ד"ר רוני קלוגר | 67 | ראש בית הספר "קראטה דו אינטרנשיונל" בפתח תקווה.

"מזה 48 שנים שאני מתרגל והיום אני אמן לחימה דן 9 בשיטת גו ג'ו ריו שפירושה קשה-רך – אחת השיטות הקלסיות של הקרטה ובנוסף מלמד קובודו – שיטת לחימה עם כלים חקלאיים מסורתיים. השיטה ככל שיטות הקרטה, פותחו באי היפני אוקינאווה – מולדת הקרטה. כוונת השם קשה-רך היא באיזונים בחיים בין קשוח-רגיש, עוצמתי-קליל, קשה-קליל. הרעיון הוא שהכל בחיים צריך להיות באיזון מושלם. השיטה רואה את מלחמת הקיום דרך חזון של אסטרטגיה וטקטיקה בכל פתרון של מטלה. אמן הלחימה לומד את השיטה וצובר אוסף גדול ככל האפשר של נשק שבעצם הוא הגוף שלנו. ככל שמתקדמים אנחנו מתאזנים. בחלוף השנים אתה מתבגר ומתאזן ביכולות של ניתוח מצב, ניתוח התנגשות ומניעתה. יצירת פתרון שלא נשען אך ורק על היכולות הגופניות שלך.

"אומן זה טכנאי. מומחה בעל ידע ויכולת פיזית לדעת מה לעשות. אמן זו השתקפות הנפש שלך במה שאתה עושה ואנחנו עוסקים באמנות לחימה. לכל אדם יש מקום להתחיל ללמוד והמטרה המוחלטת היא שתהיה יותר טוב ממה שהיית אתמול. לא ביחס לאחרים אלא לעשות צעד קדימה ביחס לעצמך. זה שונה מאוד מספורט. ספורט זה משחק על פי כללים. ספורטאי חייב להיות אתלט. ספורטאי, בדרך כלל פורש בגיל מסוים מפעילות הישגית. יכולותיו כספורטאי נמדדות באיזה מקום הוא השיג ביחס לאחרים שהשתתפו בתחרות. כאן זה לא מרכז ספורט אלא דוג'ו (המקום הפיזי בו מתרגלים קראטה, ש.נ)  – המקום שבו לומדים את הדרך. הדרך היא הא'-ב' של השיטה שבנויה מדקדוק, תחביר ותכנים טקטיים ואסטרטגים אבל אתה רוכש כתב יד משלך. ככל שאתה מתעמק וצומח לתוך האסכולה אתה נהיה יותר ויותר אינדיבידואליסט אבל דובר את שפת האם של השיטה.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

"אשתי הדריכה ילדים והתאמנה ובינתיים יצאה לפנסיה. יש לי בת שמחזיקה מועדון בכפר סבא, ובן שעובד איתי פה ובמקביל מצלם קליפים מוזיקליים. יש לי שתי נכדות גדולות שכבר מתאמנות ועוד זוג נכדים-תאומים בני שנה אבל הם בדרך.

"הפרנסה מאוד בעייתית. כל חיי אני הולך על חבל דק מאוד. יש לזה הסבר. הוראה היא אינה סחורה שקניתי בדיל טוב ומכרתי מהר ועשיתי קופה. שיעור-שיעור אני צריך לספק את הסחורה. אין ביטחון שהתלמיד יישאר. זו עבודה קשה. רק אמן מטורף, מסור, שהולך עד הסוף עם התחביב שלו עומד בדבר הזה. סדרי העדיפויות שלי הם לא של אדם סביר. אצלי סדרי העדיפויות הם לאומנות.

"פתחנו את בית הספר בשנת 1972. עדיין מחזיקים מעמד, עדיין עושים עבודה ורבבות אנשים לומדים את הדרך. אחד המפתחות הייחודים ביותר זה שאנחנו לא עוסקים בתחרות מול האחר אלא משפרים את האינדיבידואל. זה אומר שלא משנה מה מצב הבריאות או הנפש שלך – אתה תתקדם. לא משווים אותך לזה שעומד לידך. זה אומר שיש לנו לא מעט צעירים, אנשים עם מוגבלוית כאלה ואחרות. יש לנו מבוגרים רבים ולצורך העניין מבוגר זה מעל 45.

"אני מחנך. נותן כלים להתמודד עם החיים. לא אעשה דברים חינוכית ואנושית נגד אנשים. אנחנו לוחמים פציפיסטים. מכות זה הצד הקל של הסיפור. אם תקבל סטירה אתה תרגיש את זה ותתמודד. החיים יותר מורכבים מזה. בדיוק כמו שאתה מנהל התנגשות עם יריב פיזי, האסטרטגיה והטקטיקה לא שונים מכשאתה מנהל משא ומתן עם מעסיק. הדוג'ו הוא מעבדה לחיים. כל מה שקורה לך ביום יום זה לחימה, קרב ומלחמה ולא מכות. זה לשרוד ולהצליח להגיע למה שאתה רוצה, למצוא את האנשים שנוח לך איתם ולהימנע מאנשים שלא נוח לך איתם. זה מקום העבודה, הבוס המתעמר, ההתעלקוית בפייסבוק והמדיה. ככל שאני מצליח ללמד את הילדים להעביר את הידע הטכני מהתחמקות מסכין, מכה ואגרוף לחיי היומיום של אדם סביר אני חושב שאני עושה עבודה טובה.

"אני מבורך בתלמידים שלי. יש לי שישה תלמידים שאיתי מהשנה הראשונה שהתחלתי והם עדיין פה. כולנו מעל גיל 60. אני מרגיש בר מזל ומבורך שאנשים נשארים איתי. זה המפתח לבית הספר. אם הייתי מלמד כל הזמן מתחילים והם היו עוזבים הייתי מת משעמום ולא מחזיק מעמד. אני חושב שהייחודית בהוראה שלי זה שאני מסוגל לקחת ילד בן חמש ובגיל 65 הוא עדיין מוצא שזה מרתק, שיש מה ללמוד, הסבר שהוא לא שמע, קומבינה טכנית שלא למד ולא מפסיד שיעור. זו האומנות.

כשהייתי צעיר הייתי מאוד פיזי ובלתי מתפשר. ככל שאתה לומד מניסיון אתה לומד לאזן דברים ואתה מבין שלא כולם זהים ביכולות. לא כל אחד זהה בקליטה שלו. לא כל אחד זהה בנתונים הבסיסים שלו ואני מנסה להגיע לכל אחד בקבוצה באופן אישי ולמצוא את ההקלדה הנכונה לאותו אינדיבידואל. לומדים את זה עם ניסיון ורק כשאתה מתבגר. כמובן שהיו טעויות והיום אני מחפש דרכים אחרות לעשות את זה טוב יותר.

"כל האומנויות טובות. אין אומנות לא טובה. אתה צריך למצוא את המורה שיש לך כימיה טובה איתו מבחינה פיזית וכבן-אדם. כשאתה מתחיל אז השיטה היא חסרת משמעות כי אתה לא יודע אותה. MMA לדוגמה זו שיטה מאוד אגרסיבית וכרוכה בכך שתתלפף איתי ותתגלגל על הרצפה. מי שלא מתחבר לזה שאני מזיע עליך – אל תלך לשם. תמצא את המקום והמורה שטובים לך. הרעיון בללמוד לחימה הוא שזה לייף טיים סטאדי (דבר שלומדים לאורך כל החיים), זה לא חוג.

"נולדתי בהונגריה והגעתי לארץ בכיתה ד' בשנת 1961. היה לי חלום לעסוק באומנויות לחימה מכיתה ה' או ו'. אני חושב שהיה לי דימוי מסרטים אמריקאים שעם טכניקה מסוימת אתה יכול לנצח אנשים גדולים וחזקים ממך. זו השקפה של ילד שיש דרך להיות יותר טוב ממישהו, יותר גדול ויותר חזק. הדבר היחיד שהיה בשנות ה-60 המוקדמות בארץ זה ג'ודו. נכנסתי לחוג ג'ודו אצל עמוס גרינשפן ובהמשך גם עם גדי סקורניק ז"ל והמורה העיקרי יונה מלניק. בכיף גדול התאמנתי והשקעתי הרבה. במקרה לחלוטין הגיע לארץ עולה חדש מדרום אפריקה שהיה איש קרטה, יהודה פנטנוביץ ז"ל. הוא התחיל להעביר חוג קרטה, פעם בשבוע, במכון הג'ודו של סגן אלוף במיל עמוס בר חמא ז"ל בפ"ת, בו התאמנתי. אמרתי לעצמי שאני צריך ספורט להתרגעות, פעם בשבוע להניע את הגוף בצורה אחרת. ב-1973 הגיע המורה של פנטנוביץ מדרום אפריקה. אלוהים רצה ויום לפני הביקור נפצעתי בברך באימון ג'ודו. פציעה לא מקצרת חיים, אבל צלעתי. באותה התקופה ניהלתי אולפן נוער של ילדים שהגיעו לארץ ללא הוריהם. באותו זמן יצאנו עם האולפן לטיול בקיסריה ובמקרה פגשתי שם את יהודה והמורה שלו. המורה הדרום אפריקאי התחיל לספר לי על אומנות לחימה ולא על ספורט לחימה. זו הייתה הפעם הראשונה שקיבלתי הסבר מעמיק על אומנויות לחימה. השיחה הזו נמשכה כשש שעות ובינתיים שלחתי את התלמידים באוטובוס חזרה ואני נשארתי. בסוף השיחה הוא שאל אותי, 'מה אתה מתכנן?' אמרתי לו שיש לי דיל סגור עם אלוף העולם אנטון חיסינג ז"ל ההולנדי שאבוא ללמוד אצלו במשרה מלאה. זה עלה המון כסף שלא היה לי ועבדתי עבור זה. הדרום אפריקאי הציע לי דיל אחר. הוא אמר שאם יש לי מספיק כסף לכרטיסי טיסה ואני מתחייב לשנתיים ללמוד – 'אני דואג לך'. זה לא היה ריאלי כי לא הכרתי את זה וזה לא היה מתוך קשר עמוק כמו עם הג'ודו, אבל זה תפס אותי.

"בשנים 1975-1974 ישנתי, ניקיתי ותחזקתי את הדוג'ו בקייפטאון. שמונה שעות אימונים ביום ושבעה אימונים בשבוע. טירונת זה קטן על התקופה הזאת וזה בנה אותי. זו מעמסה פיזית ולדעתי יותר מעמסה נפשית. פיזית, אחרי חודשיים של שמונה שעות אימון ביום זה כבר לא מזיז. נפשית זו מעמסה קשה. האנגלית שלי הייתה ככה ככה והדרישות ממני עד השמיים. חוויה חד פעמית בחיים. אני הראשון שהגיע מארץ אחרת וסיים את תקופת לימודיו מבלי שברחתי באמצע. קיבלתי כלים טכניים, פילוסופיים, מיומנות הוראה בשפע והתנסויות עם כל המי ומי. זה היה המפתח בשבילי.

"כאמן לחימה ומחנך נגעתי בכל השיטות וב-90% מהמדריכים בארץ שעברו אצלי כך או אחרת. בשנת 1986 חוקקו את חוק הספורט שאומר שלא ניתן להדריך ללא רישיון מהמדינה. כל אומניות הלחימה נכללות בחוק הזה. המורים הוותיקים בארץ התנגדו לחוק כי הם הרגישו שמבחינתם, גם מבחינתי, הם מגדלים אדם כ-10 שנים ובסוף המדינה היא זו שתסמיך את המדריך? ב-1986 התקיים קורס המדריכים והמאמנים הראשון בוינגייט. בחרו בי להיות רכז אומנויות לחימה. החזקתי את הדגל עד שנת 2000 ואז ביקשתי סליחה ואמרתי שאני רוצה לעבוד בדרך שלי. בין לילה הפכתי לאויב העם כי לא בנו עד אז קריטריונים למה זה בית ספר למדריכים. הלכתי לבג"ץ, זה לקח שלוש שנים וקיבלתי כל מה שאני רוצה. אחרי שנים שהם היו מרוצים ממני, זה לא יכול להיות שבחדר השני אני לא יכול לנהל בדיוק את אותה המערכת. משנת 2003 בית הספר משמש גם להכשרת מאמנים על פי חוק הספורט."