מסיבת ההטבלה שינתה כיוון כשאלברט קאזינס הופיע עם בקבוק ג'ין. פיקס פתח את הדלת בחיוך, והחיוך נשאר על פניו בזמן שהתאמץ למצוא את הקשר: אלברט קאזינס מפרקליטות המחוז הוא האיש שעומד על רצפת הבטון במרפסת החזית של ביתו. פיקס פתח את הדלת עשרים פעם בחצי השעה האחרונה — לשכנים ולידידים ולאנשים מהכנסייה ולאחותה של בוורלי ולכל אחיו ולהורים של שניהם ובעצם לכל תחנת המשטרה — אבל קאזינס היה ההפתעה היחידה. פיקס שאל את אשתו שבועיים קודם לכן למה לדעתה צריך להזמין למסיבת הטבלה כל אדם שהכירו אי־פעם, והיא אמרה לו שהוא מוזמן לעבור על רשימת המוזמנים ולומר לה את מי אפשר להוציא. הוא לא עבר על הרשימה, אבל אילו עמדה איתו בפתח הדלת עכשיו, הוא היה מצביע קדימה ואומר, אותו. לא שהיה לו משהו נגד אלברט קאזינס, היכרותו איתו הצטמצמה רק ליכולת לחבר שם לפנים. הוא לא הכיר אותו — לכן לא הזמין אותו. פיקס תהה אם קאזינס בא לביתו כדי לשוחח איתו על אחת החקירות: דבר כזה עדיין לא קרה, אבל איזה עוד הסבר יכול להיות?
אורחים התהלכו בחצר הקדמית, פיקס לא ידע אם משום שאיחרו להגיע או משום שהקדימו ללכת או אולי סתם מצאו מפלט בחוץ כי הבית היה צפוף מעל ומעבר למה שאיזשהו פקח כיבוי אש היה מאשר. אבל הוא היה בטוח שקאזינס בא בלי הזמנה, לבדו, ובידו בקבוק בשקית.
"פיקס", אמר אלברט קאזינס. הפרקליט גבה הקומה בחליפה ובעניבה הושיט יד.
"אל", אמר פיקס (אנשים באמת קוראים לו אל?), "אני שמח שהצלחת להגיע". הוא לחץ את ידו שתי לחיצות חזקות ושחרר.
"קפצתי רק לרגע", אמר קאזינס והביט באורחים שבפנים, כאילו ייתכן שלא יהיה לו מקום. המסיבה כבר עברה בבירור את נקודת האמצע — רוב הכריכים המשולשים הקטנים כבר נעלמו, וגם מחצית מהעוגיות. המפה מתחת לקערת הפונץ' הייתה ורדרדה ולחה.
פיקס זז הצידה כדי לאפשר לו להיכנס. "העיקר שהגעת", אמר. "ברור", ענה קאזינס, אף שלהטבלה עצמה לא טרח, כמובן, להגיע. דיק ספנסר היה התובע היחיד מהפרקליטות שפיקס הזמין. דיק היה פעם שוטר; הוא למד משפטים בלימודי ערב וקידם את עצמו בלי ליצור אצל חבריו הקודמים את ההרגשה שהוא טוב מהם. בין שדיק נהג בניידת ובין שעמד מול שופט, היה ברור מאין בא. קאזינס, לעומת זאת, היה עורך דין כמו כל עמיתיו — בפרקליטות, במשטרה ובמגזר הפרטי — ידידותיים כשהם צריכים משהו, אבל לא סביר שיזמינו שוטר לשתות איתם. ואם הזמינו, זה היה כנראה רק כי חשבו שהשוטר יודע משהו ולא מגלה. התובעים היו אלה שהתכבדו בסיגריות של אחרים כי הם מנסים להיגמל מעישון. השוטרים — שמילאו את הסלון ואת חדר האוכל וגלשו אל החצר האחורית, תחת חבלי הכביסה ושני עצי התפוז — לא ניסו להיגמל. הם שתו תה קר מהול בלימונדה ועישנו כמו סוורים בנמל.
אלברט קאזינס הושיט את השקית, ופיקס הציץ לתוכה. בפנים היה בקבוק ג'ין, בקבוק גדול. האורחים האחרים הביאו במתנה כרטיסי תפילה מאוירים, חרוזי תפילה מאם הפנינה או מהדורת כיס של כתבי הקודש, כרוכה בעור גדי לבן ומעוטרת בשוליים מוזהבים. חמישה מחבריו לעבודה, או חמש נשותיהם, התארגנו וקנו במשותף שרשרת ותליון צלב מאמייל כחול שבמרכזו פנינה זעירה, עדי יפהפה, מתנה מכוונת לעתיד.
"אז עכשיו יש לך בן ובת?"
"שתי בנות". קאזינס משך בכתפיו, "מה אפשר לעשות".
"שום דבר", אמר פיקס וסגר את הדלת. בוורלי אמרה לו להשאיר אותה פתוחה כדי שייכנס אוויר, וזה רק הוכיח כמה ידעה על טבע האדם מנעוריו. לא משנה כמה אנשים יש בבית — לא משאירים דלת פתוחה.
בוורלי רכנה והציצה מן המטבח. לפחות שלושים איש עמדו ביניהם – כל שבט מלוני, כל משפחת דה מטאו, קומץ נערי מזבח שחיסלו את מה שנותר מן העוגיות — אבל מבוורלי אי אפשר להתעלם. מהשמלה הצהובה הזאת.
"פיקס?" היא אמרה בקול רם כדי שיישמע למרות הרעש.
קאזינס הוא שהפנה את ראשו ראשון, וקאזינס נד בראשו אליה. פיקס הזדקף באינסטינקטיביות, אבל הניח לרגע לחלוף. "תרגיש בבית", אמר לתובע מהפרקליטות והצביע על כמה חוקרי משטרה שעמדו ליד דלת ההזזה העשויה זכוכית וטרם פשטו את הז'קטים. "אתה מכיר פה הרבה אנשים". אולי הוא הכיר ואולי לא. את המארח קאזינס לא הכיר. פיקס פנה לאחור כדי לעבור בין האורחים, והם פינו לו דרך, וכשעבר נגעו בכתפו ולחצו את ידו ובירכו אותו במזל טוב. הוא השתדל לא לדרוך על אף אחד מהילדים, ובהם קרוליין, בתו בת הארבע, ששיחקו במשחק כלשהו על רצפת חדר האוכל, רבצו וזחלו כמו נמרים בין רגלי המבוגרים.
במטבח הצטופפו הנשים הנשואות. כולן צחקו ודיברו בקול רם מדי, ורק לֹויס, השכנה מהבית הסמוך, הביאה תועלת והוציאה קערות מהמקרר. וֹוליס, חברתה הטובה ביותר של בוורלי, השתמשה בדופן הכרום המבריקה של הטוסטר כדי לתקן את השפתון שלה. ווליס הייתה רזה ושזופה מדי, כשהזדקפה הייתה גם מרוחה ביותר מדי שפתון. אימה של בוורלי ישבה ליד שולחן המטבח והתינוקת בחיקה. שמלת התחרה שלבשה התינוקת להטבלה הוחלפה בשמלה לבנה מעומלנת עם רקמת פרחים צהובים סביב הצווארון, כאילו הייתה כלה שהחליפה אחרי המסיבה את שמלת הכלולות בשמלת נסיעה. הנשים במטבח, כל אחת בתורה, כרכרו סביב התינוקת, כאילו תפקידן לשעשע אותה עד שיגיעו שלושת חכמי המזרח. אבל התינוקת לא השתעשעה. עיניה הכחולות היו מזוגגות, והיא בהתה באוויר לפניה, עייפה מהכול. מהומה כזאת, להכין כריכים ולקבל מתנות לכבוד ילדה שטרם מלאו לה שנה.
"כמה היא יפה", אמרה חותנתו לחלל החדר והעבירה את אצבעה על לחייּה העגלגלה של הפעוטה. "קרח", אמרה בוורלי לבעלה, "נגמר לנו הקרח". "זאת הייתה המשימה של אחותך", אמר פיקס.
"אז היא נכשלה. אתה מוכן לבקש מאחד הבחורים ללכת לקנות? חם מדי למסיבה בלי קרח". היא קשרה את הסינר סביב צווארה אבל לא סביב מותניה, כדי לא לקמט את שמלתה. קווצות משערה הצהוב הותרו מתסרוקת הבננה וצנחו על עיניה.
"אם היא לא הביאה קרח, היא יכולה לפחות לבוא הנה ולהכין כמה כריכים". פיקס הביט היישר בווליס כשדיבר, אבל היא סגרה את השפתון במכסה והתעלמה ממנו. הוא התכוון להועיל, כי היה ברור שבוורלי עסוקה מעל לראש. בוורלי נראתה דווקא כמו טיפוס שיזמין קייטרינג לאירוע, אחת כזאת שתשב על הספה בזמן שאנשים אחרים יעבירו מגשים.
"בוני שמחה נורא לראות כל כך הרבה שוטרים בחדר אחד.
אי אפשר לצפות ממנה לחשוב על כריכים", אמרה בוורלי, ואז הפסיקה לרגע את סידור גבינת השמנת והמלפפונים. מבטה ירד אל ידו. "מה יש בשקית?"
פיקס הרים את הג'ין, ואשתו המופתעת זיכתה אותו בחיוך ראשון לאותו יום, או לשבוע כולו.
"כשאתה שולח מישהו לחנות", אמרה ווליס, שהפגינה פתאום עניין בשיחה, "תגיד לו שיביא גם טוניק".
פיקס אמר שיקנה את הקרח בעצמו. הייתה חנות בהמשך הרחוב, ולא הייתה לו התנגדות לחמוק החוצה לרגע. השקט היחסי של השכונה, סדר הבתים החד־קומתיים ומדשאותיהם המוריקות, הצללים הדקים שהטילו עצי הדקל וניחוח פריחת התפוז חברו לסיגריה שעישן והשפיעו עליו השפעה מרגיעה. אחיו טום התלווה אליו, והשניים צעדו יחד בשתיקה חברית. לטום ולבטי כבר היו שלושה ילדים, כולן בנות. הם התגוררו בֶאסקֹונדידֹו, והוא היה כבאי. פיקס החל להיווכח שזו דרכו של עולם — כשמתבגרים והילדים באים: פתאום הזמן נראה קצר יותר. האחים לא התראו מאז נפגשו כולם בבית ההורים והלכו למיסה בערב חג המולד, והפעם שלפניה הייתה כנראה כשנסעו לאסקונדידו להטבלה של ארין. מכונית סאנבים אדומה עם גג נפתח חלפה על פניהם, וטום אמר: "זאת". פיקס נד בראשו והצטער שלא ראה אותה ראשון, עכשיו יצטרך לחכות עד שיבוא משהו שהוא רוצה. בחנות הם קנו ארבע שקיות קרח וארבעה בקבוקי טוניק. הנער ליד הקופה שאל אם הם צריכים ליים, ופיקס הניע את ראשו לשלילה. לוס אנג'לס ביוני. לא לוקחים ליים אפילו בחינם.
פיקס לא הביט בשעון כשיצאו לחנות, אבל הערכת הזמן שלו הייתה טובה, כמו של רוב השוטרים. הם נעדרו עשרים דקות, עשרים וחמש לכל היותר. לא מספיק זמן בשביל שהכול ישתנה. אבל כשחזרו הדלת הייתה פתוחה, ובחצר לא הייתה נפש חיה. טום לא הבחין בהבדל, אבל ברור שכבאי לא יבחין, אם אין ריח של עשן — אין בעיה. בבית עדיין היו הרבה אנשים, אבל היה שם שקט יותר. פיקס הדליק את הרדיו לפני שהמסיבה התחילה, ורק עכשיו לראשונה שמע כמה צלילים. הילדים כבר לא זחלו על הרצפה בחדר האוכל, ונראה שאיש לא שם לב שהם נעלמו. כל תשומת הלב התרכזה בדלת המטבח הפתוחה, ולשם פנו שני האחים קיטינג עם הקרח. לומר, השותף הקבוע של פיקס, חיכה להם והטה את ראשו לעבר האורחים. "הגעתם בדיוק בזמן", אמר.
המטבח היה צפוף מאוד כשיצאו, אבל עכשיו נדחקו בו פי שלושה יותר אנשים, רובם גברים.
אימה של בוורלי לא נראתה, וגם התינוקת נעלמה.בוורלי עמדה ליד הכיור ובידה סכין קצבים. היא חצתה תפוזים מערמה ענקית שהתגלגלה וכיסתה את הדלפק, ושני עורכי הדין מפרקליטות מחוז לוס אנג'לס, דיק ספנסר ואלברט קאזינס — בלי ז'קטים, בלי עניבות ובשרוולים מופשלים מעל למרפק — סובבו את חצאי התפוזים בשתי מסחטות מתכת. במצחים סמוקים ומיוזעים ובצווארונים פתוחים שכבר החלו להתכהות, הם עבדו כאילו ביטחון עירם תלוי בהכנת מיץ תפוזים.
בוני, אחותה של בוורלי, שעכשיו דווקא גילתה נכונות לעזור, תלשה את משקפיו של דיק ספנסר מפניו ומחתה אותם במגבת מטבח, אף כי לדיק הייתה אישה כשירה לחלוטין אי־שם בהתקהלות. דיק, שעיניו נחלצו מדוק הזיעה, ראה בו ברגע את פיקס ואת טום וקרא להם להביא את הקרח.
"קרח!" צעקה בוני, כי נכון, היה חום אימים, וקרח היה הדבר הכי טוב בעולם. היא שמטה את המגבת כדי לקחת מטום את שתי השקיות והניחה אותן על קליפות התפוזים הריקות שהיו מסודרות כגביעים בכיור. אחר כך לקחה את השקיות גם מפיקס, הרי הקרח היה באחריותה.
בוורלי הפסיקה לחתוך. "תזמון מושלם", היא אמרה. היא הכניסה כוס חד־פעמית לשקית הקרח הפתוחה, שלתה ממנה שלוש קוביות צנועות, כאילו ידעה את המידה המדויקת, ומזגה כמות קטנה — חצייה ג'ין וחצייה מיץ תפוזים — מן הקנקן המלא. היא הכינה כוס ועוד כוס, ואלה הועברו הלאה אל המטבח והחוצה אל ידיהם הממתינות של האורחים.
"הטוניק אצלי", אמר פיקס והביט בשקית האחת שעוד נותרה בידו. לא הייתה לו התנגדות לשום דבר, אבל הוא הרגיש שבזמן שלקח לו ולאחיו ללכת לחנות ובחזרה, הם נותרו מאחור איכשהו.
"עדיף מיץ תפוזים", אמר אלברט קאזינס והשתתק רק לרגע כדי לרוקן בעצמו את הכוס שהכינה לו בוני. בוני, שליבה היה נתון לשוטרים עד לפני רגע, הייתה מוכנה עכשיו להישבע אמונים לשני הפרקליטים.
"בשביל וודקה", אמר פיקס. סקרודרייברים. כל אחד יודע. אבל קאזינס הטה את ראשו לעבר האיש קטן האמונה, ובוורלי הגישה מיד כוס לבעלה. היה אפשר לחשוב שהיא וקאזינס פיתחו ביניהם קוד סודי כלשהו. פיקס החזיק את הכוס בידו ונעץ מבט באורח הלא קרוא. שלושת אחיו היו בבית, והרבה גברים חסונים ממשטרת לוס אנג'לס, וכומר שארגן בשבתות פעילות אגרוף לנערים במצוקה, וכולם יגבו אותו אם יחליט לפנות מכאן תובע אחד מפרקליטות המחוז.
"צ'ירז!" אמרה בוורלי בקול נמוך, לא כברכה אלא כהוראה, ופיקס, שעדיין חשב שיש מקום לתלונה, הרים את הכוס החד־פעמית שלו.
תרגמה מאנגלית: עידית שורר
גילוי נאות: הוצאת הספרים עם עובד נמצאת בבעלות ההסתדרות החדשה, כמו גם אתר 'דבר העובדים בארץ ישראל'.
