נייר עמדה חדש של 'מרכז אדוה' מציע לממשלה לאמץ מדד חדש לתקציב המדינה: קידום שוויון כלכלי בין האזרחים. כדי לקדם שוויון, התקציב צריך להכיל מהלכים שהם 'מנועי שוויון', בדומה לאופן שבו מציג משרד האוצר את 'מנועי הצמיחה' בתקציב.

המסמך שחיבר ד"ר שלמה סבירסקי מציע להפסיק להעמיד במרכז השיח הכלכלי על תקציב המדינה את הצמיחה, ולהחליף אותה ביעדים חברתיים מדדים שהמשותף להם הוא חתירה לחברה שוויונית יותר. כך, לדוגמה, מציע סבירסקי לקבוע יעד של חיזוק והרחבת מעמד הביניים בישראל מרמה של 53.8% ממשקי הבית לרמה של 70%, בדומה למדינות סקנדינביה. יעד נוסף הוא הורדת תחולת העוני מ-18% לרמה של 5%-6%.

במסגרת נייר העמדה מציג סבירסקי את ההיגיון שבו מתייחסים באוצר למושג 'מנועי הצמיחה' בתקציב המדינה, ולאופן שבו מושג זה מקדם צעדי מדיניות מסוימים. זאת על אף הביקורת הקיימת היום בחוגים נרחבים על הנזקים החברתיים והסביבתיים הנובעים מתפיסת הצמיחה כיעד מדיניות מרכזי. "המשמעות המעשית של 'מנוע צמיחה תקציבי' היא בראש ובראשונה הקצאות ממשלתיות התורמות להרחבת הפעילות של המגזר העסקי", טוען סבירסקי, "מנועי הצמיחה הגדולים ביותר, על כן, הם הקצאות מדינתיות למימון תשתיות ושירותים המסייעים לפעילות של השוק הפרטי: סלילת כבישים, הנחת תשתיות מים וחשמל, שירותי סייבר, הכשרה מקצועית, השכלה גבוהה וכיו"ב". בהמשך מציע סבירסקי להחליף את הצבת הצמיחה כיעד מרכזי בקידום השוויון. לדבריו, "אי שוויון הוא כיום אחת הסוגיות הפוליטיות, החברתיות והכלכליות המרכזיות בארצות המערב. הרקע לכך הוא הגידול שחל בעשורים האחרונים באי שוויון, גידול שביטוייו המרכזיים הם הצטמקות המעמד הבינוני, מצד אחד, והריכוז הגובר של העושר בידי מעטים, מצד שני."

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

הדו"ח כולל גם הסבר מפורט למשמעויות של שוויון מסוגים שונים, ומציע למדינה לאמץ תפיסה של 'שוויון הזדמנויות מהותי', המעודדת השקעה עודפת בשכבות החלשות על ידי הצבת סף בסיס שהמערכת הציבורית תהיה מחויבת לאפשר אותו לכל פרט בחברה. זאת בניגוד לתפיסה של שוויון בהקצאת המשאבים, המחלקת את המשאבים בצורה שווה בין כלל האזרחים, ללא העדפת החלשים.

בהמשך המסמך פורט סבירסקי שורת דוגמאות לצעדי מדיניות תקציביים הקיימים היום ומהווים מנועי שוויון. בין היתר הוא מונה את חוק חינוך חובה מגיל 3 ועד סיום כיתה י"ב, עידוד השכלה אקדמית בקרב ערבים, חוק ביטוח בריאות ממלכתי וכו'. לעומת זאת מציג סבירסקי גם החלטות 'חברתיות' שלתפיסתו אינן מהוות מנועי שוויון, כמו תכנית מחיר למשתכן שלטענתו מספקת דיור לבעלי הכנסות גבוהות ממילא, או תכניות חומש כמו תכנית 922 לקידום החברה הערבית, שהבעיה בה היא בעיקר הגבלתה לתקופה של חמש שנים. על תוכניות מסוג זה טוען סבירסקי כי "הקצאות 'חברתיות' הן דרך 'לנהל' אי שוויון; הן אינן מנועי שוויון".

בנוסף למנועי שוויון בתקציב מציע סבירסקי להשתמש במושג הזה לטובת בחינה של מדיניות המס בישראל, אליה צריך להתייחס כמערכת שנועדה לייצר חלוקה מחדש של ההכנסות.