במשך למעלה מ-2000 שנים ביתא ישראל, הלא היא יהדות אתיופיה, שומרים על קיום חג הסגד שמקורו בספר עזרא ונחמיה ככתוב: "וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה נֶאֶסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם. וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר וַיַּעַמְדוּ וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם. וַיָּקוּמוּ עַל עָמְדָם וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת ה' אֱלֹהֵיהֶם רְבִעִית הַיּוֹם וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַה' אֱלֹהֵיהֶם" (נחמיה, פרק ט', פסוקים א'-ג').
בימינו הסגד הוא גם הזדמנות לחשוף את כלל החברה למורשת ומנהגי הקהילה, לכאורה דבר מבורך, אך יוצר מחלוקת פנים קהילתית על צביון החג. השימוש בסגד בהקשר של אירועים "פולקלוריסטים" ו"אותנטיים" עם ריקודים ופסטיבלים, לא שייך ואפילו לא מכבד בעייני רבים.
דורי דורות בכט' בחשוון התפללה יהדות אתיופיה בתקווה להגיע לירושלים, לחזור הביתה. היום יש לנו את הזכות לומר את תפילותינו על שלום ירושלים ושלום העם, כאן, בבית שלנו. לאחר הגשמת חלום ירושלים נשאלה השאלה: אם עוד רלוונטי לציין יום את היום? הרי התפילה הוגשמה ואנחנו כאן.
50 יום לאחר יוה"כ התאספו כל היהודים למעמד חידוש הברית בין הקהילה לבין ה', וערכו חשבון נפש קהילתי ביום שכולו תפילה, אחדות ותענית, בהובלת הקייסים שערכו תפילה לכיוון ירושלים ואחריה ברכה על הסעודה שנועלת את הצום. מקורו של שם החג הוא בשפת הגעז, שהיא שפת הקודש שגם האורית (התורה) כתובה בו, ומשמעותו היא סגידה. כימהות היום הוא השתחוות בפני ה', אז והיום.
את החג מציינים עד היום מהסיבה שיש מקום לחשבון נפש קהילתי, לתפילה על ירושלים ולשלום העם וכפרה על עוונות. אומנם כבר לא תראו בטקס המרכזי מתפללים או מתפללות סוחבים אבנים על הגב, אבנים שיסמלו עוונות עליהם ירצו לכפר, אבל בהחלט נשמר מימד התענית והצום, והחג רלוונטי עבור רוב הקהילה.
באופן אישי חשובה לי ההפרדה. הייתי שמחה לראות את הדברים נעשים בצורה אחרת שמכבדת את המורשת והשורשים שלנו. אין טוב בלערבב בין יום דתי, שמהותו תפילה וצום, ובין ריקודים מאכלים ותפאורה. ההפך, היום הזה הוא יום שמגיע מצניעות וענווה, ומאלץ את כולנו לעשות חשבון נפש כקהילה ולקחת אחריות כחברה על כל מעמדיה מכובדיה בלי יוצא מהכלל.
טבעי שעם השנים יש שינוי בצורה בה מציינים את החג, והשנה אף יצא קריאה לציין את היום רק בצום ואף בדקת דומייה לזכר סולומון טקה ז"ל, אך חשוב בכל שנה ובכל הזדמנות להדגיש את המהות ואת הערך הבלתי נתפס שהיה ויש ליום הזה, במיוחד בימים אלה שעם ישראל זקוק ליום הזה לחשבון נפש אחדות ואהבת חינם.
כאבנו, אבדנו, התפללנו ולמרות הכל הגשמנו את חלום ירושלים שלנו. אין גאה ממני במסורת הנפלאה ובקהילה חזקה שמגשימה את עצמה. סיפור ההגשמה הוא סיפור שמלמד אותי על כוח רצון, נחישות, סבלנות, אמונה, תפילה ואהבה, ומן הראוי שנבין שחשוב לעשות את ההתאמות הנכונות כדי שכל השנה נקרב ונלמד על הקהילה שלנו.
מי יודע, אולי זה יחזיר את כולם לשורשים וארמון הנציב יתמלא בכל בני ובנות ישראל.
מאחלת לכולנו שכל תפלותינו יתגשמו לטובה, בשנה הבאה בירוסלם הבנויה.
