הלכו וגדלו ככל שהמחאה המשיכה. ברובן ההפגנות לא מאורגנות על ידי גורם מרכזי כלשהו, וקשה להצביע על דרישות מרכזיות. על אף שמרבית ההפגנות התנהלו בשקט יחסי, חלקן הפכו להתפרעויות אלימות וקטלניות. מפגינים התעמתו בימים האחרונים עם המשטרה ומספר מרכזי קניות נבזזו ונשרפו. עד כה נהרגו 20 מפגינים בהתנגשויות עם המשטרה ובאלימות בין מפגינים. מספר גדול של תחנות רכבת תחתית נשרפו בימים האחרונים, וקבוצות של תושבים התנדבו כדי לשפץ אותם מחדש.
כאמור, בתחילת סוף השבוע הכריזה הממשלה הצ'יליאנית על מצב חירום, והכריזה על מדיניות עוצר החל משעות הערב. ההחלטה הובילה לגל מחאה מחודש, הפעם נגד אופן התנהלותה של הממשלה. על פי הנתונים הרשמיים, נעצרו עד כה 1,500 מפגינים, וכ-10,000 חיילים הוצבו בעיר הבירה כדי לשמור על הסדר.
הצמיחה והפער
מאחורי הצטרפותה של צ'ילה לארגון המדינות המפותחות והנתונים הכלכליים המרשימים מסתתרת מציאות כלכלית שונה מאד בעבור חלק גדול מהאוכלוסייה. אמנם הכלכלה הצ'יליאנית צומחת בקצב נאה, אך בפועל רק מעטים נהנים ממנה. במדד אי-השוויון בהכנסות של ה-OECD, צ'ילה נמצאת במקום השלישי, אחרי דרום אפריקה וקוסטה ריקה. שיעור העוני במדינה עומד על כ-17%, מהגבוהים בקרב מדינות הארגון.
בקרב המפגינים יש הסכמה מלאה על כך שהעלאת מחירי התחבורה הציבורית היו רק הניצוץ להצתת המחאה שעיקרה אי-השוויון במדינה, שרבים רואים בה תוצאה של מדיניות הממשלה. "אלו הפנסיות הנמוכות, ההפרטה של המים, העלייה במחיר החשמל, מערכת הבריאות הציבורית הקורסת ומערכת החינוך" אמרה פאולה ריבאס, נשיאת איגוד עובדי הרכבת התחתית בראיון לטלויזיה הצ'יליאנית בסוף השבוע, "מחירי המטרו היו רק הטריגר, זה היה סמלי. זה גרם לאנשים להגיד מספיק. לא ישתיקו אותנו."
ה"ניסוי" ששינה את העולם
לרבים בצ'ילה יש חוסר אמון עמוק ב"מיליארדרים", אותם הם מאשימים בכמעט שני עשורים של משטר צבאי במדינה. בשנת 1973 ביצע הצבא הצ'יליאני בראשות אוגוסטו פינושה, ובגיבוי ארה"ב, הפיכה שהובילה להקמת המשטר הצבאי האכזרי שהופל רק ב-1990. מדובר בפצע מדמם בעבור החברה הצ'יליאנית. לאורך 17 שנות השלטון הצבאי אלפים נהרגו ועשרות אלפים נכלאו.
ההפיכה הצבאית שינתה לחלוטין את פניה של החברה הצ'יליאנית. עד לאותו רגע, אפשר היה לקרוא לצ'ילה מדינה סוציאל דמוקרטית, עם רשת ביטחון חברתית רחבה ושירותים ציבוריים מפותחים. ב-1970 עלה לשלטון בצ'ילה סלבדור איינדה, ראש המפלגה הסוציאליסטית, שהתחייב להעמקה של מעורבות המדינה בתחומים רבים של המשק, והעלאה מכוונת של רמת החיים של עניי צ'ילה. ארה"ב, שהייתה מודאגת מחבירה אפשרית של איינדה לברית המועצות, מימנה הפיכה צבאית על ידי הגנרל הצ'יליאני אוגוסטו פינושה, שהיה נאמן לה.
ההפיכה הצבאית סיפקה את התנאים לאחד הניסויים החברתיים-כלכליים הקשים ביותר בהיסטוריה המודרנית. מילטון פרידמן, אחד מבכירי הכלכלנים בחוג שיקגו הימני, ראו בכך הזדמנות חד-פעמית לנסות את התכנית הכלכלית שגיבשו בארה"ב, שכללה הפרטה בקנה מידה חסר תקדים של השירותים הציבוריים, יחד עם קיצוץ גדול בתקציב המדינה, צמצום רשת הביטחון החברתית והסרת פיקוח המדינה על חלקים גדולים מהמשק.
מדובר בפעם הראשונה שבה התכנית הניאוליברלית של פרידמן, שעד אז נוסחה רק בחוגים אקדמיים, יושמה במלואה במציאות. פרידמן ייעץ באופן אישי למשטר פינושה על המדיניות הכלכלית, ועד ל-1982 התקבלו כמעט את כל המלצותיו. המדיניות של פרידמן פגעה קשות במרבית אזרחי צ'ילה. ההפסקה הפתאומית של השקעת המדינה במשק הביאה לצמצום חד, שהתבטא בזינוק באבטלה: לעומת ממוצע של 4.5% אבטלה תחת איינדה, אופיינה תקופת המשטר הצבאי בשיעור אבטלה של קרוב ל-20%. גם השכר הממוצע ירד, ותנאי הקיום של מרבית הצ'יליאנים התדרדר באופן ניכר. באותו זמן, רבות מהמשפחות העשירות ביותר בצ'ילה ניהלו קשרים קרובים עם משטר פינושה, והתעשרו בתקופת שלטונו.
מדיניות זו הובילה לזינוק באי השוויון בצ'ילה. עם סיום המשטר הצבאי המדיניות הכלכלית של הממשלה השתנתה, ונערכו רפורמות שהעלו מספר קצבאות והרחיבו את הגישה אליהם, אבל חלקים רבים מהמדיניות הכלכלית של המשטר הצבאי נשארו בתוקף. הפנסיות, שנשארו בידיים פרטיות, יחד עם חלק גדול משירותי הרפואה והחינוך. המחאה נגד אי השוויון בצ'ילה לא צריכה להפתיע, היא מבעבעת מתחת לפני השטח כבר השנים. מדובר בהתפרצות של זעם שניכר כבר שנים בשיח הציבורי בצ'ילה.
מה מסתתר מאחורי המספרים של צ'ילה?
חלק גדול מהכעס של המפגינים מופנה לנשיא פיניירה, שעומד בראש מפלגת הימין "התחייה הלאומית". קמפיין הבחירות של המיליארדר, שנכנס לתפקיד ב-2018, הבטיח לבצע סדרה של רפורמות הכוללות קיצוצים בשירותים הציבוריים והפרטות ענק. בקיץ האחרון ניסתה ממשלת פינרייה לבצע רפורמה בחוקי העבודה, לה התנגדו איגודי העובדים, וקיצוץ בפנסיה הממלכתית. הממשלה נכשלה בשני הצעדים, אבל בחלקים גדולים מהציבור רואים בפיניירה כנציגם של מי שהתעשרו בשנים האחרונות בצ'ילה, על חשבון מרבית הציבור.
מה שמעניין בצ'ילה הוא ששיעור העוני בה דווקא נמצא בירידה בשנים האחרונות. מאז סיום המשטר הצבאי, ובמידה רבה בזכות הכוונת הממשלה, צ'יליאנים רבים זכו לעלייה ניכרת ברמת חייהם. עם זאת, התחושה הרווחת היא שהעלייה הכללית ברמת החיים איננה מחולקת באופן שווה בין הצ'יליאנים. לצד זאת, העלייה במחירי השירותים הבסיסיים, שחלקם הופרטו בשנים האחרונות, והעלייה האיטית בשכר הממוצע במדינה יצרו תסכול עמוק בנוגע ליחסים החברתיים-כלכליים במדינה.
"המחאה הזו היא לא מחאת רעב, היא מחאה בעד צדק" מספרת אמיליה נונייז, סטודנטית בת 23 שהשתתפה הפגנות, "המדינה שלנו נמצאת בתנופת פיתוח, וזה מצוין. אבל השאלה האמתית היא מי מרוויח מזה. הממשלה אומרת שכולם מרוויחים, והם צודקים במידה מסוימת, לי יש הזדמנויות הרבה יותר טובות מאלו שהיו להורים שלי. אבל אני יודעת שזאת בדיחה לעומת מה שהמיליארדרים הרוויחו. למה שיהיו פערים כאלו בכלל?"
"אנשים לא חיים פה בעוני לעומת מקומות אחרים בעולם. אבל באיזה מחיר?" הוסיפה, "כדי להצליח להסתדר ברמת חיים סבירה אנשים פה צריכים לעבוד כל החיים. השכר פה נמוך, הפנסיה נמוכה, והממשלה עוד רוצה להוריד את שניהם. זה לא צודק."
