"הניאוליברליזם נולד בצ'ילה וימות בצ'ילה" היא אחת הסיסמאות הבולטות שיצאו מהמחאות האחרונות בצ'ילה. לגבי מותו של הניאוליברליזם אפשר להתווכח, אבל אין ספק שצ'ילה הייתה המוקם הראשון בו יושמה האידאולוגיה הכלכלית הניאוליברלית, שמאז הפכה לנורמה ברחבי העולם כולו.
סיפורה של צ'ילה הפך לאגדה בקרב תומכי הימין הכלכלי וגם בקרב השמאל הכלכלי. ההפיכה הצבאית בראשית שנות השבעים שהובילה למשטר הדיקטטורי של אוגוסטו פינושה הייתה זו שהביאה את האידאולוגיה הניאוליברלית לקדמת הבמה הכלכלית בעשורים הבאים.
איינדה והדרך לסוציאליזם
בשנת 1970 נבחר לנשיאות צ'ילה סלבדור איינדה, מנהיג איחוד מפלגות השמאל, בבחירות דמוקרטיות. איינדה נבחר תוך הבטחה ליישם רפורמות מרחיקות לכת במבנה הכלכלה והחברה הצ'יליאנים, שנקראה "הדרך הצ'יליאנית לסוציאליזם".
שלטון איינדה ותכניתו הכלכלית לא הגיחו משום מקום. מאז תחילת שנות ה-60 גבר כוחן של מפלגות השמאל במדינה, תוך דרישה לרפורמות רחבות היקף בכל תחומי החיים הצ'יליאנים. על אף שצ'ילה הייתה מדינה דרום אמריקאית עשירה יחסית, עם מעמד ביניים גדול בהשוואה למדינות אחרות, רבים מהצ'יליאנים חיו בתנאי עוני קשים ולעיתים קרובות ללא גישה לשירותים חיוניים, בייחוד באזורים הכפריים. על-פי נתוני הבנק העולמי באותה התקופה, מעל למחצית מהצ'יליאנים חיו במה שהוגדר כ"מצב עוני חמור".

בשנות השישים כבר היה ברור שמשהו במצבם של העניים ביותר בצי'לה יצטרך להשתנות. ממשלות קודמות במדינה, על אף שלא הוגדרו כסוציאליסטיות, יישמו בהדרגה חלק מדרישותיהן של תנועות השמאל במדינה, והביאו לשיפור ניכר במצבם של עניי צ'ילה. גם ממשלת איינדה הגדילה באופן דרמטי את השקעת המדינה באזרחים.
אחת הרפורמות המפורסמות ביותר שהובילה ממשלת איינדה הייתה חלוקתן מחדש של האדמות במדינה. מרבית האדמות בצ'ילה היו שייכות באותה התקופה למעמד צר יחסית של משפחות שהרוויחו מעליית ערך האדמות, וגבו מחירי שכירות מופקעים מהתושבים הכפריים לעיבודם. מחירים אלו השאירו רבים מהחקלאים הכפריים בצ'ילה במצב מתמיד של רעב, ולבעלי האדמה לא היה כל אינטרס לפתח את התשתיות באדמותיהם ולאפשר גישה לשירותים חיוניים כמו חשמל ומים. בחלקים גדולים מצ'ילה החקלאים אפילו עיבדו את אדמותיהם של הבעלים בתמורה לזכות להתיישב בהן – מסורת פאודלית שהמשיכה להתקיים גם במאה העשרים.
בשנים שלפני שלטון איינדה כבר יושמו מספר רפורמות, בתמיכת ארה"ב, במסגרתן הממשלה הלאימה אדמות והחכירה אותן לקבוצות חקלאים שיתופיות. אלא שבשנת 1970, עם כניסתו לתפקיד, ביצע איינדה הפיכה של ממש: הוא הלאים וחילק מחדש קרוב לשני שליש מהאדמות החקלאיות בצ'ילה.
נחושים להגן על הנחושת
הרפורמה הגדולה ביותר של איינדה, שהביאה עליו את התנגדותה הנחרצת של ארה"ב, היתה הלאמת תעשיית הנחושת הצ'יליאנית. נחושת היא מוצר הייצוא העיקרי של צ'ילה, ומאמצע המאה ה-19 נשלטה תעשיית הנחושת העולמית על ידי שתי חברות אמריקאיות שהחזיקו בבעלות על המכרות. לאורך שנים ביקרו בצ'ילה את אותן חברות על ניצול משאבי הטבע של צ'ילה, תשלום שכר רעב לעובדים הצ'יליאנים ובנוסף לכל אלו, על מכירת הנחושת בחזרה לתעשייה הצ'יליאנית במחירים מופקעים.

מאז תחילת המאה העשרים דרשו תנועות השמאל להלאים את תעשיית הנחושת, ולהפנות את רווחיה למימון פרויקטים לרווחת ההמונים. הממשלות שקדמו לאיינדה כבר ביצעו הלאמה בפועל של התעשייה, ורכשו בכוח 51% מהמכרות. ממשלת איינדה הלאימה את שארית המכרות, וסירבה לשלם חלק מהפיצויים שהובטחו לחברות האמריקאיות.
נערי שיקגו והמהפכה האלימה מימין
בתחילת שלטונו של איינדה נחלה המדיניות הכלכלית של ממשלתו הצלחה עצומה. השכר הממוצע בצ'ילה זינק תודות להעלאת שכר המינימום וחיזוק מעמדם של איגודי העובדים, הצמיחה עמדה על 8.6% והאבטלה ירדה לרמה מזערית של 3.8%.
מדיניותו של איינדה אמנם הייתה פופולרית מאד בצ'ילה, אך רכשה לו מספר אויבים חזקים מאד מבית ומחוץ. מעמד בעלי האדמות בצ'ילה, שממנו יצאו מרבית מפקדי הצבא והפקידים הבכירים, התנגד לחלוטין לממשלתו. בארה"ב לחצו חברות הכרייה שאיבדו את נכסיהן על הממשל האמריקאי לפעול כדי להשיב להן את המכרות. הממשל האמריקאי חשש שממשלת איינדה תעמיק את קשריה עם הגוש הסובייטי. נשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון איים בסנקציות כלכליות על צ'ילה, ואמר שארה"ב "תגרום לכלכלה הצ'יליאנית לצרוח" כדי לעצור את איינדה.
בשנת 1971 הפסיקה ארה"ב את העברות הסיוע לממשלת צ'ילה, והטילה סנקציות על הייצוא אליה. על אף המשבר הכלכלי בצ'ילה נותרה ממשלת איינדה פופולרית, עד שבשנת 1973 החליטו מתנגדיה לשים לה סוף. ב-11 בספטמבר יצאה לדרך הפיכה צבאית פרי שיתוף פעולה בין מפקדים בכירים בצבא הצ'יליאני לשירות החשאי האמריקאי – ה-CIA. באותו היום הכריז צבא צ'ילה על מרד בממשלה, ואנשי הצבא פשטו על הארמון הנשיאותי, ודרש מאיינדה להתפטר ולפנות את מקומו לאחד ממפקדי הצבא הבכירים. איינדה סירב, ובנאום ששודר ברדיו הציבורי הודיע לעם הצ'יליאני על ההפיכה ועל סירובו להתפטר – והתאבד בארמון הנשיאותי.

בעקבות ההפיכה הוקם במדינה משטר צבאי אכזרי בראשותו של אחד הגנרלים הבכירים, אוגוסטו פינושה. אלפי צ'יליאנים נרצחו בידי המשטר, ואלפים נוספים שהוגדרו כמתנגדי משטר 'הועלמו' בחודשים הראשונים לקיומו – אלימות שיצרה פצע שממשיך לדמם עד היום. מה שגרם לעניין בינלאומי מיוחד בהפיכה היה דווקא המדיניות הכלכלית של המשטר הצבאי החדש. הניאוליברליזם, אידאולוגיה שהייתה עד אז בשולי החשיבה הכלכלית.
מי שאחראים במידה רבה למהפכה הניאוליברלית של צ'ילה הייתה חבורה של כלכלנים צ'יליאנים הידועים בשם "נערי שיקגו". בשנות החמישים השיקה קרן פורד האמריקאית מלגה מיוחדת לסטודנטים ללימודי כלכלה מדרום אמריקה, שמימנה לימודים בפקולטות לכלכלה בארה"ב שהיו ידועות בתמיכה בלתי מתפשרת במדיניות שוק חופשי. הפקולטה הגדולה ביותר הייתה באוניברסיטת שיקגו, ובראשה עמד הכלכלן היהודי-אמריקאי המפורסם, מילטון פרידמן.
פרידמן היה ידוע באידאולוגיה הכלכלית הקיצונית לה קרא "מוניטריזם", שהייתה אז רק בשולי החשיבה הכלכלית. הוא קרא לביטול רפורמות מדיניות הרווחה שהונהגו במדינות המערב החל משנות השלושים, ולנסיגה כמעט מוחלטת של המדינה מניהול ישיר של השוק. לטענתו, מרבית בעיות החברה ייפתרו רק כשהמדינה תאפשר לשוק לעשות "כרצונו", ללא כל מגבלות או הכוונות מצד המדינה.

פרידמן היה מורם של אותם נערי שיקגו, שחזרו לצ'ילה בשנות השישים. אלא שבצ'ילה, כמו במרבית העולם, ההצעות הכלכליות שלהם נשארו בשולי הפוליטיקה. הצ'יליאנים רצו התערבות רבה יותר של המדינה בחלוקת העושר הלאומי, ולא את הפחתתה. חלק מחברי הקבוצה אף היו מעורבים בכתיבת המצע הכלכלי של מועמדי הימין, שזכה לכינוי 'הלבֵנה' (The Brick) בגלל עוביו, ואלו נכשלו כישלון חרוץ בקלפי.
ההפיכה הצבאית הביאה למצב חסר תקדים עבור הימין הכלכלי בצ'ילה. בפעם הראשונה מזה תקופה ארוכה ניתן היה לכפות על העם הצ'יליאני מדיניות כלכלית גם בניגוד לרצונו. למעשה, הייתה זו הפעם הראשונה בה אפשר היה לערוך ניסוי בתיאוריות המוניטריסטיות, שהיו עד אז בגדר חשיבה אקדמית בלבד. זו הייתה הזדמנות להציב בראש כל זרועות המדינה כלכלנים מוניטריסטים, ולבחון את ההשפעות של מדיניות שוק חופשי 'טהורה'.
נערי שיקגו זינקו על ההזדמנות, והדיקטטור פינושה מינה אותם לתפקידי ההנהגה הכלכלית הבכירים ביותר. עד לשנת 1975 מונו חברי הקבוצה לתפקיד שר האוצר, שר הכלכלה, נגיד הבנק המרכזי ועוד שורה ארוכה של תפקידי פקידות בכירה. מנקודות המפתח האלו החלו נערי שיקגו לבצע מהפכה עמוקה במבנה הכלכלה והחברה בצ'ילה, שתוצאותיה חרגו הרבה מעבר לגבולות צ'ילה.
הניאוליברליזם נולד בצ'ילה
המהפכה הניאוליברלית בצ'ילה החלה ברגע שיוצב המשטר הדיקטטורי החדש. נערי שיקגו הורו על סדרה מבהילה של רפורמות כלכליות, במטרה להאט את קצב האינפלציה במדינה. בהוראת שר האוצר סרג'יו דה קסטרו בוטל חוק שכר המינימום לחלוטין, משא ומתן קיבוצי של עובדים הוצא מחוץ לחוק, ומנהיגי איגודים רבים נאסרו והועלמו. דה קסטרו הפריט בחזרה את כל התעשיות שהולאמו על-ידי ממשלת איינדה ועל-ידי הממשלות הקודמות לו, במטרה להביא את מספר התעשיות בבעלות הממשלה לאפס. בסך הכל הופרטו 212 חברות ממשלתיות, כולן נמכרו בכמחצית ממחיר שווי השוק שלהן.

"אני רוצה להפוך את צ'ילה ממדינה של עובדים למדינה של יזמים", אמר פינושה עם תחילת המשטר הצבאי, בתשובה לשאלה על מדיניות השוק החופשי הקיצונית שלו. מדיניות הרווחה שהונהגה על-ידי ממשלת איינדה בוטלה לחלוטין, כחלק מקיצוץ ענק בתקציב המדינה. שר האוצר דה קסטרו מכר את קרנות הפנסיה הציבוריות והפריט את מערכת הבריאות וחלק גדול ממערכת החינוך. עד שנת 1978 ניהלה ממשלת צ'ילה עודף תקציבי שהציבור הצ'יליאני לא נהנה ממנו כלל. מי שקנה את הנכסים היו חברות אמריקאיות שזינקו על ההזדמנות לקנות בזול נכסים ממשלתיים, ומשפחות הון מקומיות.
צמצום ההשקעה הציבורית במשק אמנם הביא לירידה באינפלציה, אך גם למיתון חמור. נערי שיקגו גם ביטלו את כל מכסי המגן שסייעו לתעשייה המקומית, והדבר הוביל לקריסה מוחלטת של המשק: עסקים רבים נסגרו, רמות האבטלה זינקו ל-20%, השכר הריאלי צנח והתוצר ירד ב-15%. תושבי צ'ילה הם ששילמו את המחיר על הצלחת המאבק באינפלציה.
גם בתחום הפיננסים הובילו נערי שיקגו מהפכה חסרת תקדים. מאז סיום מלחמת העולם השנייה היתה נהוגה ברחבי העולם המערבי מדיניות פיקוח על תנועות הון בשם הסכם 'ברטון וודס'. ההסכם נועד להבטיח ששערי המטבע של כלל המדינות יישארו יציבים, ומיטיבים ככל הניתן עם צמיחה כלכלית. אלא שנערי שיקגו ביטלו כמעט את כל ההגבלות על תנועות הון בצ'ילה, הפריטו את כל 66 הבנקים בבעלות המדינה, וביטלו את ההצמדה של הפסו הצ'יליאני לדולר.

החופש החדש שניתן לתנועות הון בצ'ילה הביא זרם אדיר של הון ספקולטיבי למדינה. בעלי ההון, שקנו מידי המדינה את הבנקים במחירי רצפה, לוו כמויות אדירות של הון כדי לממן את רכישת הנכסים המופרטים. כמו תמיד במצבים כאלו, התפתחה בועה ספקולטיבית שכל קרנות הון הסיכון המערביות מיהרו לקחת בה חלק, וכרגיל, החגיגה הזו לא נמשכה לנצח. בשנת 1982 התפוצצה הבועה, הבנקים בצ'ילה קרסו ואיתם המשק כולו, שנכנס למיתון שני בתוך שש שנים.
בשקט בשקט, מתוך חשש ממרד במשטר, החזיר פינושה את אותה התערבות מדינה שנואה כדי להתמודד עם המיתון. בתגובה למשבר החזיר פינושה חלק מההגבלות על תנועות הון, החזיר את המשא ומתן הקיבוצי לחוק ושכר חצי מיליון עובדי מדינה נוספים כדי למנוע אבטלה המונית. פרידמן, שהוזמן כאורח כבוד לצ'ילה בסוף שנות ה-70 והדריך במידה רבה את נערי שיקגו בתפקידם, יצא מכליו. בספר הזכרונות שלו כתב כי דה קסטרו "נכנע לדחף הפופוליסטי לרצות את העם" במקום לתת למיתון לחלוף בעצמו.
מדובר היה בהבלחה חד-פעמית, והמדיניות הכלכלית של המשטר נותרה, עד לסוף ימיו בשנת 1990, ניאוליברלית. כך או אחרת, משטר פינושה היה בעל השפעה עמוקה על המדיניות הכלכלית במערב. המדיניות הכלכלית שהנהיגה ראש ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ'ר, בתחילת שנות השמונים שאבה השראה ישירות ממדיניות משטר פינושה, איתו ניהלה יחסים חמים. הניסיון המעשי גם העלה את קרנה של האידאולוגיה המוניטריסטית, שנחשבה לקיצונית והזויה, והביאה אותה לקדמת הבמה בבריטניה וארה"ב החל משנות השמונים. תלמידיו של מילטון פרידמן תפסו עמדות מפתח גם בארה"ב, ושינו לחלוטין את הסדר הכלכלי העולמי בשנות ה-80. למעשה, משטר פינושה היה הסנונית הראשונה של השינוי הפוליטי-כלכלי הדרמטי של שנות השמונים והתשעים שעיצב את העולם שאנחנו חיים בו היום.

סוף המשטר והמשך הניאוליברליזם
כשמשטר פינושה הודח והוחזרה הדמוקרטיה בשנת 1990, צ'ילה הייתה אחת המדינות בעלות רמת אי-השוויון הגבוהה ביותר. על-פי הבנק העולמי, כ-40% מתושבי צ'ילה חיו בעוני חמור בשנת 1990, במקביל למספר קטן של משפחות הון ענק ומעמד ביניים שחוק.
על אף העובדה שחלק גדול ממשלות צ'ילה מאז 1990 היו ממשלות ימין, הממשלות הדמוקרטית של צ'ילה הפנו משאבים רבים למיגור העוני. עד לשנת 2000 כבר צנח שיעור העוני ל-20%, ותקציב הרווחה הצ'יליאנית זינק ב-200% במהלך שנות התשעים.
הצמיחה שבאה יחד עם ההשקעה הגוברת של המדינה אפשרה לממשלות צ'ילה להציג את המדינה כסיפור הצלחה כלכלי, ובמידה רבה מדובר בשיפור אמיתי בחיי התושבים. עם זאת, גם מאז סיום המשטר הצבאי, חלקים רבים מהשירותים הציבוריים בצ'ילה נשארו בבעלותם של אותם בעלי ההון שקנו אותם בשנות השבעים. הפנסיה, מערכת הבריאות וחלקים ממערכת החינוך עדיין נמצאים בידיים פרטיות, ומוצעים רק לבעלי יכולת. לראייה, צ'ילה היא עדיין המדינה בעלת שיעור אי-השוויון הגבוה ביותר מבין מדינות ה-OECD.
"המחאה הזו היא לא מחאת רעב, היא מחאה בעד צדק", מספרת אמיליה נונייז, סטודנטית בת 23 שהשתתפה בהפגנות. "המדינה שלנו נמצאת בתנופת פיתוח, וזה מצוין. אבל השאלה האמתית היא מי מרוויח מזה. הממשלה אומרת שכולם מרוויחים, והם צודקים במידה מסוימת, לי יש הזדמנויות הרבה יותר טובות מאלו שהיו להורים שלי. אבל אני יודעת שזאת בדיחה לעומת מה שהמיליארדרים הרוויחו. למה שיהיו פערים כאלו בכלל? אנשים לא חיים פה בעוני לעומת מקומות אחרים בעולם. אבל באיזה מחיר? כדי להצליח להסתדר ברמת חיים סבירה אנשים פה צריכים לעבוד כל החיים. השכר פה נמוך, הפנסיה נמוכה, והממשלה עוד רוצה להוריד את שניהם. זה לא צודק", הוסיפה.