"סבא שלי עבד פה ואבא שלי עבד פה. אני התחלתי בצבא. בשירות הצבאי הייתי חזן צבאי ואחרי זה נכנסתי לקבע והייתי הקברן של פיקוד דרום. בשירות הסדיר לא נפגשתי עם חללים. זה היה יותר אזכרות. בקבע נכנסתי לעניינים. בשוטף היו תאונות דרכים או איש קבע שנפטר. בצוק איתן אני זוכר את מוצאי שבת עם הנגמ"ש בסג'עיה. הרגשתי המון עצב בלב. לא חשבתי שבתפקיד שלי אצטרך להיפגש בדברים האלה. בצוק איתן בפעולה היו הרבה אנשי מילואים ואנחנו בתור אנשי קבע היינו בחלק המנהלתי. ישבתי בחמ"ל בעדכונים מול נפגעים ומול אית"ן. עסקתי מעט יחסית בנפטרים. הייתי המקשר בין אנשי המילואים לחמ"לים. ירדתי 10 קילו באותה תקופה מהעשייה.

"לא האמנתי בחיים שאעבוד בחברה קדישא. כשהציעו לי להיכנס לקבע אמרתי לאבא שלי שייקח אותי וראיתי יום שלם של טהרות. אחרי זה לא חלמתי על זה בלילה ואמרתי שאין לי בעיה ואני מוכן. בשביל אבא שלי זה כבוד גדול. הוא מרגיש סיפוק שהוא המשיך את אבא שלו. בין החברים שלי יש יראת כבוד לעבודה שלי. מסתכלים עלי ואומרים, 'וואו יש לך משהו מיוחד שאנחנו לא מסוגלים לעשות.' אני עדיין לא יודע אם אני רוצה שהילדים שלי ימשיכו אותי או לא.

"המקצוע השפיע עלי מאוד. להיות אדם יותר סובלני. יותר טוב. בכביש להיות יותר זהיר. לראות בנאדם כפי שהוא. אתה פוגש אנשים ואוכלוסייה מגוונת. זה גרם לי להיות עם יותר ביטחון עצמי. ייצב את האישיות שלי.

"ההורים שלי מכפר חב"ד. אבא עבד בעיקר בחולון. קיבלתי את הרקע לזה מהבית. יצא לי לנסוע עם אבי ועם נפטרים ברכב. אני רואה בעבודה שליחות. האזרח הפשוט פוגש את הדת בברית מילה, אולי בבר מצווה, בחתונה, אבל בסוף זה בפטירה. עבור אנשים לפעמים זה הרגעים הכי קשים שלהם והם מוציאים הרבה מהלב. התפקיד שלי הוא פשוט להקשיב. הרבה תשובות אין לי לתת. לאבא ואמא אין תחליף ולא משנה באיזה גיל.

"כשאני מגיע לעבודה אני אומר לעצמי 'בוא תהיה שחקן. לנתק את הרגש. זה התפקיד שלך ואין מי שיעשה את זה.' יש בכל הארץ אולי 500 אנשים עובדי חברה קדישא שמסוגלים לעשות את העבודה ביומיום. זאת עבודה עם קשיים פיזיים – לסחוב, לקחת. אנחנו עוברים מבחינה נפשית אירועים עם מראות קשים, לוויות של ילדים. כשהייתי בצבא היה אפילו יותר קשה. תמיד יש התמודדות. אני משתדל בכל לוויה להיות כאילו זו פעם ראשונה שלי בחברה קדישא ולא להיכנס לרוטינה שעוד יום עובר ועוד לוויה. כל לוויה זו משפחה ועולם מלא וכאב. אני יושב באולם ההספדים ושומע סיפורים אדירים או את המשפחה ולפעמים אני גם מזיל דמעה.

"חברה קדישא נותנת לנו כלים. דבר ראשון מדברים בינינו החברים ומשתפים בקשיים. החכמים אומרים 'דאגה בלב איש ישיחנה'. אני משתדל לא לחשוב הרבה וגם לשתף את אנשי המקצוע והחברים. אנחנו לומדים בבית הספר למקצועות הקבורה בשיתוף עם אוניברסיטת אריאל. מקנים לנו ידע בתחומים כמו מחשבים, ידע הלכתי ומקצועי. לימדו אותנו שאם רואים מישהו בסערת רגשות אז לדבר איתו בגובה העיניים וכך ליצור את הקשר ולהרגיע לאט לאט. לפעמים מתעלפים אז אני מרגיע בצורה שהכי תכבד את המשפחה ואת החברה שאני מייצג. ביום הלימודים האחרון פגשתי אנשים מחברות קדישא אחרות. אתה לא לבד. יש אנשים שעוסקים במקצוע. יש לנו קבוצת וואטצאפ 'חסד של אמת' שמעודדים בה אחד את השני. יש לנו גם הומור סרקסטי קצת. אין ברירה. חייבים. זה עוזר לשרוד. החברה נתנה לנו עובדים סוציאליים שמלווים ונותנים לנו תמיכה. אני מדבר עם חבר מהעבודה ואומר לו 'וואו, היה לי סיפור מאוד קשה' והוא מקשיב לי ואני מקשיב לו. משחררים את זה אחד על השני.

"אני מאמין שיכולה להיות שחיקה בתפקיד, אנחנו בכל זאת בני אדם. אתה רואה קטועי רגליים. גופות מרוסקות, אנשים שרופים, אנשים שנשארו בריקבון. שמים מסכה על הפנים וכפפות. אלה דברים שנשארים בראש. אי אפשר לברוח. אשתי לא שמעה אף פעם סיפורים ולא יודעת מה אני עושה. אני רואה מראות קשים או ילדים קטנים. זה באמת קשה. יש פה מישהו שהתחום שלו זה להתעסק בנפלים. כאלה שנפטרו בחודש הראשון אחרי שנולדו. אני לא מסוגל לעשות את זה. זה גדול עלי. ראיתי אותו עובד יום אחד. עמדתי ובכיתי. צריך לב מיוחד לעשות את זה.

"אני שנתיים עובד כאן ולמדתי המון. זה מאוד מבגר. אני בן 33 ואולי ראיתי דברים שמבוגרים יותר לא חוו. אני אסיים אם אני ארגיש תחושת מיצוי, שמבחינה נפשית זה גומר עלי ושאני לא מסוגל להחזיק ביומיום.

"אני משתדל לא לקחת הביתה את הדברים. לפני שאני נכנס – לעצור. מה שראיתי ועשיתי נשאר כאן. בבית מתחילה המשמרת השנייה. יש חמישה ילדים ברוך השם והעבודה לא חסרה. הגדולה בת 10, התאומים בני 7, ילד בן 5 וילד בן שנה. הילדים יודעים שאבא עושה חסד של אמת. למה חסד של אמת? כי הנפטר לא יכול להחזיר טובה. הילדים יודעים שזו עבודת קודש, שליחות.

"לפעמים בימים קשים אני נכנס הביתה, רץ ומחבק את כל הילדים ומנשק אותם ומודה על זה שהם חיים. מקבל פרופורציה לחיים. אתה לומד שיש התמודדויות. לפעמים אשתי אומרת לי איזה משהו ואז אני אומר לה שיש דברים יותר קשים בחיים. שיהיה בסדר.

"בתל אביב יש את שליש מהנפטרים בישראל. ממוצע של 20 לוויות ביום. החברה קדישא הגדולה בעולם. העובדים כאן מאוד מקצוענים ומאוד קשובים לכל סוגי האוכלוסייה. הציבור פה הוא לא דתי במיוחד. אני מרגיש שהרווחתי שהם רואים את הדת בצורה טובה וחיובית ומונגשת.

"אני חזן, קברן ולפעמים רשם. הרשם הוא בעצם המפגש הראשון של יקירי הנפטר עם חברה קדישא. יש לנו שלושה מוקדים: בוולפסון, באיכילוב ובתל השומר ושם רושמים לוויות. זה המפגש הראשוני של המשפחה איתנו, בשעתיים הראשונות בהן מרגישים שהקרקע נשמטת, ואתה העוגן שלהם ונותן להם מענה ראשוני. 

"היה לי פעם מקרה יוצא דופן, בן נסער שאמר לי שלחברה קדישא יש קרניים. בניסיון לרכך מעט אמרתי לו בהלצה שבדיוק סיפרתי אותן. יכול להיות שבהיסטוריה הקדומה ובעבר הרחוק הייתה תופעה שבחברה קדישא לא היו ישרים. היום הכל פה נורא מסודר ובשקיפות. כל אחד מקבל את מה שהוא ביקש וחתם. אין אפשרויות לשטיקים ומאעכרים. אולי התקשורת מושפעת קצת מהפוליטיקה, שמציגים חרדים כאוכלי חינם ו'עכשיו הדוס הזה בא'. ואז מגלים שזה לא ככה. אומרים לי לפעמים בלוויות ש'הדתיים הם לא בסדר אבל אתה דווקא בסדר'. אז אני עונה להם שזה קורה אצל כולם שאומרים 'שהשכן הדתי שלי יוצא מהכלל'.

"שואלים: זה נכון שגוזרים שיערות? ששופכים אקונומיקה על הנפטר? אני מסביר שממש לא. רוחצים בצורה מכובדת עם סבון ומים חמים. משתדלים לא לדבר ליד הנפטר דברים שלא קשורים אליו. יום אחד פה באולם לוויות 'חסד', שואל אותי בן של נפטר אם ניקיתי אותו עם פנטסטיק. שאלתי אותו, 'איך אתה מתקלח?' ענה לי שעם שמפו. אמרתי – 'אז אותו דבר אבא.' היו כאלה שאמרו שאין להם קשר לדת, אז אמרתי שאני עושה לוויה כמו בצבא. בסוף אמרו שלא היה כזה נורא."