הכותרות על תוצאות מבחני PISA, המשווים את הישגי מערכות החינוך במדינות שונות, עסקו בעיקר בירידה בציונים של ישראל שעומדים מתחת לממוצע של כלל המדינות, ובפער בהישגים בין התלמידים היהודים לערבים. אך בתוך 1,000 העמודים של הדו"ח נמצאות תובנות עמוקות יותר, שכדאי שיעמדו לנגד עיניי חברי הכנסת ואנשי משרד החינוך ומשרד האוצר. בתמצית: מתוך 42 מדינות, ישראל היא המדינה המקוטבת ביותר מבחינת הישגים חיוביים בין בתי ספר שונים. תובנה נוספת היא שלהיעדר השקעה לאומית בחינוך יש מחיר כבד, שמתבטא בירידה בהישגים החיוניים להתמודדות עם העולם של היום.

מקום ראשון בפערים בחינוך

בראש הפרק 'הון ומצויינות' מציינים מחברי הדו"ח את המובן מאליו, שכדאי להזכיר אותו שוב בהקשר של אי שוויון בחינוך: בעולם כיום, היכולת והכלים להיקשר לרשתות החברתיות והכלכליות העולמיות הן הדרך היחידה להשיג 'את היתרון היחסי המתחדש' שהכלכלה העולמית מאפשרת. לפי המחקרים הכלכליים הקלאסיים, אלו שזוכים לידע ולכלים הללו נהנים מאפשרויות רבות של התפתחות ושגשוג, ואלו שאינם זוכים להם נשארים עם אפיקי תעסוקה והגשמה עצמית צרים, המאופיינים בחוסר יציבות מתמיד. את האופן בו מתנהלת המערכת הכלכלית היום בעולם, וגם בישראל, צריך וראוי לבקר. אך אין ספק שכל עוד זה המצב, מוטלת על הממשלות האחריות לאפשר לכל תלמיד לקבל את מירב הכלים להתמודדות הזו.

מבחני PISA 2018: ישראל מובילה בפערים בין בתי הספר ובתוך בתי הספר (גרפיקה: אידאה)

הכישלון החינוכי האמיתי של ישראל אינו בירידה של כמה שברירי נקודות בציון הכללי של תלמידי ישראל, אלא בפערים העצומים ביניהם. במקום שהמדינה תדאג שכל ילד ונערה יקבלו את הכלים הבסיסיים להתמודדות עם העולם מתוקף היותם אזרחי המדינה, בישראל מעבירים חלק גדול מהאחריות למקום המגורים ולעומק הכיס של ההורים. הפער בין התלמידים היהודים לערבים בולט לעין, אך הוא רק חלק מהבעיה.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

מורה בכיתה (צילום ארכיון: קובי גדעון / פלאש 90).

כאמור, ישראל מחזיקה במקום הראשון בפערים בתוצאות המבחנים בהבנת הנקרא בין בתי ספר שונים. בכך היא מציבה את עצמה במקום 'מכובד' בין מדינות כמו מלטה, לבנון ואיחוד האמירויות, בהן תוצאות המבחנים בין התלמידים בבתי הספר הן לא שוויוניות באופן קיצוני. אם בפינלנד עמד הפער הממוצע בציוני התלמידים בין בתי הספר השונים על כ-7%, בישראל הוא עמד על 78% – פער השקול לארבע שנות לימוד (!).

מה זה אומר בפועל? עם הסתייגות מקדמית עד כמה 'הבנת הנקרא' מייצגת 'הצלחה' אפשר להגיד שכיום, לא משנה היכן נולדת בפינלנד, כנראה שבית הספר הקרוב לביתך ייתן לך את המרחב המקסימלי והכלים להצליח. לעומת זאת, מקום מגוריך בישראל והבית ממנו אתה בא יכתיבו במידה ניכרת את סיכוייך להצלחה. "מדובר בעניין שהוא מעבר לעוני ומחסור באמצעים", כותבים מחברי הדו"ח, "באותה המידה מדובר גם על עוני של שאיפות ותקווה".

כשמשקיעים פחות, מקבלים פחות

גרף נוסף מתוך הדו"ח שראוי להתעכב עליו בוחן את הקשר בין ההוצאה הממוצעת לתלמיד בכל מדינה לבין הישגי התלמידים בהבנת הנקרא. באופן לא מפתיע, תוצאות המבחנים מצביעות על מתאם עקבי בין גודל ההוצאה לתלמיד בכל מדינה לבין ההישגים. כך גם בישראל, שבה ההוצאה המצטברת לתלמיד (בכיתות א'-ט', אותן מסמנים ב-OECD כשנים הקריטיות ביותר) עומדת על כ-80 אלף דולר – נמוך מעט מהממוצע שעומד על כ-90 אלף דולר, וגם ההישגים נמוכים מעט מהממוצע.

(גרפיקה: אידאה)

את הקשר בין ההשקעה לתלמיד לבין תוצאות המבחנים מבססים החוקרים על הקירבה היחסית של רוב המדינות לעקומת המגמה המשווה ביניהם. יוצאות הדופן היו קטאר ולוקסמבורג עם השקעות גבוהות ותוצאות נמוכות, וסינגפור ואסטוניה, שהציגו השקעות נמוכות יחסית ותוצאות גבוהות. אך בשורה התחתונה, הגרף הזה מספק הוכחה נוספת, למי שעדיין זקוק לה, לכך שלבעיות בחינוך אין פתרונות קסם. כדי לשפר את המצב נדרשת המדינה, בין השאר, להשקיע משאבים משמעותיים.

יחד עם זאת, החוקרים מדגישים שגובה ההשקעה אינו חזות הכל. המלצות המדיניות של OECD גורסות בשנים האחרונות שאת רוב ההשקעה בחינוך צריכה להפנות אל הגילאים הצעירים יותר (מכיתה א' עד ט'). כלומר, השקעה גבוהה יותר בחינוך התיכוני, ללא חיזוק הגילאים הצעירים, לאו דווקא תניב תוצאות טובות יותר.

חשוב לציין כי ישראל מוציאה לא מעט כסף על חינוך – אבל כשמסתכלים על ההוצאה לתלמיד, זה עדיין לא מספיק. לפי נתוני דו"ח 'מבט לחינוך' של ה-OECD מספטמבר האחרון, שיעור ההוצאה (הציבורית והפרטית) על חינוך בישראל מתוך התוצר המקומי הגולמי הוא השלישי בגודלו במדינות ה-OECD, אחרי נורווגיה וניו-זילנד. מדובר על הוצאה כוללת של 6% מהתמ"ג, לאחר גידול משמעותי בתקציב החינוך בעשור האחרון. אך שיעור הילדים מכלל האוכלוסייה בישראל גבוה בהרבה ממרבית מדינות ה-OECD, והוא גם גדל ב-14% מתחילת העשור הנוכחי, בעוד במרבית המדינות הוא לא גדל כלל. בהוצאה לתלמיד לשנה (ממוצע ההשקעה מכיתה א' ועד האוניברסיטה), ישראל נמצאת הרחק מממוצע המדינות המפותחות – כ-8,900 דולר בשנה, לעומת 10,500 דולר.

יש גם מקום לאופטימיות: הדו"ח מציין שרק המשך קצב הגידול הנוכחי בתקציב החינוך (42% מתחילת העשור – לעומת כ-5% בממוצע OECD) יאפשר להדביק את הפער בהוצאה לתלמיד של ישראל משאר מדינות ה-OECD, ועל כן ייקח זמן לבחון האם הישגי תלמידי ישראל ישתפרו בשנים הקרובות. את הניתוח הזה כדאי לזכור בפעם הבאה שיעלה על הפרק קיצוץ רוחבי בתקציב המדינה, או אזהרות על גירעון תקציבי שמונע את הגדלת המשאבים הנדרשת לחינוך.