חיים גולדשטיין | 87.5 | בעל מפעל "הקפיץ תעשיות בע"מ" | סבא של גיא, ליעד, עידן, ענת, עמרי, דנה ושל הנינה עמית 

"כשהלכתי לפתוח עסק אמרתי דבר שלרבים קשה לקבל ואף אחד לא מאמין. אני אמרתי שאם העסק יגדל אז הוא לא יכתיב לי את החיים אלא שאני אגביל אותו. שאני אחליט עליו ולא הוא עלי.

"אם אני אפסיק לעבוד – גמרתי את הקריירה. העבודה היא סגולה לאריכות ימים. אבי אמר לי משפט שעכשיו בגילי אני מבין. הוא אמר לי – 'אני רוצה למות בעבודה ולא בבית'. המשמעות של המילה 'בעבודה' היא למות בריא. אדם שמת בבית הוא חולה. אני עובד היום בשביל התעסוקה שלי. היום אני מעסיק פה עוד עובד וחצי. את הכסף שהייתי צריך לעשות כבר עשיתי.

"אני עובד בכיף. אחד הדברים החשובים לאדם הוא לעסוק במה שהוא אוהב. למזלי אני איש טכני וסקרן. זה מאוד תאם את התפיסה שלי. מצאתי בקפיצים עניין ממדרגה ראשונה. אם בכל ענף המתכת יש תחום מעניין – אז זה הקפיצים. קפיץ זה דבר חי, יש בו אנרגיה וכוחות. יש קפיצי לחיצה, פיתול ומשיכה.

"מה שהניע אותי להיות עצמאי זו צלקת מהילדות. אבי יעקב היה איש העלייה השנייה והיה בזמנו מנהל פרדס של שלמה שטמפפר שהיה ראש העירייה הראשון בפתח תקווה. בתקופת מלחמת העולם השנייה, הפרדסנות הלכה לעזאזל כי לא היה לאן לייצא את התוצרת. הגיעו למצב ששילמו לפועלים כדי שיקברו את הפרי וגם ייבשו את הפרדסים. אבי מצא את עצמו ללא עבודה בגלל שהפרדס דעך. באותו זמן הייתה בפ"ת לשכת עבודה לסידור עבודה של עובדים יומיים. הייתי אז בן 9-8 ואבי לקח אותי יחד אתו ללשכה. עמדו שם כ-70-60 אנשים שביקשו עבודה. לבסוף יצא הכרוז והודיע מי התקבל לעבוד וקרא רק בשמותיהם של 10-8 אנשים ורוב האנשים נשארו בלי עבודה. התחילה שם מהומה ואנשים זעקו את המצוקות שלהם. 'יש לי משפחה של חמישה ילדים לפרנס', צעק אחד מהם. התמונה הזו חדרה לי לראש. אמרתי לעצמי שאעשה הכל בחיים כדי לא להגיע למצב הזה.

"למדתי בישיבת כפר הרא"ה עד גיל 15 שם גם היינו מגוייסים להגנה ולמדנו קפא"פ וא"ש לילה. התחלתי לעבוד כשכיר במפעל הקפיצים 'ספרינקו', בקרית אריה על כביש פ"ת-ת"א בינואר 1947. התפקיד הראשון שלי בעבודה היה לשבת על גג המפעל עם פעמון ולהזהיר אם מתקרבת מכונית של הבריטים. במפעל היינו מכינים קפיצים לסטנים של ההגנה. כשהיה עובר רכב בריטי הייתי מצלצל כדי שיסתירו את הקפיצים. באותה שנה אי אפשר היה לייבא חוטי פלדה אז היינו מפרקים צמיגים עם הידיים כדי להוציא מהם את החוטים. לא היו מכונות אוטומטיות.

"כעבור חצי שנה הביאו שתי מכונות אוטומטיות ואף אחד לא ידע איך מפעילים אותן. הן עמדו ללא מעש כי אף אחד לא ידע מה לעשות. מנהל המפעל פרישברג ביקש ממני לשבת לידן וללמוד מניסיון מה אפשר לעשות. התקדמתי מהר מאוד ובגיל 17.5 כבר הייתי המנהל הטכני של המפעל. מיד אחרי קום המדינה הלכתי ללשכת הגיוס להירשם לצבא. חזרתי הביתה והודעתי להורי שזה מה שעשיתי. באותם ימים אדם בן 16 כבר היה מבוגר להחליט על עצמו כמו בן 50. לקחו אותנו לשבוע לקורס אלחוטנים מזורז. התאספנו שם כמה בחורים והייתה אווירה טובה. באחד הימים קראו לי ללשכת המפקד ושם הראו לי פתק עם חתימה של ראש המטה הכללי יעקב דורי ובו כתוב שיש לשחרר אותי מהצבא בגלל שאני עובד במפעל קפיצים בעבודה שחשובה למאמץ המלחמתי. כל כך נעלבתי מההחלטה הזאת.

"אחרי הצבא לא התכוונתי לחזור למפעל. חשבתי לקנות משאית ולהיות נהג. איך שהשתחררתי מנהל המפעל שלח אלי את אחד העובדים הוותיקים וקרא לי לחזור למפעל. הוא הציע הצעה מפתה ועבדתי עד סוף שנת 66. קרוב לעשרים שנה. בראש היה מונח לי כל הזמן הצורך להיות עצמאי. מה שקרה במשך הזמן זה שהגענו למבוי סתום ועלינו על שרטון. הוא התייחס אלי בחוסר פרופורציה לתפקיד והאחריות שלי במפעל. זה כל כך אכזב אותי וגרם לי להחליט לעזוב משכורת מדהימה ובלי פיצויים כי לא הייתה חובה לשלם.

"כשפרצה מלחמת ששת הימים קראו לכולם למילואים ורק לי לא. הלכתי לקצין הקישור ואמרו לי שיגייסו אותי. קיבלתי צו לעבוד בספרינקו בקפיצים כי היה להם ברוך אחרי שעזבתי. זה היה הזוי. עבדתי שם חודש ימים. אחרי זה ניסו לשכנע אותי בכל זאת להישאר אבל עזבתי.

"להקים עסק זה לא מהיום למחר. זה מאוד מורכב. עבדתי במשך שנה וחצי בלהרכיב תריסים עד שהחלטתי להקים את העסק. לא היו לאבא שלי מיליונים. מכרתי דירת שני חדרים ולוויתי כספים מפה ומשם. הצלחתי לרכוש מכונה ולאט לאט הקמתי את העסק באוגוסט 1968. נקלעתי לסיטואציה כמעט בלתי אפשרית. הסתמכתי על הידע המקצועי שלי אבל לא הבנתי הרבה בניהול עסק. לא תיארתי לעצמי עד כמה נושא המימון בעסק חשוב ומה המשמעות שלו. צריך לייבא חומרים ולנסות למצוא בארץ ואם לא מוצאים בארץ אז זה עולה יותר מכפול. גם כל החברות שעובדות איתך משלמות אחרי חודשיים ושלוש. כמעט נפלתי לבור. צברתי כוחות ובין שנתיים וחצי לשלוש היה קשה מאוד. לקחתי הלוואה שניה. אחרי שלוש שנים יישרתי את הגב והתייצבתי. הגעתי למצב שהחזקתי יפה והתקדמתי. חייתי עדיין בדירה שכורה.

"למזלי בשנת 1986 פנו אלי שני מהנדסים שהיה להם בית מלאכה לבניית כלים ומכונות. הם פנו אלי שאעשה דוגמאות של קפיצים למוצר מיוחד ולא אמרו מהו. עבדתי איתם כמעט שנה. הצלחתי לעלות על זה והשלמתי את המלאכה. הם רשמו פטנט למכשיר אפיליידי להסרת שיער לנשים. בשוק היה ואקום רציני כשגילו את המכשיר וזו הייתה תגלית בומבסטית. הם נסעו לחו"ל למכור את הפטנט. עברו בכל החברות הגדולות וזה לא עניין אותם. הם ניסו פה בארץ ופנו לקיבוץ הגושרים והחליטו ללכת על זה. עשו הסכם עם הקיבוץ ואני יצרתי את הקפיצים והעסק צבר תאוצה. אחרי חצי שנה-שנה הם אמרו שצריך לייצר כמויות עצומות. אמרתי שבאיטליה יש מכונות בול וכל אחת עולה 100 אלף דולר. הקיבוץ אמרו שיממנו 50%. היה לי קשה לממן 50 אלף דולר אבל החלטתי לקחת צ'אנס ובעצה עם אשתי אמרתי שאעשה את זה. קניתי שתי מכונות משומשות ושיפצתי אותן וככה הצלחתי להחזיק מעמד כמה חודשים. כשהמכונה באיטליה הייתה מוכנה כבר היה לנו מאוד קשה לעמוד בביקוש ואמרתי להם שאני צריך עוד שתי מכונות. עבדנו פה עם 20 איש בשתי משמרות ועשינו עבודה במיליונים. לא עיקלתי את המסה. זה כל כך לא אופייני בענף, הכמויות האלה. אחרי שגמרנו את הפרויקט, הקיבוצניקים עשו טעות והעסק התמוטט.

"עד היום הצלחתי לפתח קשרים מיוחדים עם רוב הלקוחות. לא חברות גדולות כי זה קשה. לאחרונה צלצל מישהו שרצה לפתח מוצר ורצו להתייעץ על קפיץ. אמרו שישלמו לי כסף. אמרתי שעל ייעוץ אני לא לוקח כסף. יש שיגידו שאני פראייר אבל בגלל הגישה הזו הצלחתי ליצור קשר מיוחד עם לקוחות. אני מצליח להתאים למתכננים את הקפיץ הנכון והאופטימלי. יצרן וילונות אחוריים ברכבים היה מזמין ממני קפיצים. יום אחד שאלתי אותו איך הוא מייצר אחיזה לקפיץ. הוא אמר שהוא קודח. אמרתי לו שאשנה בקצה הקפיץ את הקוטר וכשיכניס את הקפיץ הוא לא ישתחרר. זה שינה אצלו את כל הייצור והחשיבה. אף פעם לא קינאתי בלקוחות שהצליחו יותר ממני. זו תכונה. אני מטבעי לא קנאי."