התבקשתם על ידי המעסיק למסור טביעת אצבע לצורך החתמת נוכחות בשעון ביומטרי?  דעו כי אסור למעסיק לכפות עליכם לעשות זאת ואתם זכאים לסרב לכך!

אנו חיים בעולם דיגיטלי, בו הזיהוי באמצעות טביעות אצבע הולך ונהיה נפוץ יותר, עד כדי כך שהן אפילו מוצעות כתחליף לסיסמא לטלפונים הסלולריים שלנו. מעסיקים רבים מבקשים ליישם מגמה הולכת וגוברת זו גם בעולם העבודה, על ידי התקנת שעוני נוכחות ביומטריים, ולשם כך דורשים מעובדיהם למסור טביעות אצבע. מבחינת המעסיקים, זהו אמצעי מהימן יותר לדיווח נוכחות המונע אי סדרים. כמו כן, מדובר באמצעי זול יותר, המאפשר להם לזנוח את כרטיסי הנוכחות שהולכים לאיבוד חדשות לבקרים.

אלא שעובדים רבים מתקוממים נגד אמצעי זה בהיותו פוגע בפרטיותם, ולנוכח החשש הממשי שטביעות האצבע של העובדים ידלפו לגורמים בלתי רצויים או שיעשה בהן שימוש שלא למטרה שלשמה נמסרו.

השאלה האם מעסיק רשאי לחייב את עובדיו למסור טביעות אצבע לשם דיווח נוכחות בשעון ביומטרי, הובאה לפתחו של בית הדין לעבודה בעניין עיריית קלנסווה. עיריית קלנסווה חייבה את עובדות החינוך לדווח על נוכחות בעבודה באמצעות החתמת אצבע בשעון נוכחות (שעון ביומטרי). העירייה איימה כי עובדות שלא ידווחו נוכחות באמצעות החתמת אצבע, לא יקבלו שכר. משעה שאיומי העירייה לא הועילו, מימשה העירייה את האיום ולא שילמה שכר לחלק מהעובדות שלא דיווחו נוכחות באמצעות החתמת אצבע. בעקבות זאת, הודיע ועד העובדים על שביתה. תחילה, פנו ההסתדרות הכללית החדשה (הארגון היציג של עובדי העירייה) והעירייה לבית הדין האזורי לעבודה בת"א אשר קבע כי העירייה רשאית לבצע רישום נוכחות באמצעות שעון נוכחות ביומטרי.

ההסתדרות הגישה ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, אשר קיבל את עמדתה במלואה והורה על ביטול פסק דינו של בית הדין האזורי. בית הדין הארצי לעבודה קבע כי מסירת טביעת אצבע פוגעת בזכותו של האדם לפרטיות, זכות המוגנת בחוק להגנת הפרטיות ובחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בית הדין הבהיר כי "… מידע ביומטרי, לרבות טביעת אצבע, הוא מידע פרטי בעל איכויות זיהוי רבות עצמה המהווה מפתח למידע אישי רב. בהיותו כזה, במסירתו כשלעצמה כרוכה פגיעה בפרטיות ובאוטונומיה, ופגיעה נוספת בזכויות יסוד אלה נגרמת באגירתו של המידע הביומטרי ובהעמדת מוסר המידע בפני סיכונים משמעותיים".

על אף שהדבר כרוך בפגיעה בפרטיות, ציין בית הדין הארצי לעבודה, כי ניתן יהיה להכשיר שימוש בשעוני נוכחות ביומטריים כאמצעי לדיווח נוכחות בעבודה, באחת משתי דרכים: האחת, באמצעות חוק העומד בדרישות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. השניה, באמצעות הסכמת העובד שניתנה מדעת ורצון חופשי.

בית הדין הארצי לעבודה קבע כי אף אחת מהדרכים המנויות לעיל לא התקיימה במקרה הנדון: ראשית, אין הוראה בחוק המתירה למעסיק לדרוש מעובדו טביעת אצבע לשם שימוש במערכת נוכחות ביומטרית. שנית, לא ניתנה הסכמה פרטנית של עובדות העירייה למסירת טביעות אצבע. כך, לא ניתנה "הסכמה מדעת", משעה שהעירייה לא קבעה מדיניות ברורה בכל הנוגע לשימוש בשעון הביומטרי. כמו כן, לא ניתנה הסכמה "מרצון חופשי" משעה שהעירייה איימה באי תשלום שכר לעובדות שלא ימסרו טביעות אצבעותיהן, ואף מימשה איום זה.

יצוין כי בית הדין השאיר בצריך עיון את השאלה האם ניתן יהיה להסתפק בהסכמה בין ארגון העובדים לבין המעסיק לצורך שימוש בשעון ביומטרי. יחד עם זאת, הובהר כי מכיוון שמעבר לשימוש בשעון ביומטרי מהווה שינוי מהותי בתנאי העסקה, הרי שלכל הפחות, יש להיוועץ עם ארגון העובדים טרם מעבר זה, וזאת בנוסף להסכמה הפרטנית שיש לקבל מכל עובד.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית הדין הארצי לעבודה כי העירייה לא היתה רשאית לחייב את העובדות למסור טביעות אצבע לשם שימוש בשעון הביומטרי, ולא היתה רשאית להפעיל נגד המסרבות למסור את טביעת האצבע כל סנקציה שהיא. על כן, הורה בית הדין לעיריה להפסיק את השימוש בשעון הביומטרי ולמחוק את המידע הביומטרי של העובדות.

סיכומו של דבר, אסור למעסיק לכפות על עובד למסור טביעת אצבע לשם דיווח נוכחות בשעון נוכחות ביומטרי, קל וחומר אסור למעסיק להטיל על עובד סנקציה כלשהי בגין סירובו לדווח נוכחות באמצעות החתמת אצבע בשעון ביומטרי.

*

דניאל שחבר-שלום היא עורכת דין בלשכה המשפטית של ההסתדרות

המידע לעיל הינו כללי בלבד, אין בו משום ייעוץ משפטי והוא אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי.