ב-4:30 לפנות בוקר, כשכל סגל חדר המיון ניסה להשתלט על כמות הפצועים שמילאו כל פינה ריקה במסדרונות בית החולים האזורי שבאורלנדו, דניאל, בחור צעיר בן 26, ניגש לאחות לברר מה מצבם של שלושה פצועים, חברים איתם בילה, בפעם המיליון, במועדון. האחות מסרה לדניאל שבית החולים מוצף בפצועים ושהן זקוקות נואשות למנות דם נוספות. דניאל לא היסס ומיד הציע עצמו לעזרה. לא עברו שלוש דקות והאחות הבינה שבית החולים לא יקבל את דמו, למרות שביכולתו להציל את חיי חבריו.
בארה"ב, כמו בישראל, דמם של הומואים אינו מותר לתרומה. האחות המנומסת מחבקת את דניאל חסר האונים, מתנצלת עמוקות, ומסבירה לו, חנוקת דמעות, שזו המדיניות, וכי אין ביכולותו או ביכולתה לעשות דבר בנידון.
מה קושר את דניאל אלינו ולמה אנחנו כל-כך מוטרדים ממנו וחרדים לשלומו? למה הפיגוע המחריד שהיה אתמול באורלנדו, מעורר בנו כזו חרדה? למה חווינו אותו בצורה כה אינטימית? או בקיצור – מה הם הקווים הנסתרים הנמתחים בין דניאל לביננו – שתי להט"ביות* ישראליות?
וכך קרה שדניאל, שיצא עם חבריו ההומואים, למועדון ההומואי, שבו התרחש פיגוע נגד הומואים, כי הם הומואים, מנוע מלתרום את דמו (ההומואי) כדי להציל את חייהם ההומואיים של חבריו. וזאת רק מכיוון שהוא, בטח כבר ניחשתם, הומו.
בנקודה זו מתרחשת חבירה אבסורדית ומחרידה בין שני כוחות שאנו רגילות לראות אותם נאבקים אחד בשני עד חורמה – הטרור והמדינה. שני אלה מגלים פתאום את המכנה המשותף, העלוב והנמוך, הוא התרת דמם של להט"בים.
מה קושר את דניאל אלינו ולמה אנחנו כל-כך מוטרדים ממנו וחרדים לשלומו? למה הפיגוע המחריד שהיה אתמול באורלנדו, מעורר בנו כזו חרדה? למה חווינו אותו בצורה כה אינטימית? או בקיצור – מה הם הקווים הנסתרים הנמתחים בין דניאל לביננו – שתי להט"ביות* ישראליות?
אתם מבינים, לדניאל ולנו יש הרבה במשותף. אמנם מעולם לא נפגשנו, אבל דניאל ואנחנו מכירות את אותן ההסתרות ואת אותן יציאות מבורכות מארון. דניאל ואנחנו מכירות את אותן הערות עוקצניות, את אותם איומים ברחוב. הרצח של שירה בנקי ז"ל במצעד הגאווה בירושלים זעזע את נפשנו, ממש כמו שרציחתו של מת'יו שפרד בארה"ב שלחה צמרמורות במורד חוט השדרה של דניאל. האלימות שדניאל יחווה והשחרור שהוא ידרוש לעצמו ישפיעו על חיינו – וכך האלימות שאנו נספוג, והשחרור שנדרוש לעצמנו, ישפיעו על חייו. למעשה, בין אם נרצה ובין אם לאו, גורלנו אחד.
היו לנו כל מיני תכניות איך להעביר את החג, אבל החג נלקח מאיתנו. נאלצנו לדמיין את יומו של דניאל.
כבר בצהריים המאוחרים הוא התחיל להתארגן למסיבה ב-PULSE. הוא בטח התכתב בווטסאפ עם חברים על מה בא לו ללבוש היום, הוא רצה להרגיש סקסי. אולי הוא אפילו התלבט אם בא לו לסיים את הערב עם איזה בחור חמוד שהוא יכיר במסיבה. אנחנו גם יכולות לנחש איך נראתה הדרך שלו ושל החברים שלו למועדון.
אנחנו מבקשות מאבק עיקש, חסר פשרות, בכל הגילויים של הלהט"בפוביה. לא כי אנחנו קטנוניים או כבדים, אלא פשוט כי חיינו (הקווירים) יקרים לנו עד מאוד. ואנו יודעות שבקצה ההבלגה על הקללה 'הומו', ממתין הרצח הבא.
כשאנחנו הולכים ברחוב אנחנו יודעים כמה יפות אנחנו וכמה אנו מאירות את אפלת הרחוב, אבל אנו גם יודעים שכדאי לנו ללכת עם המפתח בכיס, מוכן לשליפה. ברור לנו שללכת כש'רואים עליך', זה לחשוף עצמך לסכנה. אנחנו נושאות על עצמנו את הקללה והאיום שנזרקו לעברנו לא פעם. ואנחנו יודעים שכל נער שבוהה בנו ברחוב עלול להיות תלמידו של ישי שליסל או בנצי גופשטיין.
נוכל לנחש איך התחיל הערב של דניאל במועדון. הוא וחבריו רקדו קצת, שתו, שמחו שמתנגן שיר זה או אחר. יתכן ודניאל כבר התחיל עם איזה מישהו ולרקוד איתו צמוד-צמוד. כשהחלו היריות, לרגע היה לדניאל ספק שאולי מדובר בבעיה ברמקולים. אבל שניה לאחר מכן, הוא כבר ניסה לברוח תוך כדי שהוא תוהה אם הדם על גופו שייך לו או לאחרים. כבר התבהר לו שהאיומים הפכו למציאות. לרגע הוא כעס על עצמו על הבחירה לצאת מהארון, על הבחירה להפסיק לפחד. הוא הבין שזו בחירה שכמעט עלתה לו בחייו. דניאל הצליח לברוח. את הפגיעה שתבוא בבית-החולים הוא עדיין לא ידע לחזות. אבל גם היא, גם החרטה על היציאה מהארון, וגם הרובה שירה לכל עבר, כולן נקודות בקו אחד, חד וברור.
קו אחד מחבר בין הפיגוע באורלנדו לקללה הנפוצה ביותר בבתי הספר בישראל: 'הומו'. לקו זה מתחברות נקודות אין-ספור: מהטוקבקים ההומופובים שמלווים כל כתבה על מצעד הגאווה, דרך איסור תרומת דם להומואים, ועד תקיפות פיזיות של טרנסג'נדר* במרחב הציבורי. אנו חשים, מקצות אצבעותנו ועד שיערות הצוואר הסומרות, את הקשר שבין האיום החצי-מתבדח הנזרק ברחוב לבין הרצח של שירה בנקי ז"ל; את הקשר שבין חקיקה מפלה לבין אלימות נגד להט"ב במשפחה.
אנחנו מבקשות מאבק עיקש, חסר פשרות, בכל הגילויים של הלהט"בפוביה. לא כי אנחנו קטנוניים או כבדים, אלא פשוט כי חיינו (הקווירים) יקרים לנו עד מאוד. ואנו יודעות שבקצה ההבלגה על הקללה 'הומו', ממתין הרצח הבא.
שנינו מדריכים בעשרות בתי ספר בארץ. אנו מכירים את הסיפורים התקשורתיים על המפורסמים התורנים שיצאו מהארון. אנחנו מעודדים את היציאות מהארון האלה וחושבים שהן חשובות. אבל אנחנו מכירות גם את מה שקורה בכיתות השונות שנכנסנו אליהן – בנצרת עילית ובמועצה אזורית מטה אשר, במודיעין ובחיפה, ברמת-גן ובצפת. אנחנו מכירות את התקווה הגדולה שתלמידים מגלים ואת הכעס שלהם כנגד חברה אלימה ופוגענית. אבל גם את הקלות שבה הם מאפשרים לעצמם לשבור אחד את השני, את האגביות הנוראית שבה הם שוללים את זהות האחר וקוברים אחד את השני עמוק בתוך ארונותיהם. ברור לנו כי אלה אותם הילדים שבהפסקה הכו את חברם שהתנהג קצת 'יותר מדי' נשי, או הטרידו והשפילו את חברתם הטובה, רק בגלל 'גבריותה'.
ילדים אלה חוזרים בסוף יום הלימודים לבית הוריהם. רבים מההורים לא מבינים את האחריות שיש להם כשהם מעבירים מסרים לילדיהם בנוגע ללהט"ב. כולנו מתמודדות ומתמודדים עם הדעות הקדומות שלנו ועם הפחדים שהחדירו בנו. אבל תמיד עלינו לזכור ולשנן – בסוף כל משפט שנוציא, יש ילדה שמקשיבה למילותינו. היא שומעת אותנו ולומדת.
פעם, ברגע של כנות אלימה ומכאיבה, חניך אמר שאם יהיה לו בן הומו, הוא יפגע בו. אמרתי לו שאנחנו לא בוחרים את הילדים שלנו ואם אין ברצונו לאהוב את ילדיו, אז הוא לא חייב לגדל ילדים. אנחנו לא בוחרים את דורות ההמשך של חברתנו, אך ביכולתנו לסייע להם לאהוב את עצמם. ביכולתנו לבנות למענן ולמעננו עולם אוהב ומוגן יותר.
זה עשוי להיות מתיש, זה לפעמים דורש חדות, אבל היינו רוצות, דווקא היום, לבקש מכל אחד ואחת מכן שלא לוותר ללהט"בפוביה ולהתעקש לסלק את כל הנקודות בקו הזה. לא לאשר אף אחת מהן, אף פעם. פשוט כי נקודת הקצה שלו, שאותה לא נוכל לאפשר, תעבור מהעולם רק אם נלחם בכל הנקודות כולן.
עשרות פצועי אורלנדו ו-50 הרוגי אורלנדו לא זקוקים לתפילותינו. הם זקוקים להמוני בני אדם שלא יאפשרו לדם להיות הפקר – לא במועדון, לא בניידת תרומות הדם, לא במצעד, לא בכיתה ולא בביתנו. מבחינתנו, זו צוואתם/ן לכולנו.
*המאמר כתוב בשפה מעורבבת של לשון זכר ונקבה, ואין לנו שום בעיה עם זה*
