שימו לב, המכתב מכיל תאורים קשים לקריאה.

"כבוד השופט, אם זה בסדר מבחינתך, את רוב ההצהרה שלי אבקש לכוון ישירות לנאשם.

אתה לא מכיר אותי, אך היית בתוכי, וזו הסיבה שאנו כאן היום.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

ב-17 בינואר 2015, העברתי ערב שקט בביתי. אבא הכין ארוחת ערב, ואחותי הקטנה שבא לבקר ישבה איתי לצד השולחן. מכיוון שעבדתי במשרה מלאה, תכננתי ללכת לישון מוקדם. לבלות את הערב לבד בבית, לראות קצת טלוויזיה, ולקרוא, בזמן שהיא תכננה לצאת למסיבה עם חברות. ואז, מכיוון שזה היה הערב היחיד שלנו יחד, החלטתי שממילא אין לי משהו יותר טוב לעשות, אז למה לא, יש מסיבה ממש קרוב לבית, אלך איתה, ארקוד כמו הגמלונית שאני, ואעשה לאחותי בושות. בדרך לשם, התבדחנו על זה שהסטודנטים לתואר ראשון כל כך צעירים שיהיה להם גשר בשיניים. אחותי הקניטה אותי שאני נראית כמו ספרנית, כי לבשתי קרדיגן למסיבה בבית אחווה. כינית את עצמי "ביג מאמא" כי היה לי ברור שאהיה הכי מבוגרת שם. עשיתי פרצופים, הורדתי מגננות, ושתיתי אלכוהול קצת יותר מידי מהר, בלי להתחשב בכך שאני לא כזה רגילה לכך מאז סיימתי את התואר ועזבתי את האוניברסיטה.

הדבר הבא שאני זוכרת, זה שמגלגלים אותי על אלונקה בפרוזדור, כאשר דם קרוש על ידי ומרפקיי. חשבתי שאולי נפלתי, ולקחו אותי למשרדי הקמפוס. הייתי רגועה, ושאלתי איפה אחותי. היה שם שוטר, והוא הסביר לי שהותקפתי. נשארתי רגועה, חשבתי שבוודאי הוא טועה באישה. אני לא הכרתי אף אחד במסיבה. כשהרשו לי סופסוף ללכת לשירותים, והורדתי את מכנסי הבית חולים שנתנו לי, ורציתי להוריד את תחתוניי, לא מצאתי אותם. אני עדיין זוכרת את התחושה של הידיים שלי פוגשות את עורי, ולא תופסות דבר. הסתכלתי, ולא היה שם דבר. חתיכת הבד הדק הזה, הדבר היחיד שמפריד בין הווגינה שלי לעולם, הייתה חסרה, וכל מה שיש בתוכי הושתק פתאום. עדיין אין לי את המילים לתאר את ההרגשה הזאת. חשבתי שאולי המשטרה חתכה ממני את התחתונים כדי לקחת מהם ראיות.

ואז, התחלתי להרגיש את מחטי האורן שמגרדים לי בגב ובעורף, והתחלתי למשוך אותם משיערי. חשבתי, אולי המחטים נפלו עלי מהעץ. המוח שלי ניסה לשכנע את הבטן שלי לא להתמוטט. כי הבטן שלי יללה, עזרו לי, עזרו לי.

גררתי רגליי מחדר לחדר כשאני עטופה בשמיכה, משירה מחטי אורן, השארתי ערימה קטנה בכל חדר בו ישבתי. התבקשתי לחתום על כל מיני מסמכים שהיה כתוב עליהם "קורבן אונס", וחשבתי שכנראה באמת קרה משהו. לקחו ממני את בגדיי, ועמדתי ערומה בזמן שהאחיות מדדו כל מיני פציעות על גופי בסרגל, וצילמו אותן. שלשתינו עבדנו יחד להוציא משערי את כל מחטי האורן, שש ידיים שמילאו שקית נייר אחת. כדי להרגיע אותי, הן אמרו לי – זה רק פלורה ופאונה, פלורה ופאונה. החדירו לי מספר מקלות בדיקה לווגינה ולפי הטבעת, קיבלתי זריקות, בלעתי כדורים, ואף דחפו עדשת מצלמת NIKON בין רגליי הפשוקות. החדירו לי לוואגינה מכשירים, הציצו לי לתוכה, ומרחו אותי בחומר כחול וקר כדי למצוא שריטות פנימיות.

כעבור מספר שעות, הרשו לי להתקלח. עמדתי שם, בוחנת את גופי מתחת לקלח המים, והחלטתי, איני רוצה יותר את גופי. הוא הטיל בי אימה, לא ידעתי מה חדר לתוכו, אם הוא זוהם, מי נגע בו. רציתי להסיר ממני את גופי, כמו ז'קט, ולהשאיר אותו שם בבית החולים עם כל שאר הדברים.

באותו בוקר, כל מה שנאמר לי זה שמצאו אותי מאחורי מכולת אשפה, שאולי חדר אלי איש זר, ושכדאי לי לעשות בדיקת HIV חוזרת, כי התוצאות לא תמיד מופיעות באופן מיידי. אך לעת עתה, שאני צריכה ללכת הביתה ולחזור לשגרת חיי. תארו לעצמכם מה זה לנסות לחזור לעולם עם רק המידע המוגבל הזה. הם חיבקו אותי, ויצאתי מבית החולים למגרש החנייה כשאני לובשת טרנינג חדש שסיפקו לי, כיוון שהרשו לי לשמור לעצמי רק את השרשרת שלי ואת נעליי.

אחותי באה לאסוף אותי, פניה רטובות מדמעות ומעוותות מכאב. באופן אינסטינקטיבי, רציתי להסיר ממנה את כאבה. חייכתי אליה, אמרתי לה להסתכל אלי, אני פה, אני בסדר, הכל בסדר, אני פה. השיער שלי חפוף ונקי, נתנו לי שמפו מוזר כזה, תירגעי, תסתכלי עלי. תראי את הבגדים החדשים המצחיקים האלה, טרנינג, אני נראית כמו מורה לספורט, בואי, נלך הביתה, בואי נאכל משהו. היא לא ידעה שמתחת לסווטשרט היו לי שריטות ותחבושות על עורי, שמתחת למכנסיים הוואגינה שלי הייתה כואבת, והפכה לצבע כהה ומוזר בגלל כל הדחיפות וההתעסקות, שלא היו לי תחתונים, ושהרגשתי מרוקנת מידי מכדי לדבר. וגם שפחדתי, ושהייתי הרוסה. באותו יום נסענו הביתה, ואחותי החזיקה אותי שעות, תוך כדי שתיקה.

החבר שלי לא ידע מה קרה, אך התקשר באותו יום להגיד, "ממש דאגתי לך אתמול, הבהלת אותי, חזרת הביתה בשלום?" ונחרדתי. רק אז גיליתי שהתקשרתי אליו מתוך הבלאקאאוט שלי, והשארתי לו הודעה לא מובנת בתא הקולי, ושאפילו דיברנו בטלפון, אך מילותיי היו מבולבלות, וזה הבהיל אותו, והוא אמר לי שוב ושוב ללכת ולמצוא את אחותי. ושוב הוא שאל אותי, "מה קרה אתמול? הגעת הביתה בסדר?" ואמרתי כן, וניתקתי, והתחלתי לבכות.

עוד לא הרגשתי מוכנה לספר לחבר שלי או להוריי שבעצם, כנראה שנאנסתי מאחוריי מכולת אשפה, אבל אני לא יודעת על ידי מי או מתי או איך. אם הייתי אומרת להם, הייתי רואה את הפחד על פניהם, והפחד שלי היה גובר עשרת מונים, אז במקום לספר להם, העמדתי פנים ששום דבר מזה לא קרה.

ניסיתי לדחוק את זה ממחשבותיי, אבל זה היה כל כך כבד שלא יכולתי לדבר, לא יכולתי לאכול, לא יכולתי לישון, לא יכולתי לנהל אינטראקציות עם אף אחד. אחרי העבודה, הייתי נוסעת לאיזור מבודד כדי לצרוח לא דיברתי, לא אכלתי, לא ישנתי, ולא ניהלתי קשרים עם אף אחד, ונהייתי מבודדת מכל מי שאהבתי. למשך כשבוע מהתקרית, לא קיבלתי שום טלפון או דיווח על אותו הלילה או מה שקרה לי. הסימן היחידי המוחשי שהיה לי שכל זה לא היה רק חלום בלהות היה הסווטשרט מבית החולים שישב אצלי במגירה.

יום אחד, בעבודה, קראי באתר חדשות בטלפון שלי, ונתקלתי בכתבה. מהכתבה, גיליתי בפעם הראשונה כיצד מצאו אותי מחוסרת הכרה, שיערי פרוע, השרשרת שלי לופתת את צווארי, החזייה שלי שנמשכה ממתחת לשמלתי, השמלה מופשלת אל מעל כתפיי, ואני ערומה כולי בפלג גופי התחתון ועד מגפיי, רגליי פשוקות, ושניכר שנחדרתי על ידי אובייקט או אדם זר. זוהי הדרך שלמדתי מה קרה לי, כשאני יושבת בשולחן העבודה וקוראת חדשות. גיליתי מה קרה לי באותו זמן שכל העולם כולו גילה מה קרה לי. זה היה הרגע שכל מחטי האורן בשיערי פתאום היו מובנים. הם לא נשרו עלי מהעץ. הוא הוריד ממני את תחתוניי, האצבעות שלו היו בתוכי. אני בכלל לא מכירה את האדם הזה, אני עדיין לא מכירה אותו. כשקראתי על עצמי באופן הזה, אמרתי לעצמי, לא יכול להיות שזו אני, זה לא אני. לא יכולתי לעכל או לקבל את האינפורמציה הזו. לא יכולתי לתאר את בני משפחתי קוראים את על זה ברשת. המשכתי לקרוא. בפסקה הבאה, קראתי משהו שלא אסלח עליו לעולם; קראתי שלדברי האדם הזה, אני אהבתי את זה. אהבתי את זה. שוב, אין לי מילים לתאר את ההרגשה.

זה כאילו שהייתם קוראים כתבה על מכונית שנפגעה, ונמצאה חצי הרוסה בתעלה לצד הכביש. אבל אולי המכונית אוהבת להיפגע. אולי המכונית השנייה לא התכוונה להרוס אותה, רק להתנגש בה קצת. התנגשויות זה משהו שקורה למכוניות, אנשים לא תמיד שמים לב למה שהם עושים, אי אפשר לדעת מי אשם.

ואז, בתחתית הכתבה, אחרי שגיליתי כך את הפרטים הגרפיים של התקיפה המינית שלי, המאמר רשם את זמני השחייה של התוקף שלי. היא נמצאה נושמת, מחוסרת הכרה, תחתוניה במרחק חצי מטר מבטנה, מקופלת בתנוחה עוברית. דרך אגב, הוא שחיין ממש טוב. מעניין גם לדעת את הזמנים שהוא השיג בתחרויות. וגם שהוא אוהב לבשל. אני טובה בבישול, תדחפו את זה לשם, בסוף הכתבה, זה נראה כמו מקום ממש טוב לרשום את הפעילויות שכנראה נועדו לבטל את כל הדברים המחליאים שקרו.

בערב שהחדשות האלה דווחו, ישבתי עם הוריי וסיפרתי להם שהותקפתי, ושלא יראו חדשות כי זה יגרום להם למצוקה, רק שיידעו שאני בסדר, אני כאן, ואני בסדר. אבל באמצע שאני מספרת להם, אמא שלי הייתה צריכה לתפוס אותי ולהחזיק בי, כי לא הצלחתי להישאר עומדת.

ביום שאחרי מה שקרה, הוא אמר שהוא לא ידע את שמי, שהוא לא היה יכול לזהות אותי במסדר, לא יכל לדווח על שום אינטראקציה שקרתה בינינו, אף לא מילה, רק שרקדנו והתנשקנו. "רקדנו" זה מילה חמודה. האם הוא טוען שרקדנו ביחד כמו שרוקדים במסיבות, בשמחה לצלילי המוזיקה? או שבעצם הוא טחן את גופו על גופי באמצע החדר הצפוף? מעניין אותי לדעת אם ה"התנשקנו" היה פרצופים מעוכים אחד על השני? כשהבלש שאל אותו אם התכוון לקחת אותי חזרה לחדר שלו במעונות, הוא ענה שלא. כשהוא שאל איך קרה ששנינו היינו מאחורי מכולת האשפה, הוא אמר שהוא לא יודע. הוא אמר שהוא נישק בחורות אחרות במסיבה, ושאחת מהן הייתה אחותי, שנאלצה לדחוף אותו מעליה. הוא הודה שהוא רצה למצוא "הוק-אפ". אני הייתי האיילה הפצועה של העדר, לבדי ופגיעה, נטולת היכולת הפיזית להגן על עצמי, והוא בחר בי. לפעמים, אני חושבת, שאם לא הייתי הולכת למסיבה, כל זה לא היה קורה. אבל אז אני מבינה, שזה פשוט היה קורה למישהי אחרת. אתה עמדת בפני ארבע שנים של גישה לבחורות שיכורות ומסיבות, ואם זו הדרך שבחרת להתחיל בה, אז זה נכון שלא תמשיך בה. בלילה אחרי שזה קרה, הוא אמר שהוא חשב שנהניתי, כי שפשפתי את גבו. כן.

הוא אפילו לא טען שביטאתי הסכמה, לא טען שהחלפנו אפילו מילה אחת. שפשוף בגב. שוב, בחדשות הציבוריות, למדתי שהתחת שלי והווגינה שלי היו חשופים לגמרי, שהשדיים שלי מוששו, שאצבעות חדרו אלי שוב ושוב, יחד עם מחטי האורן והלכלוך, העור החשוף שלי השתפשף בקרקע שמאחוריי מכולת אשפה, בזמן שסטודנט שנה א' עם זקפה מפמפם את גופי העירום למחצה, נטול ההכרה. אבל אני לא זוכרת את זה, אז איך אוכיח שלא אהבתי.

חשבתי שאין מצב שזה מגיע לבית משפט – היו עדים, הגוף שלי מלא בלכלוך, הוא ברח, הוא נתפס. הוא יעשה עסקת טיעון, יבקש סליחה, ושנינו נמשיך בחיינו. במקום זה, למדתי שהוא שכר את שירותיהם של עורך דין בעל השפעה, עדים מומחים, בלשים פרטיים, שתפקידם היה למצוא פרטים אישיים עלי שישמשו נגדי, למצוא חורים בסיפור שלי כדי לבטל אותי ואת אחותי, ולהראות שכל עניין התקיפה המינית הזה הוא פשוט אי הבנה. שהוא מוכן ללכת רחוק מאוד כדי לשכנע את העולם שהוא פשוט היה מבולבל.

הוא טען שהוא שאל אם אני רוצה לרקוד. מסתבר שאמרתי כן. הוא שאל אם אני רוצה לחזור איתו לחדרו. מסתבר שאמרתי כן. ואז הוא שאל אם הוא יכול לדחוף לי אצבעות, ומסתבר שאמרתי כן. רוב הבחורים לא שואלים, האם אפשר לדחוף לך אצבעות? בדרך כלל דברים מתקדמים לפי איזה סדר, שכולל הסכמה להתקדמות, לא מסדר שאלות ותשובות. אך מסתבר שנתתי את הסכמתי המלאה. הוא בסדר. אפילו לפי הסיפור החדש הזה שלו, אמרתי רק שלוש מילים: כן, כן, וכן, לפני שהוא הוריד אותי לקרקע, ערומה למחצה. להבא, אם אתה מבולבל לגבי היכולת של בחורה לתת הסכמה, תראה אם היא יכולה לחבר משפט שלם. אפילו את זה לא יכולת לעשות. רק שרשרת מילים אחת קוהרנטית. איזה הבלבול? זה פשוט מאוד. זה להתנהל כבן אנוש.

לדבריו, הסיבה היחידה שהיינו על הקרקע היא שנפלתי. תרשום לעצמך: אם בחורה נופלת לקרקע, תעזור לה לקום. אם היא שיכורה מידי לעמוד או ללכת, אל תעלה עליה, אל תפמפם אותה, אל תפשיט ממנה את תחתוניה, ואל תכניס את ידך לתוך הווגינה שלה. אם בחורה נופלת, סייע לה לקום. אם היא לובשת קרדיגן מעל שמלתה, אל תוריד אותו כדי לגעת בשדיה. אולי קר לה. אולי זו הסיבה שלבשה קרדיגן.

הדבר הבא שקרה בסיפור, הוא ששני שוודים עברו על אופניים, ואתה ברחת. כשהם תפסו אותה והפילו אותך, למה לא אמרת, "עצרו! הכל בסדר, לכו תשאלו אותה, היא שם, היא תגיד לכם." כאילו, בדיוק רגע לפני ביקשת את הסכמתי, נכון? כשהייתי בהכרה? כשהמשטרה הגיעה ותשאלה את השוודי האכזרי שתקף אותך, הוא בכה כל כך חזק שלא הצליח לדבר, בגלל מה שהוא ראה.

עורך הדין שלך חוזר ומצביע על כך ש, נו, אנחנו לא יודעים בדיוק מתי היא איבדה הכרה. ואתה צודק, אולי עפעפיי עוד פרפרו, אולי הזזתי את ידי. זו אף פעם לא הייתה הנקודה. אם הייתי שיכורה מידי לדבר אנגלית, הייתי שיכורה מידי לתת את הסכמתי. הרבה לפני שמצאתי את עצמי שרועה על הקרקע. אף אחד לא היה צריך לגעת בי מלכתחילה. ברוק טען, "בשום שלב לא ראיתי שהיא מפסיקה להגיב. אם הייתי חושבת שהיא לא מגיבה, הייתי מפסיק מייד." ובכן, הינה העניין: אם התכנית שלך הייתה להפסיק רק כשאני הופכת לנטולת הכרה, אז אתה עדיין לא מבין. ובכל מקרה, לא עצרת כשהייתי נטולת הכרה! מישהו אחר עצר אותך. שני בחורים על אופניים הצליחו לראות שאני לא-תגובתית, בחושך, והיו צריכים להפיל אותך. איך זה שלא שמת לב כשאתה עלי?

אמרת, היית מפסיק והולך לחפש עזרה. אתה אומר את זה, אבל אני רוצה לדעת איך היית עוזר לי, צעד-צעד, תוביל אותי כאן. אני רוצה לדעת אם השוודים הרעים לא היו מוצאים אותי, איך הלילה הזה היה נגמר. אני שואלת אותך: האם היית מלביש עלי בחזרה את התחתונים שלי? האם היית מסדר את השרשרת שלפתה את גרוני? האם היית סוגר את רגליי? מכסה אותי? היית מנקה את שערי ממחטי האורן? היית שואל עם הפצעים כואבים? האם היית הולך למצוא חבר ומבקש שיעזור לך להעביר אותי למקום בטוח? אני לא מצליחה לישון, כשאני חושבת על איך הדברים היו מתגלגלים אם אותם הבחורים לא היו מגיעים למקום. מה היה קורה לי? לזה אף פעם לא תהיה לך תשובה טובה, זה מה שאפילו אחרי שנה אתה לא יכול להסביר.

וגולת הכותרת, הוא טען שאני גמרתי אחרי כדקה של החדרת האצבעות שלו. האחות אמרה שהייתי כולי שרוטה מבפנים, פגועה, ומלאה בלכלוך. האם כל זה קרה לפני או אחרי שגמרתי?

לשבת תחת שבועה, ולספר לכולנו שכן, אני רציתי את זה, כן אני הרשיתי, ושאתה בעצם הקורבן האמיתי פה, שהותקף על ידי שני בריונים שוודים מסיבור לא ברורות, זה מחריד, זה פסיכי, זה אנוכי, זה פוגעני. זה מספיק גרוע להיאלץ לסבול. זה לא נתפש שמישהו ישב מולי ויעבוד ללא לאות כדי לבטל את המשמעות ואת הלגיטימציה של הסבל שלי.

המשפחה שלי נאלצה לראות תמונות של הראש שלי קשור לאלונקה, מלא במחטי האורן, של גופי שרוע על הקרקע המטונפת כשעיניי עצומות, שערי פרוע, הגפיים שלי עקומות, שמלתי מופשלת. ואחרי כל זה, הם היו צריכים לשמוע את עורך הדין שלך טוען שהתמונות צולמו רק אחר כך, שאין להן רלוונטיות. טוען שלמרות שהאחות מצאה פגיעות בבדיקתה, טראומה לגניטליה שלה, אבל זה מה שקורה כשדוחפים אצבעות, אין לזה משמעות, הוא הרי הודה שדחף. לשמוע את עורך הדין שלך מנסה לצייר אותי כפרועה, כאילו שאיכשהו אני גרמתי לכל זה לקרות, שזה מגיע לי. לשמוע אותו אומר שנשמעתי שיכורה בטלפון, רק כי יש לי צורת דיבור מוזרה, ולא הייתי באמת במצב כזה. לציין שבהודעה הקולית לחבר שי, אמרתי שאני אתן לו פרס, ושכולנו יודעים מה עבר בראשי. אז הרשו לי להניח את דעתכם, שתכנית הפרסים שלי לא ניתנת להעברה, ולבטח לא לאיזה איש זר וחסר שם שנקרה בדרכי.

הוא עשה נזק בלתי הפיך לי ולמשפחתי במהלך המשפט הזה, ואנו נאלצנו לשבת ולשתוק, לשמוע אותו מנרטב מחדש את קורות אותו הלילה. אבל בסופו של דבר, אמירותיו לא החזיקו מים, וההגיון המעוות של עורך דינו לא עבד על אף אחד. האמת ניצחה, האמת דיברה בעד עצמה.

אתה אשם. שנים עשר מושבעים הרשיעו אותה בשלושה סעיפים של תקיפה, מעבר לכל ספק, שנים עשר קולות עבור כל סעיף, כלומר שלושים ושישה קולות שאמרו "כן, הוא אשם", שמאשרים את האשמה שלך, זה מאה אחוז, פה אחד, אשמה. ואני חשבתי שסופסוף זה נגמר, סופסוף הוא יודה במה שהוא עשה, יבקש סליחה באמת, ונמשיך הלאה, ונחלים. ואז קראתי את הצהרתך לבית המשפט לרגל העברת גזר הדין.

אם תקוותך היא שאיזה איבר פנימי שלי יקרוס מרוב זעם ויביא למותי, אז אני כמעט שם. אתה מתקרב לזה. זה לא סיפור של עוד סטוץ באוניברסיטה, שמורה על קבלת החלטות לקויה. תקיפה היא לא תאונה. ואיכשהו, עדיין, אתה לא קולט את זה. איכשהו, אתה עדיין נשמע כאילו אתה מבולבל. אני עכשיו אקריא חלקים מהצהרת הנאשם, ואענה עליהם.

אתה אמרת: בהיותי שיכור, לא יכולתי להחליט החלטות טובות, וגם היא לא.

אלכוהול זה לא תירוץ. האם זה פקטור? כן. אבל זה לא היה האלכוהול שהפשיט אותי, חדר אלי, משך אותי כך שראשי נגרר על הקרקע, כשאני כמעט עירומה. לשתות יותר מידי זו אולי טעות של מתחילים, אבל זה לא פשע. לכל אחד בחדר הזה יש את אותו הלילה שהם מתחרטים על כמה הם שתו, או מכירים מישהו שיש לו לילה כזה. להתחרט על כמה שתית זה לא אותו דבר כמו להתחרט על תקיפה מינית. שנינו היינו שיכורים, וההבדל בינינו הוא שאני לא הפשטתי אותך, לא נגעתי בך, ולא ברחתי. זה ההבדל.

אמרת: אם הייתי רוצה להכיר אותה, הייתי צריך לבקש ממנה את מספר הטלפון שלה, ולא רק להזמין אותה לבוא איתי לחדר שלי.

אני לא כועסת שלא ביקשת ממני את מספר הטלפון שלי. גם אם היית מכיר אותי, לא הייתי רוצה להיות במצב הזה. החבר שלי מכיר אותי, אבל אם היה מבקש ממני לדחוף לי אצבעות מאחוריי מכולת אשפה, הייתי סוטרת לו. אף אחת לא רוצה להיות בסיטואציה הזו. אף אחת. לא אכפת לי אם יש לך את מספר הטלפון שלה או לא.

אמרת: בטפשותי, חשבתי שזה בסדר לעשות את מה שכולם סביבי עשו, שזה היה לשתות. טעיתי.

שוב, מה שלא היה בסדר זה לא ששתית. כולם שתו, ורק אתה תקפת אותי מינית. אתה לא בסדר כי אתה עשית מה שאף אחד אחר לא עשה: שפשפת את גופי עם הזין הזקוף שלך כשאני שרועה חסרת אונים באיזור חשוך ומבודד, איפה שבאי המסיבה לא יכלו לראות אותי או לעזור לי, ואחותי לא הצליחה למצוא אותי. הפשע שלך הוא לא ששתית קוקטייל, אלא שהפשטת ממני את תחתוניי והשלכת אותם כמו פיסת זבל כדי שתוכל לחדור אלי באצבעותיך. אתה לא בסדר כי אני עדיין נאלצת להסביר לך את הדברים האלה.

אמרת: במשך המשפט בכלל לא רציתי לקרבן אותה. זו פשוט הייתה הגישה של עורך הדין שלי לתיק.

עורך הדין שלך הוא לא השעיר לעזאזל שלך. הוא מייצג אותך. והאם הוא אמר דברים ממש ממש מעוררי חימה ומשפילים? כן. הוא אמר שהייתה לך זקפה כי היה קר.

אמרת שאתה במהלך הקמת תכנית לתלמידי תיכון וסטודנטים באוניברסיטה כדי לדבר על מה שחווית, ולצאת נגד "תרבות השתייה בקמפוסים והפורענות המינית שנלווית אליה".

תרבות השתייה בקמפוס. זה מה שאתה מתנגד לו? אתה חושב שעל זה אני נלחמת מזה יותר משנה? לא מודעות לתקיפה מינית, לאונס, או איך לזהות הסכמה. תרבות השתייה בקמפוס. ארור יהיה הג'ק דניאלס הזה. ארורים הוודקה והרדבול. אם אתה רוצה לדבר עם אנשים על שתייה, לך לפגישת אלכוהוליסטים אנונימיים. אתה מבין שבעיית שתייה זה דבר שונה לגמרי מלשתות ואז לנסות לכפות את עצמך על מישהי? תראה לגברים איך לכבד נשים, לא כיצד לשתות פחות.

תרבות השתייה והפורענות המינית שמתלווה אליה. מתלווה, כאילו, תופעת לוואי, משהו מהצד, כמו צ'יפס לצד המנה העיקרית. איפה יש פה בכלל עניין של הפקרות מינית? אני לא רואה כותרות בהן כתוב "ברוק טרנר, אשם בשתיית יתר והפורענות המינית שמתלווה לכך". תקיפה מינית בקמפוס. זו השקופית הראשונה שלך למצגת. היה בטוח, שאם לא תתקן את הנושא שלך, אני אבוא אחריך לכל בית ספר ואעביר מצגת המשך.

ולבסוף, אמרת: אני רוצה להראות לאנשים שלילה אחד של שכרות יכול להרוס להם את החיים.

להם, או לעצמך. שכחת אותי. בוא אעזור לך לנסח מחדש: אני רוצה להראות לאנשים שלילה אחד של שתיה יכול להרוס לשני אנשים את החיים. שלך ושלי. אתה הגורם, אני התוצאה. אתה גררת אותי לתוך הגהינום הזה, דחפת אותי לתוך אותו הלילה שוב ושוב. אתה הפלת את שנינו, אני קרסתי באותו זמן איתך. אם אתה חושב שאיכשהו שרדתי את העניין הזה, שעכשיו אני הולכת לרכב אל תוך השקיעה, בעוד אתה זה שעתיד לשלם את המחיר הכבד, אתה שוב טועה. אף אחד לא יוצא פה מנצח. כולנו הרוסים, כולנו מחפשים למצוא איזו משמעות מתוך ההריסות. הנזק לך הוא גשמי: לקחו ממך את המלגות ואת המדליות, העיפו אותך מהלימודים. הנזק שלי הוא פנימי, בלתי נראה לעין, אני נושאת אותו עמי. נטלת ממני את הערך שלי, את הפרטיות שלי, את האנרגיות שלי, את הזמן שלי, את הביטחון שלי, את האינטימיות שלי, את הביטחון העצמי שלי, את הקול שלי, עד היום. אתה רואה, הדבר האחד שיש לנו במשותף הוא ששנינו לא יכולנו לקום באותו הבוקר. אתה הפכת אותי לקורבן. בעיתונים, שמי היה "האישה השיכורה, נטולת ההכרה". ככה הרבה הברות, ולא יותר מזה. למשך פרק זמן, באמת האמנתי שזה כל מה שאני. הייתי צריכה לאלץ את עצמי ללמוד מחדש את שמי האמיתי, את הזהות שלי. ללמוד מחדש שזה לא כל מה שאני. שאני לא רק קורבן שיכורה שנמצאה מאחורי מכולת אשפה, בעוד אתה נותר הספורטאי המצטיין מאחד הקמפוסים היוקרתיים, זה שהוא חף מפשע עד שלא הוכח אחרת, זה שיש לא כל כך הרבה מה להפסיד. אני בת חווה שנפגעה באופן בלתי הפיך, החיים שלי הונחו על המדף למשך יותר משנה, בעוד אני מחכה לגלות אם אני שווה משהו.

העצמאות שלי, האושר הטבעי שלי, הרוך, והחיים היציבים שהיו לי עוותו ללא הכר. הפכתי למסוגרת, כועסת, נוטה לביטול עצמי, עייפה, עצבנית, מרוקנת. הבדידות לפעמים בלתי נסבלת. אתה לא יכול לתת לי בחזרה את החיים שהיו לי לפני אותו לילה. בזמן שאתה מודאג מהנזק לשמך הטוב, אני שמה כפות בפריזר לפני השנה, כי אני יודעת שאתעורר בבוקר עם עיניים נפוחות מבכי. אני זו שהגיעה לעבודה כל יום באיחור של שעה, ועוד יצאתי כל פעם כדי לבכות בחדר המדרגות. אני יכולה לספר בדיוק איפה המקומות הטובים ביותר להתחבא בבניין שלי, שלא ישמעו ולא יראו. הכאב נהיה כל כך גדול, שנאלצתי לחשוף בפני המנהלת שלי את כל פרטי הסאגה, כדי שתבין למה אני עוזבת את העבודה שלי. הייתי צריכה להפסיק לעבוד, כי לא הצלחתי לתפקד ביומיום. השתמשתי בחסכונותיי כדי לנסות להתרחק מפה, וגם אחרי שחזרתי, לא יכולתי לחזור לעבוד במשרה מלאה, כי ידעתי שאצטרך להיעדר ימים ושבועות בשל המשפט הזה. החיים שלי הונחו בצד יותר משנה, כל תשתית חיי התמוטטה.

אני לא יכולה לישון לבד בלילה ללא אור, כמו ילדה בת חמש, כי יש לי סיוטים בהם נוגעים בי ואני לא יכולה להתעורר, אני התרגלתי ללכת לישון רק עם זריחת השמש, במשך חודשים הלכתי לישון כל יום בשש בבוקר.

פעם, הייתי מתגאה בעצמאות שלי, עכשיו אני פוחדת ללכת לבד בלילה, ללכת לאירועים חברתיים ולשתות משהו קטן עם חברות, במקומות שאני אמורה להרגיש בנוח בהם. הפכתי לסוג של נספח, דבוקה תמיד למישהו מאוהביי, דבוקה לחבר שלי, שצריך לישון לצדי ולהיות לידי, ולהגן עלי. זה מביך, כמה אני מרגישה מוחלשת, באיזו זהירות אני נעה לי בעולם, תמיד בהתגוננות, תמיד על סף כעס.

אין לך מושג כמה קשה עבדתי כדי לבנות מחדש חלקים ממני שעדיין חלשים. זה לקח לי שמונה חודשים להיות בכלל מסוגלת לדבר על מה שקרה לי. לא יכולתי כבר להיות עם חברות, עם כל מי שסבב אותי. הייתי צורחת על החבר שלי, על המשפחה, כל פעם שהעלו את הנושא. אבל אתה אף פעם לא נותן לי לשכוח מה שקרה לי. כשהגיע הסוף של המשפט, הייתי כבר עייפה מכדי לדבר. הייתי יוצאת מבית המשפט מרוקנת, שותקת. הייתי הולכת הביתה, סוגרת את הטלפון, ולא מדברת ימים שלמים. אתה קנית לי כרטיס כיוון אחד לפלנטה בה אני מתגוררת בדד. וכל פעם שיוצאת איזו כתבה חדשה, אני חיה בפחד שכל העיר שלי תגלה, ותראה אותי בתור זאת שהותקפה. לא רציתי את הרחמים של אף אחד, ואני עדיין לומדת לקבל "קורבן" כחלק מהזהות שלי. אתה גרמת לעיר מולדתי להפוך למקום מנוכר עבורי.

אתה לא יכול להחזיר לי את הלילות ללא שינה. האופן שבו אני נשברת לתוך בכי בלתי נשלט, כשאני רואה סרט בו אישה נפגעת – בלשון המעטה, ניתן לומר שהאמפתיה שלי לנפגעות התרחבה. ירדתי במשקל בעקבות הסטרס, וכשאנשים מעירים לי, אני אומרת להם שהתחלתי לרוץ הרבה בזמן האחרון. יש זמנים שאני לא יכולה לעמוד בכל סוג של מגע. הייתי צריכה ללמוד מחדש שאינני שבירה, אני מסוגלת, אני שלמה, לא רק פקעת זעם וחולשה.

כשאני רואה את אחותי הצעירה דואבת, כשהיא לא מצליחה להתרכז בלימודים, שהאושר נאלם מחייה, כשהיא לא מצליחה לישון בלילות, וכשהיא בוכה כל כך חזק שהיא מתקשה לנשום, והיא אומרת לי שוב ושוב ושוב כמה היא מצטערת שהשאירה אותי לבד באותו לילה, "סורי, סורי, סורי", כשהיא מרגישה יותר אשמה ממך, אז אני לא סולחת לך. באותו לילה, ניסיתי למצוא אותה, התקשרתי אליה, אבל אתה מצאת אותי קודם. עורך הדין שלך, בהערות המסכמות שלו, אמר "אחותה אמרה שהיא הייתה בסדר, ומי יודעת יותר טוב מאחותה?" ניסית להשתמש באחותי נגדי? ההתקפות שלך היו כה פאתטיות, כה נמוכות, זה היה כמעט מביך. אתה לא נוגע בה.

לא היית צריך לעשות לי את זה. וגם, לא היית צריך לגרום לי להיאבק כל כך הרבה זמן להגיד לך את זה, שלא היית צריך לעשות לי את זה. אבל הננו. הנזק נעשה, ואף אחד לא יכול להחזיר את הגלגל. אבל עכשיו, יש לשנינו אפשרות בחירה. אנחנו יכולים לתת לזה להרוס אותנו, אני יכולה להמשיך לכעוס ולכאוב, ואתה יכול להמשיך להתכחש, או ששנינו יכולים להסתכל לדבר הזה בעיניים. אני אקבל שכואב לי, אתה תקבל את העונש, ונמשיך הלאה.

החיים שלך לא נגמרו, יש לך עשורים של שנים לפניך בהם תוכל לכתוב את סיפורך מחדש. העולם הוא גדול, הרבה יותר גדול מפאלו אלטו וסטנפורד, ואתה תמצא בו מקום שתוכל להיות בו מאושר. אבל עכשיו, ברגע זה, אתה לא מקבל את הזכות למשוך בכתפיך ולהמשיך להיות מבולבל. אתה לא זכאי להעמיד פנים שלא היו על הדרך דגלים אדומים. אתה הורשעת בתקיפה שלי, בכך שבכוונה תחילה חדרת אלי, באופן מכוון ובכוח, באופן מיני ובזדון – וכל מה שאתה מוכן להודות בו זה ששתית אלכוהול. אל תדבר על האופן העגום בו חייך התהפכו כי אלכוהול גרם לך לעשות דברים רעים. תמצא את הדרך לקחת אחריות על ההתנהגות שלך.

ועכשיו, לגבי גזר הדין. כשקראתי את הדו"ח של קצין המבחן, לא האמנתי למראה עיניי, ונתקפתי זעם שלאחר פרק זמן שקט לכדי עצב עמוק. הצהרותיי נערכו עד כדי שאיבדו משמעות והקשר. אני נלחמתי במשך כל המשפט הזה, ולא אתן לקצין מבחן שניסה לאמוד את כל מצבי ומהותי בשיחה של פחות מרבע שעה – שרובה נסבה על מערכת המשפט – להקטין את דבריי או את מה שעברתי. באותו זמן, ברוק עוד לא מסר את הצהרתו, ואני עדיין לא ראיתי את דבריו. גם להקשר הזה יש משמעות.

חיי נמצאים בהקפאה מזה שנה, שנה מלאת יגון וזמם וחוסר ודאות, עד שחבר מושבעים הכריע באופן שנותן לגיטימציה לחוויות אי-הצדק שעברתי. אם ברוק היה לוקח אחריות מלכתחילה, הייתי אולי תומכת בעונש קל יותר, מתוך כבוד לכנותו, ומברכת על היכולת שלנו להמשיך הלאה בחיינו. אך במקום זאת, הוא הביא את העניין הזה למשפט, בתקווה לצאת זכאי, והחמיר את הפגיעות המרובות, ואילץ אותי לחיות מחדש את הכאב, כאשר כל הפרטים של החיים האישיים שלי ושל התקיפה המינית שעברתי נותחו והוצגו לראווה בפני הציבור. הוא גרר אותי ואת משפחתי לתוך שנה שלמה סבל לא מוצדק, ועליו לשאת בהשלכות של בחירתו, של הכאב שהסב לנו, שגרם לנו לחכות כל כך הרבה זמן לצדק.

אמרתי לקצין המבחן שאיני רוצה שברוק יירקב בכלא. זה לא אומר שאני חושבת שאין עליו להיכלא. ההמלצה של עונש של שנה או פחות זה שם ללעג את חומרת התקיפות שלו, זה עלבון לי ולכל הנשים באשר הן. זה שולח מסר שגבר זר יכול לחדור לתוכך בלי הסכמה, והוא ייענש אפילו פחות ממה החוק דורש כעונש מינימלי. הוא לא צריך לקבל מאסר על תנאי. וגם אמרתי לקצין המבחן שעל ברוק לקחת אחריות על מעשיו, להבין אותם ולהודות בהם.

לצערי, אחרי שקראתי את ההצהרות של הנאשם, אני מאוכזבת מאוד, ומרגישה שהוא לא מתחרט על מעשיו או לוקח עליהם אחריות. אני כיבדתי מאוד את הזכות שלו למשפט, אך אפילו לאחר ששנים עשר מושבעים קבעו פה אחד כי אשם הוא, בשלושה סעיפים של פשע חמור, כל מה שהוא מוכן להודות בו זה שהוא שתה אלכוהול. מישהו שאינו יכול לקחת אחריות על מעשיו, לא מגיעות לו הקלות בעונש. זה מעליב שהוא אפילו ינסה לדלל את מעשה האונס ברמיזות של "הפקרות". אונס בהגדרה הוא לא היעדר הפקרות, אלא העדר הסכמה. וזה מטריד שאין הוא מבחין בין השניים.

קצין המבחן רשם שצריך לקחת בחשבון שהנאשם הוא צעיר ואין לו הרשעות קודמות. לעניות דעתי, הוא מבוגר דיו לדעת שמה שהוא עשה הוא פסול. כשאתה בן 18 במדינה הזו אתה יכול להילחם בצבא. כשאתה בן 19 אתה מספיק מבוגר לשאת בתוצאות כאתה מנסה לאנוס מישהי. הוא אולי צעיר, אבל הוא בוגר מספיק לדעת שזה לא תקין.

מכיוון שזוהי הרשעתו הראשונה, אני יכולה להבין את הרצון להקל. אך מצד שני, כחברה, אין אנו יכולים לסלוח לכולם על הפגיעה המינית הראשונה שלהם. אין בזה הגיון. החומרה של מעשה האונס חייבת להיות ברורה, ומתוקשרת היטב. אסור לנו לייצר תרבות שבעצם מניחה שנלמד מה זה אונס דרך ניסוי וטעיה. ההשלכות של אונס חייבות להיות רציניות דיין שזה יעורר מספיק פחד בליבם של אנשים גם כשהם שיכורים, מספיק כדי למנוע את המעשה.

קצין המבחן שקל את העובדה שברוק נאלץ לוותר על מלגת ספורט יוקרתית. כמה שברוק הוא שחיין טוב לא מקל על חומרת מה שנעשה לי, וזה לא צריך להשפיע על העונש המוטל עליו. אם היה זה מישהו מרקע פחות פריווילגי שהורשע בשלושה סעיפי פשע חמור, שמראה אפס אחריות על מעשיו חוץ מאשר שתיית האלכוהול, מה היה גזר דינו? העובדה שברוק הוא ספורטאי באוניברסיטה פרטית לא צריכה להיות גורם מקל, אלא הזדמנות לשלוח מסר שתקיפה מינית היא פשע ללא קשר למעמד החברתי של התוקף. קצין המבחן טען שהמקרה הזה הוא פחות חמור ממקרים מקבילים, בגלל מידת השכרות של הנאשם. לי זה הרגיש חמור. זה כל מה שאני יכולה לומר.

מה הוא עשה כדי להראות שמגיעה לו הקלה? הוא התנצל רק על זה ששתה, ועדיין לא קיבל שמה שהוא עשה לי הייתה תקיפה מינית, הוא קירבן אותי שוב ושוב, ללא לאות. הוא הורשע בשלושה סעיפים חמורים, וזה הזמן שייקח אחריות ויישא בהשלכות של מעשיו. אי אפשר לעבור עליהם בשתיקה.

הוא יצטרך להירשם ברשימת עברייני המין כל חייו. אין למחויבות הזו תאריך תפוגה. בדיוק כמו מה שהוא עשה לי, זה לא יתפוגג כעבור איזשהו זמן נתון. זה יישאר איתי, זה הפך לחלק מהזהות שלי, זה שינה לנצח את האופן שבו אני מתנהלת וחיה את חיי.

לסיום, אני רוצה לומר תודה. לכולם החל מהרופא המתלמד שהביא לי דייסה כשהתעוררתי בבית החולים באותו הבוקר, לשוטר שחיכה לצדי, לאחיות שהרגיעו אותי, לבלש שהקשיב ולא שפט אותי, לעורכי הדין שלי שעמדו לצדי כל הדרך, לתרפיסטית שלי שעזרה לי למצוא אומץ מתוך פגיעות, למנהלת שלי בעבודה, שגילתה סימפתיה והבנה, להורים הנהדרים שלי שלימדו אותי איך להפוך כאב לכוח, לסבתא שלי שהבריחה לי שוקולד לאולם המשפט, לחבר שלי שמגלה אינסוף סבלנות ואהבה, לאחותי הבלתי מנוצחת שהיא החצי השני של ליבי, לאלאלה, האלילה שלי, שנלחמה ללא לאות, ולעולם לא הטילה בי ספק. תודה לכל מי שהיה קשור למשפט הזה על זמנם ותשומת ליבם. לכל הבנות מרחבי המדינה שכתבו לי מכתבים והביעו תמיכה, לכל כך הרבה אנשים זרים לי שאכפת להם ממני.

והכי חשוב, תודה לשני הגברים שהצילו אותי, אותם עדיין לא פגשתי. אני ישנה עם שני זוגות אופניים שציירתי מודבקים מעל למיטתי, כדי להזכיר לי שיש גיבורים בסיפור הזה. הזכות שלי להכיר את כל האנשים האלה, לחוות את אהבתם והגנתם, זה משהו שלעולם לא אשכח.

ודבר אחרון – לכל הבנות באשר הן – אני איתכן. בלילות שאתן מרגישות לבד, אני איתכן. כשאנשים מטילים בכן ספק, או מבטלים אתכן, אני איתכן. אני נלחמתי כל יום עבורכן. אז אל תוותרו גם אתן, אני מאמינה בכן. כפי שכתבה הסופרת אן למוט, "מגדלורים לא משוטטים ברחבי האי בחיפוש אחר ספינות להציל; הם פשוט עומדים שם ומאירים". למרות שאני לא יכולה להציל את כל הספינות, אני מקווה שבכך שאני נושאת היום את קולי, קצת אור מגיע גם אליכן, איזו ידיעה קטנה שאי אפשר להשתיק אתכן, סיפוק קטן שצדק נעשה, הבטחה קטנה שאנו מתקדמות, וידיעה גדולה ענקית שאתן חשובות, ללא ספק, שאי אפשר לכן, שאתן יפות, שיש להעריך אתכן, לכבד אתכן, ושלא ניתן להכחיש, שאתן חזקות ועוצמתיות, ואף אחד לא יכול לקחת את זה מכן. לכל הבנות באשר אתן, אני איתכן. תודה."

תודה לבלוג המידע הפמינסטי 'שולפת ציפוניים' – שתירגמו ושיתפו.