סבוטז׳ במחנה הקיץ (1982)                                                                   

"זֹולי."

"כן."

"אתה שומע את זה?"

"שומע מה?"

"הבית הזה משמיע קולות.״

״איזה קולות?״

״תקשיב.״

שערו השחור והמתולתל של אנדרש, שהיה ארוך מהמקובל, נצנץ בחשכה. זולי ישן מעליו במיטת הקומתיים, באולם השינה הגדול שחלקו שלושים ושמונה נערים. נשימותיהם הקצובות לוו בחריקת קפיצי הברזל מהמיטה של אחד הילדים, שנרדם כשהוא מנענע את ראשו לצדדים. ליד מיטתו של אנדרש עמד כלוב קטן ובו שרקן שרשרש מדי פעם בנסורת שלו. מלבד זה לא נשמע דבר.

״אל תגיד שאתה לא שומע.״

״זה רק נגן הטּוָּבה,

״אמרזולי,

״והעכבר שלך.״

״לא עכבר, שרקן.״

״חזיר ים.״

״שיהיה. אבל זה לא הוא. זה משהו אחר. אולי זאת רוח רפאים.״

״איזה קשקוש.״

״למה? הבית הזה כאן לפחות מאתיים שנה.״

״אז מה. אין כזה דבר רוח רפאים או בית שמשמיע קולות.״

מבטו של אנדרש נדד בין הקירות בחיפוש מקור הצלילים, ודילג בעצבנות מעל דגל תנועת הנוער של הפיונירים שהיה תלוי על הקיר, בדיוק מולם, ועליו רקומה סיסמתם: ״להשפיע, ליצור, לשגשג״.

״תקשיב, נו.״

עכשיו גם זולי שמע משהו, צלילים קלושים, מתנגנים להם רחוק, מתוך הבית. כינור, ויולה, צ׳לו, אולי רביעייה כלשהי. אנדרש לא דיבר שטויות. מישהו כבר מנגן כאן.

״זה רק מהרדיו,״ קבע לבסוף. ״מישהו שכח לכבות.״

״זאת רביעייה.״

״שלישייה.״

״חמישייה. זה דג השמך, אתה לא מזהה?״

הבזק אור נצנץ על החלון: רכב כבד התקרב למחנה וחנה בקולות חרחור. אלה בטח שני הקונטרבסים, שלא היה להם מקום בבוקר באוטובוס. זולי הסתובב על הדרגש הגבוה. האור הפתאומי מבחוץ שטף את פניו, את שערו הבהיר הקצוץ, את עיניו הירוקות שיקדו בחשכה. הוא נתן מבט זריז בחברו, במיטה מתחת, אבל אנדרש העמיד פני ישן.

״נרדמת?״

אנדרש פקח מיד את העיניים.

״עדיין לא,״ מיהר לענות.

״אז תישן,״ אמר הכנר. ״מאוחר כבר. מחר ננגן משהו יחד.״

״בטח. מחר ננגן משהו יחד.״

הקונטרבסים הוסעו על גלגלים אל תוך המבנה, והרכב חזר על עקבותיו. דלת נטרקה למטה. השרקן הפסיק לרגע לרשרש בנסורת, וגם נגן הטובה נדם.

״לילה טוב, זולי.״

״לילה טוב, אנדרש.״

״לילה טוב, קפקא,״ אמר אנדרש לשרקן וכיסה מחצית מהכלוב בחולצה שלו.

 

היום הראשון

ברחבה הגדולה של הבניין (פעם ארמון של בני אצולה, היום מחנה קיץ של המפלגה) עמדו שישים וחמישה ילדים, כמספר השנים למהפכת אוקטובר. כולם לבשו חולצות לבנות וענדו את עניבת הפיונירים האדומה. השמיים היו כחולים, בהירים וצלולים, השמש זרחה, רוח נשבה. ראשי המחנה, החבר קובאץ׳ והחבר פהר, סקרו את הילדים. המראה היה יפה אפילו יותר מפוסטר אידילי של מדור התעמולה או מגלויה מצוירת המתעדת תהלוכת 1 במאי.

זולי ואנדרש עמדו כתף אל כתף.

״בוקר טוב, תלמידים יקרים," פתח בנאומו החבר קובאץ׳, פקיד גוץ אך נמרץ בעל פנים עגולות וגבות עבות, דמויות מברשת. "הגעתם לכאן, למחנה הקיץ של הנוער הקומוניסטי המחונן, כי אתם המוזיקאים של העתיד, הספורטאים והמהנדסים של העתיד, זוכי הנובל והמדליסטים האולימפיים של העתיד, הקוסמונאוטים שיכבשו את החלל…״

אנדרש ניפח את לחייו והתנענע לצדדים כמו קוסמונאוט שמרחף בחלל. הוא בקושי הגיע לחזהו של זולי.

״אתם כאן,״ המשיך החבר קובאץ׳ בקול רועד מהתרגשות,

״במחנה הנפלא הזה,״ המשיך בתנועות יד רחבות עוד יותר, ״כדי להעשיר את הערכים של החברה הסוציאליסטית. כדי לחזק את הידידות הבלתי ניתנת לערעור עם ברית המועצות. כדי להיות חברים נאמנים, תלמידים חרוצים, ילדים בריאים ואמיצים!״

אנדרש קיפל את הזרוע ומדד בגאווה את שריריה. צוות המורים מחא כפיים כגוף אחד.

״תודה, תודה,״ הנהן החבר קובאץ׳. ״ובזאת אני מעביר את זכות הדיבור לחבר פהר, דוקטורנט לקומפוזיציה והיועץ מטעם האקדמיה למוזיקה לטיפוח כישרונות מיוחדים.״

זולי הרים את מבטו בסקרנות אל עבר הגבר התמיר, הלבוש חולצה קצרה לבנה, מכופתרת. רזונו נראה כמעט בלתי טבעי. הוא הכיר אותו מהאקדמיה, אבל אף פעם לא יצא לו לדבר איתו.

"תודה… ילדים יקרים, אני שמח להיות איתכם כאן. כמו שאמר החבר קובאץ׳, אתם התקווה שלנו, אתם הקול שלנו. בשנים הקרובות תיהפכו מנערים מתבגרים לאנשים בוגרים. תידרשו לקבל אחריות על חייכם. ובשעה שתשתנו, ישתנה גם העולם סביבכם.״

החבר קובאץ׳ נע בכיסאו באי־נוחות, וזולי ואנדרש הביטו זה בזה, מופתעים. ״למה הוא מתכוון?״ לחש אנדרש, אבל זולי השתיק אותו בהינד ראש עצבני.

״הקשיבו לקול הפנימי שבוקע מכם, לכו בעקבות חלומותיכם. איך תיראה הארץ שלנו, זה תלוי גם בכם. דברים גדולים יתחוללו כאן.״

זה כבר היה יותר מדי עבור החבר קובאץ׳.

"תודה, החבר פהר, אכן מילים מעוררות השראה," קם ודחק בעדינות את עמיתו הצעיר הצידה. הילדים עקבו בדריכות אחרי חילופי הדוברים. משהו קרה כאן, הרגישו. ״וכעת, נעבור להנפת דגל המדינה ודגל ברית המועצות. החברה סשה אנטונוב, אורחת הכבוד שלנו מלנינגרד פז׳לסָטה.״ האורחת הצעירה צעדה לקדמת הבמה, ולצלילי האינטרנציונל שהושמע מרדיו־טייפ תוצרת וידאוטון, הרימה זה אחר זה את דגל הונגריה ואת דגל ברית המועצות. "כאן," לחש החבר קובאץ׳ לחבר פהר, "לא יתחוללו דברים גדולים."

*

תלמידי המוזיקה התאספו לאודיציה. נגני כלי הקשת ישבו מלפנים, נגני כלי הנשיפה מאחור: ההיררכיה הייתה ברורה לכולם, גם לנגני כלי ההקשה, שכרגיל נדחקו למקום האחרון. אנדרש הניח את הצ׳לו לידו והתיישב מאחורי חברו. הוא רצה להיות הצ׳לן הראשון, אבל הייתה לו מתחרה קשה: אגי, התלמידה המושלמת, שתמיד מחייכת ואף פעם לא מזייפת. כמה מעצבן, חשב אנדרש, שהיא התיישבה דווקא לידו. הוא נעץ בה מבט עוקצני ואז הקיש על כתפו של זולי.

״מה תנגן?״ "סונטה של שניטֶקה, "לחש זולי. קולו היה לרוב רם וסמכותי, אבל את שמו של המלחין האסור הגה בכוונה בקול לחש מסתורי, כדי להתגרות בחברו.

"השתגעת?" סינן אנדרש.

״אל תדאג.״

חמישה מורים ישבו אל שולחן ארוך, מלבני, מכוסה מפה אדומה רחבה, ועליו אגרטל עם חופן פרחי בר שנקטפו הבוקר בשדה. במרכז השולחן התיישב החבר קובאץ׳, מנהל המחנה, ולצידו החבר פהר.

״מאיזה קונסרבטוריון אתה?״ קרא החבר קובאץ׳ למתמודד הראשון.

״בודפשט, הרובע השביעי.״

״ומה תנגן?״

״מוצרט,״ ענה כנר צעיר, שקולו רק התחלף.

״כמובן, מוצרט,״ חייך החבר קובאץ׳. ״מקום חמישי בתחרות הכישרונות הארצית,״ הוסיף בארשת של יודעי דבר.

החלל התמלא בצלילים, לרגע נדמה שגם האריות השואגים בתחתית המדרגות מתעוררים לחיים. הילדים נבחנו זה אחר זה, מכריזים למען הפרוטוקול על שמות היצירות ועל שמות הקונסרבטוריונים שלמדו בהם, ואז, מלווים בנגינתה הנחרצת של פסנתרנית מבוגרת גדולת גוף, מאופרת בכבדות, השמיעו קטעים קצרים של ויוולדי, מוצרט ובאך, אורכם לא יותר מחמש דקות, בדיוק לפי ההנחיות באיגרת להורים. זולי היה הכנר האחרון לעלות.

״זולטן סאבו… מה תנגן לנו,״ שאל החבר קובאץ׳. הס נפל בחדר, כולם ידעו שזולי זכה כבר שנתיים ברציפות במקום הראשון בתחרות המדוברת.

אנדרש התכווץ במקומו.

"שניטקה, הסונטה לכינור."

פניו של החבר קובאץ׳ החווירו והאדימו בתערובת של כעס ובושה: מי הוא חושב שהוא, הילד החצוף הזה, לנופף כאן במלחין הסורר? אוי לו, אם ישמעו בוועד המרכזי של המפלגה שהוא נתן יד להשמעת יצירתו.

"רשום לי לוקטלי,״ מיהר החבר פהר להרגיע, אגב חיוך קל שלא חמק מעיניו של זולי.

"קפריצ׳ו ראשון ברה מז׳ור, מתוך ׳אמנות הכינור׳, אופוס 3, 1733, אמסטרדם,״ ציית זולי. ״בואו נשמע," הניד בראשו החבר קובאץ׳ בהקלה.

אנדרש התרגש בשביל חברו. לשמוע את זולי זה כמו לשמוע את הנריק שרינג, שלתקליט שלו האזינו יחד בספריית האקדמיה, מנגן סונטות של בטהובן עם ארתור רובינשטיין. היה לזולי צליל דומה, נטול מאמץ, הקשת שעטה מעצמה, האצבעות הקישו בזריזות, כמו ציפור קטנטנה שרצה על פני המים. אנדרש עצם את עיניו. זה היה מושלם, הכול היה במקומו, בזרימה טבעית, בצליל מהודק.

"הקונצרטמייסטר," הכריז החבר קובאץ׳ כשסיים זולי לנגן.

"הקונצרטמייסטר," קמו יתר המורים ומחאו לו כפיים.

*

לחזרות של התזמורת הוקצה האולם הגדול בקומת הקרקע. אנדרש וזולי ישבו זה מול זה: הכנר הראשי והצ׳לן הראשי, שחיוך רחב נסוך על פניו אחרי שגבר על האויבת המושבעת, שישבה לצידו בהבעה חמוצה מעט. על הקיר היה תלוי ציור בגודל של שמונה על שניים וחצי מטר, העתק של "הניצחון בלנינגרד", שתיאר בצבעים עזים את המאבק ההרואי של תושבי לנינגרד בפולשים הפשיסטים. פניהם של האנשים — פועלים, איכרים וחיילים — היו חתומות, אך חזותיהם התפקעו מן העוצמה והנחישות.

להיאבק.

לשרוד.

עד צאת הנשמה.

צלילים אפלוליים, בומבסטיים, מלאי הוד, מילאו את האולם: "האודה לשלום"של הנס אייזלר,בניצוחו של מר ארֵדשי הקשיש, שעשה את מלאכתו ללא שמץ התלהבות.

בהפסקה בחן זולי את יתר התמונות שהובאו למחנה בפקודת החבר קובאץ׳ כדי להנחיל רוח סוציאליסטית לנוער המחונן. רובן היו העתקים של ציירים סובייטים ידועים, אחרות — יצירות מקוריות של אמנים עלומי שם. רק יצירה אחת תפסה את עיניו, העתק מרשים של "מרחבים" של אלכסנדר דינקה, שתיאר בצבעים קלילים, אימפרסיוניסטיים כמעט, קבוצה של נערות ספורטיביות הרצות בחיק הטבע. מבטו נדד אל שדיה המוצקים של הנערה הראשונה בקבוצה.

"אלוהים, השדיים האלה," פלט אנדרש. הם היו יפים כל כך ובדיוק בגודל הנכון, כפות ידיו היו מכסות אותם בשלמותם. אילו רק הייתה כאן מישהי כזאת. הוא דמיין את עצמו רץ לצידה ברחבת הארמון, יורד איתה מהגבעה עד לאגם…

״דוגמה ומופת לרוח הסוציאליסטית,״ ציין החבר קובאץ׳ בסיפוק והניח את כפות ידיו השמנמנות על כתפי הנערים. ״ועכשיו, חזרו נא לתזמורת,״ כיוון אותם בחזרה אל האולם. והוא נעמד על קצות אצבעותיו ולחש באוזנו של זולי: ״ובלי הפתעות בבקשה.״

*

בשעה תשע בדיוק, אחרי יום עמוס חזרות, כיבה החבר קובאץ׳ את האורות באולמות השינה ובמסדרונות המחנה. רק בחדרי המורים נותרו כמה אורות דולקים. למרות מעמדו הסתפק החבר קובאץ׳ בחדר רגיל, כמו של יתר המורים, אף שהוצע לו להשתכן בחדר גדול פי שניים. חפציו היו מעטים בין כה וכה: הוא הביא איתו לשבוע הזה שבע חולצות, שבעה תחתונים מגוהצים ושבעה זוגות גרביים, ואותם קיפל בקפדנות ואחסן בארון. במגירה ננעלת הוא שמר את רשימת הילדים וכמה התכתבויות אופרטיביות, ועל שולחן הכתיבה שלו הניח את יומנו האישי ואת תמונתה הממוסגרת של אהובתו המנוחה. הוא פשט את חולצתו, עשה כמה תרגילי התעמלות, תוך שספר בקול רם כל תנועה, החליף לפיג׳מת פסים ישנה והתיישב על המיטה.

״לילה טוב, סופי שלי,״ פנה החבר קובאץ' אל הנערה הקורנת בתמונה. הוא כיבה את האור ונשכב על המיטה, והניח את כפות ידיו, משולבות, על חזהו, בדיוק בין הכפתור השלישי והרביעי של חולצת הפיג׳מה.

כמה רגעים לפני שנרדם שמע מהמסדרון את חריקת הפרקט.

החבר קובאץ' כחכח בגרון: המורים אמורים לדעת שכיבוי האורות תקף גם לגביהם. כולם הרי שווים כאן. גבור פהר, שהפר את הסדר בפסיעה חרישית, נעצר מצידה האחר של הדלת, התכופף, חלץ את נעליו וירד בחדר המדרגות החשוך בצעדים גמישים. הוא נכנס למטבח שבקומה התחתונה, ששם היה הטלפון היחיד במחנה.

״שיחה בין־עירונית,״ אמר למרכזנית, וכשקיבל קו, חייג מספר בן שבע ספרות.

״זה אני, גבור,״ אמר בקול רגוע. ״חשבתי עליכם כל היום,״ הוסיף בקול שקט יותר. ״תדעו שאני איתכם,״ אמר בעין דומעת. ״בהצלחה,״ סיים וניתק.

שתי קומות מעליו, על הדרגש הגבוה במיטת הקומתיים בחדר הנערים, ניסה זולי לפנטז על האתלטית מהציור, אבל אחרי כמה רגעים של התרגשות מסוימת, נדדה דעתו למחוזות אחרים. העולם שנתגלה בציורים הללו היה שטחי ודל, פלקט. זה לא משך אותו. הוא התהפך על משכבו. הוא היה גבוה (ועדיין רק בן 16), ולא מצא תנוחה נוחה. הוא עבר בראשו על היצירה של לוקטלי — הייתה טעות אחת קטנה שחמקה מאוזני הבוחנים, צליל אחד שפספס בפסאז׳ מהיר. הוא לא רצה להרשות לעצמו טעות כזאת, גם אם זאת הדרך היחידה לשמור על הטמפו. החדר היה שקט לגמרי, רק קפקא כרסם את עלי החסה שאנדרש הביא לו. ״אנדריש?״ קרא לו בשם החיבה, שהיה שמור לחברים הטובים בלבד.

חברו זז במיטה שתחתיו. הוא לא הפסיק לחייך מאז נבחר לצ׳לן הראשי, מתוך ארבעה צ׳לנים. ״סיפרת להורים שלך שנבחרת לצ׳לן ראשי?“

״אני אצלצל מחר.״ הוריו, שחקני תיאטרון, ישבו בבית צמודים לטלפון, מחכים לאישור לצאת לפראג להופעת אורח, אחרי שבהצגות האחרונות הוחלפו תמיד ברגע האחרון. הוא רצה שייסעו, אבל גם רצה שיחכו לו בבית, כשיחזור. אחיו הגדול, חשב בתסכול, בטח כבר שכח את תאריך שובו. הוא כבר סיים את הבגרויות והיה עסוק בענייניו, ובעיקר בענייניו עם הבנות שיצא איתן. מעניין אם כבר עשה את זה. כן, חשב אנדרש, יש סיכוי טוב שכן. השאלה עם מי. והשאלה הגדולה יותר, מתי יגיע תורו. גם הוא יגיע לגיל הזה, אוטוטו.

״תגיד להם, הם יהיו גאים בך,״ קטע זולי את מחשבותיו. ״הייתי בטוח שיבחרו בך. התקדמת הרבה השנה.״

״אני יודע,״ אמר אנדרש. הוא באמת הצליח באודיציה. ובכלל, טוב לו כאן. הוא עם זולי. הוא מנגן. אולי עוד יכיר מישהי.

לאט־לאט נרגעו שניהם. ראשו של זולי התרוקן מפיסות מחשבות מקריות, רעש הרקע נמוג. עכשיו יופיעו המחשבות הכי צלולות, ותתבהר המשמעות, המשמעות של הכול. הוא שוב ניגן בראשו את לוקטלי, הפעם בלי שגיאה. הצלילים, הנגינה, הם המשענת. מאחוריהם, תהום בלי סוף. אם ייפול לשם, לעולם לא יוכל לקום. אבל הוא כאן, למעלה, מהצד הזה, הרגיע את עצמו. הצלילים לא יאכזבו לעולם. הצלילים הם שלו.

מחשבותיו היו צלולות, הוא יכול לראות אותן כאילו הן תווים שהתגלגלו במרחב. הוא הוציא מתחת למזרן את הגלויה שקיבל מאביו. הוא הרגיש דקירה מתחת לצלעות. מעניין מה היה הרגע המדויק שבו החליט אביו לערוק, בלי לומר להם דבר. כן, חשב זולי, מאז אותו יום הוא מבין שהכול יכול להיגמר בן־רגע, בלי סיבה ובלי רמזים. הכול, מלבד המוזיקה. מאז אותו יום הכול השתנה. אימו פוטרה בתור עונש על עריקת בעלה, ומאז ניהלה מלחמה יום־יומית על פרנסתה ועל כבודה. הוא נאלץ לראות את המשטרה מחפשת בחפציה, מתערבת בשיחות הטלפון שלה ופותחת את כל דברי הדואר שלה, או סתם מצלצלת בדלת בשלוש בלילה כדי להעיר אותה, אך בה בעת התגעגע בליבו להליכה המשותפת עם אביו בבוקר, לקול הנחוש, למעיל החורף הרחב, לריח של תיק העור, לשיחות על מוזיקה. כל זה איננו עוד. אבא איננו. אולי הוא לא אשם בזה. אולי לא הייתה לו ברירה. ובין כה וכה, זולי הרגיש שהוא חזק מספיק כדי לעמוד על רגליו בזכות עצמו, ללכת בעקבות חלומו, כמו שאמר גבור פהר. כן, חשב, זה בדיוק מה שהוא רוצה. לשעוט קדימה, בתור אדם חופשי, להשמיע את קולו.

הוא הרים את הגלויה שנשאה בול של עשרים סנט וחותמת של סניף הדואר בֶּברקלי,ועליה תמונה של מגדל הפעמונים של האוניברסיטה, הסטאר טאואר, על רקע המפרץ בשקיעה, אך לדאבונו, של זולי בלי גשר הזהב, שתמונה שלו הבטיח אביו לשלוח לו. במחשבה שנייה, אולי עדיף כך. האייקון הזה היה מעורר את חמתם של פקידי הצנזורה, והם היו גוזלים ממנו את סימן החיים הקצרצר מאביו.

בגלויה סיפר לו אביו שהוא מצפה להתחיל ללמד כמרצה אורח,ויעביר שלושה סמינרים. יום קודם הוא הלך לקונצרט של התזמורת הסימפונית של סן פרנסיסקו, לערב שכולו מיצירות סטרווינסקי.

זה העולם שעליו אני רוצה לחלום, חשב זולי. ובאותו רגע הגיחה המחשבה הצלולה שחיכה לה.

"אנדרש?" חברו הצ׳לן הזדקף מיד בדרגש תחתיו. מסגרת הברזל נרעדה קלות.

"כן, הקונצרטמייסטר."

 

יש יצירות שאין לטעות בצלילי הפתיחה שלהן. כזאת היא הסימפוניה החמישית של בטהובן, עם סימן ה־V, שלוש פעימות קצרות ואחת ארוכה, וכזאת גם הפתיחה לסימפוניה בדו של סטרווינסקי, עם שבע שמיניות פועמות, חסרות מנוח, וסימן השאלה, סי־דו־סול.

הפתיחה הזאת התנגנה בראשו של זולי כשירד לספריית התווים המאולתרת במרתף, מגשש את דרכו בחשכה, בעוד אנדרש מאיר מאחוריו בפנס כיס. בדרך למעלה, עם התווים ביד, הוא כבר ידע מה עליו לעשות.

״קומו,״ עבר בין המיטות וחילק את התפקידים. ״בסון, קלרינט, טרומבון. קדימה. גם אתה, חצוצרה. מתחילים לנגן.״

״קוראים לי לסלו, לא חצוצרה,״ ענה החצוצרן, נעלב.

״בלי קונצים, לצי. קום ובוא לנגן.״

הנגנים שפשפו עיניים, אבל כולם קמו וירדו אחרי זולי למבואה, ששם הושארו הכיסאות ועמודי התווים כפי שהיו בסיום החזרה. הוא עלה לדוכן הניצוח והשמיע את הצליל לה. כולם כיוונו לפיו והביטו בו בציפייה. בשמאלו הוא הרים את הכינור, בימינו את הקשת, תוך שהוא נותן את אות הכניסה בראשו.

הצלילים הדהדו במסדרונות הארמון, ומיד הקפיצו את החבר קובאץ׳ ממיטתו. הוא סינן כמה קללות תחת שפמו, התלבש בחיפזון ודהר היישר אל האולם.

"לכל השדים והרוחות," התרעם כשראה את נגני התזמורת יושבים ומנגנים את יצירתו של מי שהוגדר באנציקלופדיה למוזיקה מלחין אימפריאליסטי בזוי. עד היום, אף על פי שאיש כבר לא העז לאסור את השמעת יצירותיו, איש לא טרח לנגן אותן, אם מטעמי נוחות ואם מתוך הרגל. "סטופ, סטופ, סטופ."

הילדים הורידו את הכלים.

"זה היה רעיון שלו!" מיהר להצביע על זולי אחד הכנרים בירכתי הסקציה של הכינור הראשון, כאילו היה למישהו ספק שמעשה הקונדס היה ביוזמתו של מי שניצב על דוכן הניצוח.

"אנחנו מנגנים, החבר קובאץ׳," אמר זולי בפשטות.

"ביקשתי בלי הפתעות נוספות, נכון?" נעץ בו מבט החבר קובאץ׳. הוא סקר את ראשי הסקציה בעיניים מכווצות ובלסת נעולה. הפרת סמכות בסדר גודל כזה מחייבת תגובה מידית וחד־משמעית. "אתה, את, אתה ואתה," הצביע על זולי ועל ראשי הסקציה — כינור שני, ויולה וצ׳לו. "אתם תשלמו על זה ביוקר. אתם מסולקים מהתזמורת," פקד עליהם בקור רוח.

*

באותו לילה בדיוק אירעה תקרית דרמטית גם בעיר הבירה.

מכונית חומה, מכונית ורטבורג 353 בעלת מנוע של שתי פעימות, נסעה ברחובותיה האפלוליים של הבירה. היא עצרה כמה פעמים כדי לאסוף דמויות מטושטשות שהמתינו בשערי הבניינים ובצילם של עמודי מודעות. המכונית הצליחה להכיל שבעה נוסעים, ובקולות חרחור נואשים, אך במאמץ הרואי ראוי לשבח, הסיעה אותם לווילה מפוארת ברחוב משמר הגבול, משכנה של שגרירות דנמרק.

"כולם מוכנים?" שאל הגבר הצעיר שליד ההגה. כולם הנהנו. המנוע נכבה בחרחור אחד אחרון. חלון אחד בבית סמוך הואר באור צהוב־כתום: שכן סקרן התעורר למשמע הרעש הלא צפוי.

שבעת הנוסעים יצאו מהמכוניות, פתחו סולם מתקפל וטיפסו בזריזות על חומת האבן הגבוהה. ראש החבורה זרק את סולם הרשת שבידו על גדר הברזל שמעל החומה. אמנם הם היו רק סטודנטים בפקולטה למדעי הרוח, אבל זה לא היה מעשה קונדס ספונטני אלא מבצע חתרני מתוכנן שלביצועו קדמו אימונים מדוקדקים. בזכות החזרות, בתוך שלושים שניות מכיבוי המנוע היו כל השבעה בגינה הירוקה, רחבת הידיים, של השגרירות.

האורות בקומה השנייה של הווילה נדלקו, ומיד אחר כך יצאו עוזרי השגריר לדרוש מה פשר הפריצה. ראש החבורה שלף מסמכים מתורגמים, שמטרתם אחת: לקבל מקלט מדיני עקב רדיפה פוליטית. כך החלה "הפרשה הדנית", שבאותו קיץ רחוק בתחילת שנות השמונים הדירה שינה מעיניהם של לא מעט פקידים ונושאי תפקידים במנגנוני הממשלה והמפלגה המסועפים.

***

הוצאת 'עם עובד' נמצאת בבעלות הסתדרות העובדים הכללית החדשה, כמו גם אתר 'דבר העובדים בארץ ישראל'.