בגיל ארבע עשרה הייתי חניכה בפנימייה באפנצל, באזור שרוברט ואלזר נהג לצאת בו לטיולים רבים כששהה בבית החולים לחולי נפש, בהריסאו, לא הרחק מהמוסד שלנו. הוא מת בשלג. יש תצלומים שמראים את עקבותיו ואת תנוחת גופו בשלג. לא הכרנו את הסופר. וגם מורתנו לספרות לא הכירה אותו. לפעמים אני חושבת שיהיה נעים למות כך, אחרי טיול רגלי, להניח לעצמך לצנוח לתוך קבר טבעי בשלגי אפנצל, אחרי קרוב לשלושים שנה בבית חולים לחולי נפש, בהריסאו. חבל מאוד שלא ידענו על קיומו של ואלזר, היינו קוטפות פרח למענו. אפילו קאנט, לפני מותו, התרגש כשאישה זרה הושיטה לו ורד. באפנצל אין ברירה אלא לצאת לטייל. אם מביטים בחלונות הקטנים בעלי המסגרות הלבנות ובפרחים החרוצים הלוהטים באדנים, מבחינים בקיבעון טרופי, בשפיעה שנבלמה, נוצר רושם שבפנים מתנהל בשאננות משהו אפל וחולני מעט. מין ארקדיה של חולי. שם בפנים, בזוהר, נדמה שיש שלווה ואידיליה של מוות. עליצות של סיד ופרחים. מחוץ לחלונות הנוף קורא לך, הוא לא חזיון תעתועים, הוא בבחינת Zwang, כפי שנהגנו לומר בבית הספר, חובה.
למדתי צרפתית וגרמנית ותרבות כללית. לא למדתי בכלל. מן הספרות הצרפתית אני זוכרת רק את בודלר. כל בוקר הייתי קמה בחמש ויוצאת לטייל. העפלתי על גבעה וראיתי רצועת מים בצד האחר, למטה במורד. זה היה אגם קונסַטנץ. הבטתי אל האופק ואל האגם, עדיין לא ידעתי שעל גדת האגם הזה עשוי להימצא עוד בית ספר בשבילי. אכלתי תפוח וצעדתי. חיפשתי בדידות ואולי את המוחלט. אבל קינאתי בעולם.
זה קרה יום אחד בשעת ארוחת הצהריים. כולנו ישבנו. הגיעה נערה, נערה חדשה. היא הייתה בת חמש עשרה, שערות ישרות כמו להבים, מבריקות, עיניים חמורות מבט וחודרות, מלאות צללים. אף נשרי, שיניים — כשצחקה, והיא לא הרבתה לצחוק — חדות. מצח גבוה ויפה, שמחשבות לבשו בו צורה מוחשית, ודורות קודמים העבירו לו בירושה כישרון, תבונה, קסם אישי. היא לא דיברה עם איש. נראתה כמו אלילה, שופעת בוז. אולי משום כך רציתי לכבוש אותה. לא הייתה בה אנושיות. נדמה אפילו שהכול מעורר בה סלידה. הדבר הראשון שחשבתי היה: היא הרחיקה לכת יותר ממני. כשקמנו, ניגשתי אליה ואמרתי: “Bonjour". ה"Bonjour" שלה היה חטוף. הצגתי את עצמי, שם פרטי ושם משפחה, כמו חייל בצבא, ואחרי ששמעתי את שמה נראה שהשיחה תמה. היא השאירה אותי שם בחדר האוכל, בין הנערות המפטפטות. ספרדייה אחת סיפרה לי משהו בקול נרגש, אבל לא שעיתי אליה. סביבי רחשו שפות שונות. החדשה לא הראתה את פניה כל היום, אבל בערב עמדה בדיוק בזמן מאחורי הכיסא שלה. היא עמדה בלי ניע, כעוטה כיסוי. לפי אות מן המנהלת כולנו מתיישבות ולאחר רגע של שקט מתחדש הרעש. למחרת היא שמברכת אותי ראשונה.
בחיי הפנימייה כל אחת מאיתנו, אם יש בה שמץ יוהרה, בונה לעצמה תדמית משלה, מעין חיים כפולים, ממציאה דרך משלה לדבר, ללכת, להביט. כשראיתי את כתב ידה, נאלמתי דום. לרובנו היה כתב יד דומה, לא ברור, ילדותי, עם אותיות O עגולות, רחבות. שלה היה מלאכותי לגמרי (עשרים שנה לאחר מכן ראיתי משהו דומה בהקדשה של פייר ז'אן ז'ּוב על עותק של קירי). ברור שהעמדתי פנים שאינני מתפעלת, בקושי הבטתי בו. אבל התאמנתי בסתר. והיום אני עדיין כותבת כמו פֵרֵדריק, ואומרים לי שיש לי כתב יד יפה ומעניין. הם לא יודעים כמה התאמצתי לשם כך. באותם ימים לא השקעתי מאמץ בלימודים, ומעולם לא למדתי, כי לא התחשק לי, גזרתי רפרודוקציות של אקספרסיוניסטים גרמנים וכתבות פשע, והדבקתי אותן במחברת. השאתי אותה להאמין שאני מתעניינת באמנות. ולכן העניקה לי פרדריק את הכבוד להתלוות אליה במסדרונות ובטיוליה הרגליים. בבית הספר היא הייתה — למותר לומר — התלמידה המצטיינת. היא כבר ידעה הכול, לדעתי ירשה את הידע מן הדורות שקדמו לה. היה בה משהו שלא היה באחרות, ונאלצתי לתרץ את כישרונה כמתת מן המתים. די היה לשמוע אותה מדקלמת בכיתה את המשוררים הצרפתים כדי לקלוט שהם ירדו אליה ושוכנים בקרבה. אנחנו אולי עדיין היינו תמימות. ובתמימות יש אולי גסות מסוימת, דקדקנות יתר והעמדת פנים, כאילו התלבשנו כולנו במכנסי שלושת רבעי ובגרביים ארוכים.
באנו מכל העולם, רבות מאיתנו אמריקניות והולנדיות. נערה אחת הייתה צבעונית, כמו שאומרים היום; היא הייתה שחורה, מתולתלת, בובה שהערצנו באפנצל. אביה הביא אותה יום אחד. הוא היה נשיא של מדינה אפריקנית. נערה אחת מכל לאום נבחרה לעמוד במערך דמוי מניפה מול הכניסה לפנימיית באּוְזֶלר. הייתה ג'ינג'ית אחת, בלגית, שוודית בלונדינית, האיטלקייה, הנערה מבוסטון. כולן מחאו כפיים לנשיא, מסודרות בשורה עם דגלים ביד, ובאמת ייצגו את העולם. אני הייתי בשורה השלישית, האחרונה, ליד פרדריק. הברדס של מעיל הצמר העבה על ראשי. מלפנים — ולו הייתה לנשיא קשת, החץ היה מפלח את ליבה — עמדה מנהלת בית הספר הגברת הֹופשֵטֶטר, גבוהה, כבדת גוף, מכובדת מאוד, חיוכה טובע במשמניה. ולצידה בעלה, האדון הופשטטר, רזה, קטן וביישן. הם הניפו את דגל שווייץ. השחורה הקטנה זכתה למעמד הגבוה ביותר בהיררכיה. היה קר, היא לבשה מעיל כחול בצורת פעמון עם צווארון קטיפה תכול. עליי להודות שהנשיא השחור עשה רושם טוב על פנימיית באוזלר. ראש המדינה האפריקנית בטח במשפחת הופשטטר. היו אי־אלו נערות שווייצריות שלא התלהבו מקבלת הפנים המפוארת לכבוד הנשיא. הן אמרו שכל האבות צריכים לקבל יחס שווה. בכל פנימייה תמיד נחבאות כמה תלמידות חתרניות. שם מתגלים הסימנים הראשונים לדעותיהן הפוליטיות, או למה שאפשר לקרוא השקפת עולמן הכללית. פרדריק החזיקה בידה דגל שווייצרי, ונראה כאילו היא מחזיקה סתם מוט. צעירת הבנות קדה קידה והושיטה זר של פרחי בר. לא זכור לי אם הילדה השחורה מצאה לה אי־פעם חברה. ראינו אותה לעיתים קרובות כשהמנהלת מחזיקה בידה ולוקחת אותה לטיול, הגברת הופשטטר בכבודה ובעצמה, אולי פחדה שנאכל אותה או שלא תישאר טהורה. היא מעולם לא שיחקה טניס.
פרדריק נעשתה מרוחקת מיום ליום. מדי פעם הלכתי לבקר אותה בחדרה. אני ישנתי בבית אחר, היא הייתה עם הגדולות. בגלל הפרש של חודשים מעטים, נאלצתי להישאר עם הקטנות. בחדר שלי הייתה גרמנייה, שכחתי את שמה, עד כדי כך הייתה משעממת. היא נתנה לי במתנה ספר על האקספרסיוניסטים הגרמנים. ארון הבגדים של פרדריק היה מסודר להפליא, ואילו אני לא ידעתי לקפל את הסוודרים כך שאף לא סנטימטר יבלוט ממקומו, וקיבלתי ציון נמוך על סדר. למדתי ממנה. בגלל השינה בבתים נפרדים נדָמה כאילו מפריד בינינו דור שלם.יום אחד מצאתי בתא שלי מכתב אהבה, כתבה אותו ילדה בת עשר שביקשה להיות בת חסותי, היא רצתה שנהיה זוג. באופן אימפולסיבי עניתי שלא, ברשעות, ועד היום אני מצטערת על כך. הצטערתי גם אז, באותו רגע, אחרי שעניתי שאני לא רוצה אחות, שלא מעניין אותי לטפל בילדה קטנה. התחלתי להיות גסת רוח משום שפרדריק התחמקה ממני והייתי חייבת לכבוש אותה, כי לאבד אותה יהיה משפיל מדי. התבוננתי בילדה הקטנה מאוחר מדי, אחרי שהעלבתי אותה. היא הייתה באמת נחמדה ומושכת, וכך איבדתי שפחה, בלי להפיק הנאה כלשהי.
מאותו יום והלאה הקטנה לא דיברה איתי עוד, אפילו לא בירכה אותי לשלום. כפי שניכר לעין, עדיין לא למדתי אז את אמנות הפשרה, עדיין חשבתי שכדי להשיג משהו צריך לכוון ישר למטרה, בשעה שלמעשה רק הסחות הדעת, הערפול והריחוק הם שמקרבים אותנו למטרה, והמטרה היא שפוגעת בנו. אבל כלפי פרדריק דווקא נקטתי טקטיקה. היה לי ניסיון מסוים בחיי פנימייה. מגיל שמונה הייתי חניכה. באולמות שינה לומדים להכיר את החניכות האחרות, מול כיורי הרחצה, בשעות הפנאי. המיטה הראשונה שלי בפנימייה הייתה מוקפת וילונות לבנים ומכוסה בשמיכת פיקה לבנה. גם השידה הייתה לבנה. חדר מזויף, שאחריו באו עוד תריסר. מעין הפקרות חסודה. שומעים את הנשימות. שותפתי לחדר בפנימיית באוזלר הייתה גרמנייה, מחונכת ורעה, כמו שנערות טיפשות יכולות להיות. הגוף שלה, בלבנים הצחורים, היה דווקא יפה. הוא כבר היה כמעט מחוטב, אבל התעוררה בי דחייה מסוימת אם נגעתי בה במקרה. אולי משום כך נהגתי להשכים קום כדי לצאת לטיול. לקראת אחת עשרה, בזמן השיעורים, הייתי נוטה להירדם. הייתי מביטה בחלון, והחלון החזיר לי מבט והפיל עליי תנומה.
*
תרגמה מאיטלקית: יערית טאובר
גילוי נאות: הוצאת הספרים עם עובד נמצאת בבעלות ההסתדרות החדשה, כמו גם אתר 'דבר העובדים בארץ ישראל'.
