יהיה זה לא מדויק, בלשון המעטה, לקרוא למה שרובנו מכנים כ"אירועי האלימות האחרונים בחברה הערבית" בתור "אחרונים". תופעת הרציחות, ההתנקשויות ואירועי הירי ביישובים הערבים נמצאת במגמת עלייה חדה מזה שני עשורים, ואם לדייק, מאז אירועי אוקטובר 2000. אוקטובר 2000 מהווה ללא ספק נקודת שבר בין מוסדות המדינה, בעיקר מערכת המשפט והמשטרה, לאזרחי ישראל הערבים, נקודת שבר שלטענת רבים בחברה הערבית העמיקה את הניכור בין משטרת ישראל ורשויות החוק והובילה ל'החלטה' להפסיק לטפל בנושאי הפשיעה הפלילית בתוך היישובים הערבים.
"בעשור האחרון הוגשו כתבי אישום לגג 25% בגין אירועי הרג ורצח", מתארת ח"כ עאידה תומא סלימאן, בעודנו יושבים באהל המחאה שהקימו ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל ומפלגת 'הרשימה הערבית המשותפת' מחוץ למשרד ראש הממשלה אמש.. באוהל החלו בשביתת רעב שתימשך עד יום שלישי בערב. "דמיין לך שבחברה היהודית היו 80 מקרי רצח שונים בשנה, אבל היו מעמידים למשפט רק 20 אנשים. זה אומר שיש לך 60 רוצחים שמסתובבים חופשי. נראה לך שמישהו היה מקבל כזה דבר?".
גם לקראת שקיעה, רוב חברי הכנסת שהחלו בצום המחאה עדיין באוהל, וחלקם אף יישארו בלילה. בינתיים מגיעים לפה גם ראשי ערים ותומכים במאבק, ביניהם אפילו מספר יהודים. חבריי הכנסת איימן עודה וואליד טאהא, בין ראיון לראיון, מחלקים פלאיירים המסבירים על מטרת המאבק למכוניות החולפות בקפלן. חלקן עוברות מהר ולפעמים נזרקת קללה, אחרים לוקחים פלאייר באדישות, אבל יש גם כאלו שעוצרים, משוחחים ומביעים תמיכה. "אני מבין אותם, קשה מאוד לסמוך על המשטרה היום. לא רק לערבים", אומר עובר אורח.
"איך לא נזעק?"
"אני חושב שהחברה היהודית פשוט לא מבינה מה שקורה עם החברה הערבית, וגם לא רוצה להבין. יש אטימות, פשוט עוצמים עיניים", טוען סעיד חלאייל'ה מסכנין, פעיל פוליטי צעיר בגיל אך ותיק בנסיון, והעוזר הנוכחי של ח"כ מנסור עבאס. "פעם היה מדובר במשפחות פה ושם, היום יש לך בכל עיר וכפר, ולא אחת. וכמויות עצומות של נשק. אם יום אחד באים ויורים בצעיר, כדור בראש ככה סתם, באמצע הרחוב, איך לא נזעק?".
באוהל המחאה משוחחים על כל הנושאים המרכיבים בחודשים האחרונים את המחאה סביב ה"אלימות בחברה הערבית" – רצח נשים, פגיעה במורים ומנהיגים חברתיים וגם התנקשויות בירי מרכבים חולפים, התנקשויות שפוגעות על הדרך באזרחים חפים מפשע.
"יש פה שתי בעיות. יש בעיה של תרבות אלימה שהיא בעיה של החברה הערבית וזו עבודה שלנו" אומר עבאס ומוסיף "אבל הבעיה השנייה, שהיא יותר חמורה, זו אוזלת ידה של המשטרה. זו לא רק שלא עוזרת לאזרחים אלא עוזרת למשפחות הפשע".
"זו מדיניות" "זו עמדת המערכת" ו-"המשטרה יודעת איפה ואצל מי נמצאים כל נשק". כל אלו הם משפטים שחוזרים על עצמם בלי סוף בשיחה עם הנוכחים. "אנחנו בטוחים בזה שהממשלה הזו, באופן מכוון, פועלת בשביל לא להפסיק את המצב. כדי שנהרוג אחד את השני. לא אכפת להם. זה נשמע לך קיצוני, אבל זה מה שיושב בראש אצל כל אזרח ערבי", אומר עבאס.
"לאנשים יש עיניים. הם רואים חדשות. המשטרה יודעת טוב מאוד למצוא חשודים ערבים כשזה קשור ליהודים. כשיש פשיעה שפוגעת ביהודים, כשיש רצח של יהודי", אומר חלאיילה. "מה אצלנו? בשנה האחרונה לא נפתר אפילו מקרה אחד!". במשטרה, יש לציין, מדווחים על מספר לא מועט של פענוחי מקרי רצח ואלימות בחברה הערבית, וביתר שאת בחודש האחרון.
המדינה נגד האזרחים הערבים?
1,395 זה המספר שמתנוסס מעל האהל, ומציין את 1,395 האזרחים הערבים שנהרגו ונרצחו באירועי פשיעה מאז שנת 2000. השנה האחרונה שברה שיא עם 79 נרצחים, והיא עוד לא הסתיימה. סוף השבוע האחרון היה שותת דם ברחוב הערבי. גבר בן 35 נרצח ביום שישי בערב בקטטה שפרצה בין שתי משפחות בכפר טורעאן שבגליל התחתון. פצועים בקטטות היו גם באום אל-פחם, בסמת טבעון, אבו סנין, חיפה ואיבטין.
"מאז אוקטובר 2000 המשטרה החליטה סופית לראות בערבים אויבים שלהם, ורואים איך אחוז הפשיעה עלה למספרים מטורפים". לדברי חלאיילה, אחוזי הפשיעה גבוהים "אפילו יחסית לגדה ששם המספרים גבוהים אך יציבים".
"אף אחד לא מדבר על תשתיות – חינוך, רווחה. שבני הנוער לא יישארו ברחובות כל הזמן. זה גם חלק מהסיפור", אומר ח"כ יוסף ג'אברין ומצטרף לביקורת של חלאייל'ה ועבאס על כך שנכון להיום לא רואים תוצאות בשטח לתכנית החומש לחברה העברית– 922, שיצאה לפועל בשנתיים האחרונות. במחאה הנוכחית הנהגת הרשימה משותפת ביקשה להניף גם את הדגל החברתי, ולא רק את הביקורת על המשטרה והמצב הבטחוני, שלדעתה קשורים זה בזו קשר הדוק. "אם אומרים שיש השקעה, צריך לראות נתונים", אומר חלאייל'ה. "אני לא מכיר שבשטח משהו השתנה, בכל מקרה קשה להאמין למילה או מהלך אחד של ביבי או כל הממשלה הימנית הגזענית הזו שרק מסיתה כנגדנו. מאז 1948 העיר שלי, סכנין, לא גדלה בסנטימטר אחד. לא נבנתה בארץ עיר ערבית אחת, אבל מסביב היישובים היהודים רק גדלים".
"צריך להבין" אומר חלאייל'ה בבירור, "אנחנו את החובות האזרחיות שלנו מבצעים. עובדים, חיים, משלמים מיסים. צריך לגדל פה דורות חדשים שיגדלו על מסרים אחרים. לדעתי יש פה מדיניות סמויה מאז קום המדינה שיהודים לא ילמדו ערבית, שהערבים ישתלבו לחברה היהודית, לא יכירו את הזהות הערבית והפלסטינית שלהם ויהודים לא יכירו בכלל את הערבים. אני בתור ערבי מכיר את החברה היהודית, מדבר את השפה, רואה חדשות, אני יודע להבדיל ולהבחין בין דברים. אבל היהודים רואים אותנו כדבר אחד ומשם כל הסטיגמות וזה גם חלק מתמונת המצב".
"צעירים ערבים בישראל פשוט רוצים לחיות. לעבוד, לבנות בתים, לגדל משפחות", מסכמים חלאיילה ועבאס. "נכון צריך שיהיה יותר שוויון כלכלי בין ערבים ליהודים וזה יאפשר חיים יותר טובים פה, אבל גם צריך להשתחרר מהסטיגמה על זה שכל הערבים רק פועלים, החברה הערבית מתחזקת היום מאוד. רק תסתכל על כמות הרופאים והמהנדסים. שוויון כלכלי צריך להיות יותר גם בין היהודים עצמם. צריך יותר שוויון בין הטייקונים לשאר העם, אבל הממשלה הזו, מבחינה כלכלית, היא לא איתנו".
