עינבר שלומית רובין | 48 | מנהלת תוכן, הדרכה ושיווק | אגמון החולה

"אם היו אומרים לי שאעבוד באגמון 13 שנים, לא הייתי מאמינה. זה מקום העבודה שהחזקתי בו הכי הרבה זמן. בזמן מלחמת לבנון השנייה עבדתי כברמנית בפאב 'הבאר' בראש פינה. במלחמה הכל היה סגור. באיזשהו שלב היו שריפות מטורפות בכל האזור, ורציתי לסייע בכיבוי. הגעתי עם מכנסיים קצרים וכפכפים לחמ"ל של קק"ל בצומת מחניים, אמרתי 'שלום באתי לכבות שריפות'. אמרו לי 'לכבות שריפות לא, אבל בואי שבי'. גייסו אותי לסייע בהכנת תרומה של על האש לחיילים שישנו במבואה באגמון. ככה הכרתי את המקום ואת האנשים. אחרי המלחמה אמרתי בואו לבירה והם אמרו לי 'לא -את נשארת'.

"הלב שלי מחזיק אותי פה, זה המקום הכי יפה בעולם. לא הגעתי כי אני ילדת טבע, ידעתי שציפור עפה, זה מה שידעתי. אני יכולה לשים את האצבע על הרגע שבו משהו נפתח בי. היינו בשטח בקורס ההכשרה של החברה להגנת הטבע, אחד המדריכים דיבר, לא ממש הקשבתי, אבל פתאום משהו נפתח, כמו בהתאהבות. אין לזה ראציונאל.

"בשלב מוקדם שאלו אותי אם אני רוצה להיות מדריכת הבית, כי הפסיקו את ההתקשרות עם החברה להגנת הטבע, ובגלל שזה לא היה יום-יומי, עבדתי בעוד כל מיני דברים באגמון כדי להתפרנס – במשרד, במזנון, פעם פשוט פתחתי את הפייסבוק של המקום, הכל צמח לאט לאט. התחלתי לרכז את ההדרכה, וזה להמציא משהו מאפס. ואז השיווק, והיח"ץ. גדלתי ולמדתי את זה, את רוב הדברים למדתי בעיקר בשנתיים הראשונות. יש אנשים עם כל כך הרבה ידע, והכרחתי אותם ללמד אותי. החלטתי שהיום הראשון שאני מגיעה לפה ולא לומדת יהיה היום האחרון שלי. סיימתי לא מזמן תואר ראשון בתל-חי, תואר שהתאמתי אותו בדיוק לעבודה שלי כאן, אני קוראת לו 'תואר אגמון'.

"אנחנו העם היחיד שיש בו תרבות שכל שבת יוצאים לטייל וזה לא מובן מאליו, זה תענוג לראות ולחוות את זה. יש לנו הרבה ללמוד, אבל אני לא פגשתי באגמון אנשים שבאים כדי לעשות רע או לפגוע, כשמבינים שעשו נזק הם מתבאסים מזה. אנחנו צריכים ללמוד לא להשאיר זבל, לא להאכיל את החיות, להיות במקומות מסויימים בשקט.

"האתגר הכי גדול הוא לשמור ולמצוא את האיזון העדין בין האדם לטבע, לתיירות, לחקלאות. אנחנו מחזיקים את אחד מאתרי הטבע החשובים בעולם, אבל גם צריכים להביא אנשים כדי להתפרנס.

"זו לא חוכמה להצטער על הייבוש, לשפוט מעשים שנעשו אז. אנחנו יודעים דברים אחרים. סדרי העדיפויות אחרים. לייבוש היו כמה מטרות – לפנות אדמות לחקלאות ולספק עבודה לאנשים בצפון. דבר שני, היה צריך חסכון במים, וכמובן את האידיאולוגיה הציונית. זו לא המצאה שלנו – התכניות היו של הטורקים והאנגלים. היתה התנגדות ירוקה, ואותם אנשים היו מי שהקימו את החברה להגנת הטבע, ויש את השמורה בזכות המאבק. מי דיבר אז על חקלאות אקולוגית? מי חשב שאפשר לשלב? האגמון נוצר ב-1994-1993. במשך 10 שנים פשוט לא עשו שם כלום, ובסוף 2003 הוא הפך להיות מה שהוא היום.

"ההמלצה שלי היא על טיולי הזריחה, בכל עונה. אני יודעת שזה קשה, קור אימים, אבל לראות את כל הטבע מתעורר זו פשוט חוויה שאין משהו מומלץ ממנה. מדי שנה יש לנו אורחים נדירים, מינים של אווזים, עגורי חן שמבקרים מדי פעם. הפלמינגו עוצרים יותר ויותר ליותר זמן. יש כל הזמן דברים מרתקים. אנחנו עובדים על פרוייקט ענק – מיון קדמי לחיות בר. יש כרגע רק בית חולים בספארי, ואם מגיעה חיה פצועה צריך להסיע אותה ולהחזיר אותה לאזור וזה יוצר הרבה סטרס. זה אבסורד שיהיה באזור מיון קדמי לחיות לפני שיש לבני אדם, אבל צריך לזה פחות כסף."