"אז אני לא מבינה, חודשים הם בנו את זה ועכשיו עוד כמה ימים הם שורפים את זה? בעצמם?"
"כן. העניין הוא לשחרר. שכל מה שקרה פה יישאר כאן ועכשיו".
"כל הכבוד להם תאמיני לי, אני לא הייתי מסוגלת".
יום רביעי, עשר דקות לפני שהשער לאירוע מידברן נפתח, ובכניסה יושבת משתתפת בפסטיבל עם מאבטחת שהגיעה למקום. על הפנים של המאבטחת רואים את התמיהה, הסקרנות והחשש שמלווים כמעט כל אחד במפגש הראשון שלו עם התופעה הזאת שנקראת 'מידברן'. בעיניים של המשתתפת ניתן להבחין בניצוץ של רוב מי שחווה אותו מבפנים.
הייתי יכול להסביר על אירוע מידברן, למה זה לא פסטיבל ומה בדיוק הקטע, אבל עשו את זה קודם לפני ויותר חשוב מזה – המציאו את הקישור, אז פשוט ליחצו עליו. מה שלי חשוב יותר זה לנסות להעביר את החוויה דרך סיפורים קטנים ותמונות של רגעים. הבזקים ממציאות שרק שלשום היתה חיה, צבעונית ותוססת והיום כבר התפוררה לאבק.
יש אנשים שיתקשו להסביר ולהבין את הקסם של מידברן. אני חושב שזה מאד פשוט: מידברן הוא קייטנה למבוגרים. מחנה קיץ יצירתי ועמוס בכל טוב שנותן למשתתפים בו תחושה של שייכות, משחקיות, ומרחב נקי מפרסומות וממגבלות. במילים אחרות – מאפשר לך להיות ילד שמח. רובנו מאבדים לאורך השנים את היכולת להשתטות, ואז מוצאים את עצמנו מבלים ונהנים בדפוסים המוכרים לנו – מרכזי קניות, בהייה במסך או יציאה למקומות בהם קוד הלבוש שלך קובע אם תיכנס אליהם. במידברן כל זה נעלם באבק. מה שמשתחרר הוא חגיגה צבעונית, משעשעת ומרשימה של יצירתיות: גברים מזוקנים בחצאיות טוטו אומרים בוקר טוב לזוג המקושט בקרני איל זהובות, אישה צעירה בכנפי פרפר ענקיות חולפת ליד מתחם ובו חמישה צעירים שעורכים קרב כריות ומסיבת טראנס בה מוקרנים מיצגי וידאו על דגם ענק של ראש ארנב. על הכל משקיף האפיג'י – פסל בגובה ארבע קומות של שתי דמויות מאוהבות, ובמרחק לא רב ממנו תיבת נוח באורך 30 מטרים שבלילה האחרון בוערת בלהבות עצומות ההופכות את הלילה ליום.
מידברן הוא אירוע שגדל במהירות. למעשה בשלוש שנות קיומו הוא הפך לאירוע השלישי בגודלו מסוגו בעולם. לא קשה להבין למה: יש משהו באופי הישראלי שמחפש את הקירבה הבלתי פורמאלית. אנחנו יודעים איזה כיף ואיזה כוח יש בחבורה של חבר'ה וכמה דברים אפשר לעשות איתם, ויש לנו המון יצירתיות. כולנו שיחקנו בשכונה, טיפסנו על עצים, התפלחנו לבריכה ואספנו קרשים לל"ג בעומר. במידברן החוויות הללו חוזרות על עצמן. 72 שעות אחרי האירוע וקבוצת הווטסאפ של הקמפ שלי לא מפסיקה להפציץ בהודעות. אנשים ב'היי' של התקרבות, של גילוי, של מעשה משותף. בדיוק כמו חבורת חניכים בתנועת נוער שחזרה זה עתה ממחנה קיץ. ביננו – זאת המחמאה הכי גדולה שמידברן יכול היה לקבל מבחינתי.
וכמו מחנה קיץ – גם במידברן בכדי להגיע לחוויה המשחררת והמחברת הזאת, על המשתתפים להתמודד עם תנאי שטח לא פשוטים, חום כבד ובעיקר- אבק. אדמת הנגב מתפוררת תחת 8,200 המשתתפים ומאות הרכבים לפודרה דקיקה המכסה כל משטח ונכנסת לכל נקב בגוף. בהתחלה אתה נלחם באבק – מכסה את הפנים, אוטם את האוהל, מטאטא את המחצלת, עד שלבסוף אתה נכנע לו ומבין שגם הוא חלק מהחוויה. מידברן זה קודם כל מדבר, וזה לבוא למקום קשוח של תנאי שטח ודווקא בו ליצור את האומנות הכי מופרעת והחוויות הכי חזקות. האבק הוא מה שמלווה אותך בכל מקום באירוע ובסוף – כשאתה יושב לכתוב את הטור הזה – אתה אפילו קצת מתגעגע.
ויש גם את הצד הרדיקלי, שבעיני הביטוי החזק שלו הוא לאו דווקא תנאי השטח או העירום אלא דווקא החוסר בכסף והאיסור על קנייה ומכירה. בבוקר האחרון אני מוצא את עצמי עומד ליד בר ריק מאדם שעליו שפע של בקבוקי אלכוהול משובח, ופתאום ברור לי לחלוטין שאף אחד לא יחשוב על לקחת אותם. פשוט כי אין בשביל מה – אפשר פשוט לבקש דרינק ותקבל. באותו הרגע אני קולט שלמעשה בחמשת הימים האחרונים לא כעסתי אפילו פעם אחת, והרבה בזכות כלכלת המתנות הנהוגה במקום. כשאתה בחוויה של לקבל דברים במתנה החשק שלך לתת מתעצם והדאגה הבסיסית לקיום שכל כך מלווה אותנו ביומיום (במידברן נהוג לכנות את היומיום בכינוי מעורר המחשבה 'מציאות דיפולטיבית') פשוט מתפוגגת.
דווקא משום שהמציאות במידברן כל כך שונה, מרגיעה ומאפשרת, יש מקום להרהר על הדומיננטיות שיש לסמים על סוגיהם השונים בחוויה. בהנחה שסמים משמשים הן לבריחה ממציאות והן להעצמת חוויות, הנה פה הוקמה לה עיר אלטרנטיבית מופרעת ועוצמתית שאין בה לחצים כלכליים וכולם בה שמחים ומסבירי פנים, אז מדוע נדמה שגם פה ממלאים חומרים פסיכואקטיביים שונים תפקיד מרכזי בחוויה? נראה שבכל הנוגע לסמים, מידברן עדיין לא מוצא את הדרכים להיות אלטרנטיבה למציאות שאנחנו מכירים.
ואם כבר אלטרנטיבה, אי אפשר שלא לתהות – מה קורה עכשיו? 8,200 איש חוו מציאות אחרת במשך כמעט שבוע ורובם עמלו עליה בחודשים שלפני כן. האם הקודים ("עשרת העקרונות") של המידברן ימשיכו להנחות ולהשפיע עליהם ביומיום? או שאלו אפשריים רק במתחם המסוגר והמוגדר של העיר הזמנית, ועתה הגיע הזמן לחזור למציאות, להשתתף במשחק הקפיטליסטי הדורסני ולהחניק כל ביטוי של חורגות ואחרות עד לפעם הבאה?
ימים יגידו אם מידברן כאן כדי להישאר ומה, אם בכלל, תהיה ההשפעה שלו על סביבותיו – דווקא בחברה הישראלית שזקוקה מאד ליישום של חלק מהעקרונות שעל פיהם הוא מתנהל. בינתיים, אם תיתקלו בשבועות הקרובים באנשים נדיבים עם חיוך רחב במיוחד, תשאלו אותם איפה הם היו בשריפה של האפיג'י, רוב הסיכויים שהם יבינו על מה אתם מדברים.
