ההיסטוריה של כדור הארץ מחולקת לעידנים, לתורים ולתקופות על פי אירועים גיאולוגיים (כמו התפתחות השבר הסורי-אפריקני), אקלימיים (כמו עידני הקרח) והתפתחות החי והצומח (כמו אירועי הכחדה או התפרצות של מינים חדשים). ארכיאולוגים מחלקים את הפרהיסטוריה לתקופות על פי החומר ממנו עשויים הכלים של האדם הקדמון (ברונזה, ברזל וכדומה); לצד אלו, שאריות מזון, עצמות חיות, צלמיות או מדידות פחמן 14 ( 14Cצורון של פחמן רדיואקטיבי בעל קצב דעיכה איטי – וזמן מחצית חיים של כ-5700 שנים) עוזרים לדייק את תולדות המין האנושי עד להופעתה של היסטוריה כתובה ומהימנה יותר.

מאז שנות ה-80 של המאה שעברה רוֹוֵח השימוש במונח "אנתרופוקן" (עידן האדם) בעבור תקופת הזמן הנוכחית שבהּ לפעילות האנושית תפקיד מכריע בעיצוב מערכות האקלים והחי, אף כי כינוי זה עדיין לא זכה לחותמת רשמית סופית. כעת, מחקר חדש מצביע על נקודת ההתחלה של התקופה ומציע לזהות אותה על פי הצטברות הפלסטיק בשכבות הגיאולוגיות.

סיבים לא תזונתיים

חוקרים ממכון סקריפס לאוקיאנוגרפיה באוניברסיטת קליפורניה שבסן דייגו בחנו את הרכב המשקעים (סדימנטים) שבדגימה מקרקעית מפרץ סנטה ברברה שליד לוס אנג'לס. הדגימה, שנאספה באופן מבוקר כבר ב-2010, מתוארכת לשנים 1834 – 2009. הצוות פירסם את ממצאיו בספטמבר השנה. החל מ-1945 נרשמה עלייה אקספוננציאלית בהצטברות חלקיקי הפלסטיק, וכמותם מכפילה את עצמה מדי 15 שנים.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

מחקרים אחרים אמדו את כמויות הפלסטיק הצף באוקיאנוסים או את קצב התפשטותו בעמודת המים; לצד אלו נצפה באופן אנקדוטי זיהום פלסטיק במקומות שונים, כמו באחת מהנקודות העמוקות ביותר באוקיינוסים, בעומק של כמעט 11 קילומטר (שקע מריאנה באוקיאנוס השקט).

אולם מחקר זה מעלה שתי תובנות מסקרנות, משום שהוא הראשון לנתח את הצטברות הפלסטיק בַּמִשְקָע בחופים. הראשונה: תחילת ייצור הפלסטיק ההמוני לאחר מלחמת העולם השנייה הוא אכן הסמן למעבר לתקופת האנתרופוקן של 70 השנים האחרונות, ועדות נוספת למדרך הסביבתי של המין האנושי מאז התיעוש של סוף המאה ה-19. השנייה: זיהום הפלסטיק, שעל פי המחקר גָדֶל בהתאמה לקצב הייצור הכולל ולקצב הגידול באוכלוסייה העירונית בחופים, מצטבר בכל רכיבי המערכת האקולוגית החופית ותוצרי פירוקו למיקרו-פלסטיק מגיעים לכל מקום.

פסולת פלסטיק בחוף (צילום: jasmin sessler – unsplash)

החוקרים בחנו את המאפיינים הפיזיים של חלקיקי הפלסטיק ומצאו כי חלק הארי שלהם הם סיבי פלסטיק לבנים; את חלקם לפחות ניתן לייחס לסיבים הסינתטיים בהם משתמשים בתעשיית הטקסטיל, בעיקר מאז אמצע המאה ה-20. הדבר מעיד כנראה על העדר הטיפול בסוג זה של זיהום במי השפכים שמוזרמים לאוקיאנוסים. חלק משמעותי נוסף הוא שאריות פוליפרופילן (כמו ניילון נצמד לאריזות מזון או לעטיפת מוצרים), עדות נוספת לתרבות הצריכה.

פלסטיגְלוֹמֵראט, פלסטיקראסט ופירופלסטיק

מיליוני הטונות של זיהום הפלסטיק המגיעים לאוקיאנוסים מצטברים לא רק במשקעים, במים או בגופים של בעלי חיים, בשנים האחרונות יש מספר תצפיות של מיזוג פלסטיק וסלעים היוצרים מעין מִסְלע היברידי.

ב-2014 זיהו חוקרים את התופעה לחופי הוואי והסיקו כי פלסטיק שהותך (למשל ממדורות נופש על החוף) מתמזג עם תוצרים טבעיים כמו משקעים, זרימת לבה, ושאריות חומר אורגני על סלעים. החוקרים כינו את סוג "האבן" החדש בשם פלסטיגְלוֹמֵראט (הֶלְחֶם של פלסטיק והמונח הגיאולוגי עבור סלע הנוצר מהתפרצות געשית).

גופת צב ים שנסחפה לחוץ לצד פסולת פלסטיק (צילום: Shutterstock)

במקביל גילה צוות פורטוגלי תופעה דומה בחופי האי מדיירה: זיהום פלסטיק הצטבר כשכבה על כעשירית מהמסלע של אזור הגאות והשפל באי; הזיהום הוא בעיקר של הפולימר הסינתטי הנפוץ פוליאתילן, המהווה כשליש מייצור הפלסטיק בעיקר עבור אריזות ושקיות. במקרה זה כונה הזיהום החדש פלסטיקראסט (כלומר, קרום פלסטיק) והחוקרים מעריכים כי הוא יפגע באורגניזמים החיים על הסלעים עצמם.

צוות של חוקרים מאנגליה דיווח השנה על "סוג חדש" של חלוקי אבן הנוצר מזיהום שמקורו בשריפת פלסטיק, שהתגלה בחופי מחוז קורנוול שבדרום-מערב המדינה. תהליך הבעירה הופך גם פלסטיק צבעוני לשחור-אפור והגושים הם חלקים יחסית באופן טבעי ולכן דומים במבט רגיל לחלוקים הטבעיים. הצוות שיחזר במעבדה את תהליך היווצרות החלוקים, המכונים פירופלסטיק (פלסטיק-בעירה) וניתוח ההרכב הכימי שלהם מצביע על כך שהם מכילים מתכות כבדות כמו עופרת וכרום.

ההאצה הגדולה

על פי פרופ' עדי טורפשטיין, גיאוכימאי ואוקיאנוגרף באוניברסיטה העברית, "מושג האנתרופוקן כבר מוכר מזה זמן בגיאולוגיה העכשווית, ואחד מביטוייו הבולטים הוא העלייה בריכוזן של מתכות כבדות בארכיבים הגיאולוגיים כתוצאה מפעילות אנושית. המקום שבו המחקר החדש מצליח לחדש הוא ביכולתו לקשר את השינויים בתיעוד הגיאולוגי לתוצרים של פעילות המוכרת בקרב הציבור".

חבילות של בקבוקי פלסטיק למחזור מוכנות למשלוח (צילום: Shutterstock)

במובן זה, המחקר החדש מזהה את תחילתה של ההאצה הגדולה, כינוי נוסף לעשרות השנים האחרונות במהלכן תהליכי התיעוש ואורח החיים הצרכני, בעיקר במדינות מפותחות, שינו ללא הכר את הסביבה הטבעית. הוא מציג את עצם ההאצה – שימוש גובר בפלסטיק, ומקשר אותה לייצור המוני של אופנה מסיבים סינתטיים, מאפיין עיקרי של תרבות הצריכה. המחקר גם מציג כיצד הגידול באוכלוסייה העירונית בחופים והכישלון המתמשך של הטיפול בפלסטיק – היעדר מִחזור, סינון שפכים, שריפה וזליגה ממטמנות – יגרמו למיקרו-פלסטיק להמשיך ולחזור אלינו (כפי שהעלה מחקר אחר שבדק מוצרי צריכה כמו מי שתייה בבקבוק, בירה, ומלח שולחן). מהתצפיות על השתלבות הפלסטיק במאפייני המסלע ניכר כי לא רק המים והאוויר מושפעים מהזיהום שהוא מסב אלא גם הקרקע, במיוחד בסביבה הימית.

בניגוד לסוגי זיהום אחרים שבהם ניתן לטפל, פלסטיק מתוכנן לשמש כמוצר עמיד ויציב, לכן הזיהום שכבר קיים יישאר כמורשת לדורות הבאים. איסור שימוש בקשיות פלסטיק וקסמי אוזניים הוא רצוי מאוד, אבל אין בו כדי לעשות את השינוי להצלת הסביבה הימית. עיקר פסולת הפלסטיק בים מגיעה ממקורות אחרים (כאמור אופנה, או ציוד דיג למשל) וכמותהּ תכפיל את עצמה עד 2025. תעשיית פלסטיק היא תחליף אטרקטיבי עבור תעשיית דלק המאובנים שמאבדת הכנסות לטובת אנרגיה מתחדשת, אף שהחברות המובילות בה משתפות פעולה כדי להתמודד עם אחריותן לזיהום ועם הביקורת הציבורית והרגולטורית עליהן.

בקבוקי פלסטיק (צילום: tanvi sharma – unsplash)

טורפשטיין מפעיל מערך של דגימת משקעים בים סוף ולדבריו "גם שם מזהים עלייה בסמנים של השפעת הפעילות אנושית בתיעוד הגיאולוגי: מתכות כבדות במשקע שמצטבר בקרקעית הים או מיקרו-פלסטיק ברחבי הים העמוק. על אף שריכוז הפלסטיק בים התיכון הוא מהגבוהים בעולם, גם בגלל מאפייניו הפיזיים וגם בגלל האוכלוסייה הצפופה שחיה מסביב לאגן המזרחי שלו, טרם דווח על ממצאים דומים בדגימות משקעים מהקרקע. לצד האפשרות שעבודת המחקר הנכונה טרם נערכה, ייתכן שלתהליכים אחרים יש השפעה: למשל, סכירת הנילוס באמצעות סכר אסואן מצמצת באורח משמעותי את הסעת הסדימנטים לאזורנו ולכן אולי הפלסטיק מתמיד יותר בגוף המים ולא במשקעים".

הכתבה הוכנה על ידי "זווית – סוכנות ידיעות למדע ולסביבה"