יש לי חברים שלא מצליחים להחזיק עבודה, לא מצליחים לתחזק זוגיות. הם ישנים בלילה עם אור דולק לידם, ומתעוררים בצעקות כל לילה" כך סיפר לנו אליסף יעקב, בן 32 ממעלה אדומים, ואחד מ-70 אלף אנשים שנפצעו במערכות ישראל ובפעולות האיבה. כתוצאה מיזומה של חניכי תנועת בני עקיבא, החל בשנת 2014 מציינת היום מדינת ישראל באופן רשמי יום הוקרה לפצועים, באירוע במעמד נשיא המדינה והכנסת ובלמידת הנושא במערכת החינוך.

"במבצע עופרת יצוקה בשנת 2009 הייתי סמל מחלקה, המבצע החל ב-3 בינואר במוצאי שבת בלילה" מספר אליסף יעקב, 32, ממעלה אדומים. אליסף התגייס ב-2006 ליחידת עוקץ, ועבר לאחר שנה לגדוד 51 של גולני לקורס מ"כים, ונפצע במבצע עופרת יצוקה. "לפני ההליכה של כולם בזמן שלבשו את הווסטים ומלאו את המחסניות ולקחו איתם עוד תחמושת ווידאתי את הציוד. את כל הפאוצ'ים הספיירים שלי מילאתי עם צ'וקולוקים (חטיפים ודברי מתיקה, ש.נ), מתוך מחשבה שאני לא יודע עד מתי נהיה בפנים, וברגעי משבר עם החיילים שלי זה מה שישפר להם את המצב רוח."

"אחרי כמה שעות של הליכה בדרך לשג'עייה, עוד לא הגענו ליעד, פתאום אני רואה אור לבן, שומע שריקה ארוכה מאוד ואחריה פיצוץ. אני מוצא את עצמי על הרצפה ואני שומע שקט. לא שקט שאנחנו מכירים, אלא זמזום כזה. פתאום מאפס למאה הזמזום הפסיק ושמעתי צעקות של כל מי שמסביבי ונפצע. אני קולט שאני על הרצפה מנסה ולא מצליח לקום. אני בטוח שאני אולי בסוג של איזה שוק ואני אומר לעצמי, 'קדימה, תתאפס. צריכים אותך'. את רגל ימין אני לא מצליח לקפל, ואז אני קולט שגם אני נפצעתי. הודעתי בקשר שנפצעתי, והמחלצים פינו אותנו למקום מבטחים. אותי פינו עם אלונקה כי לא יכולתי ללכת ברגל. בשטח עשו לי בדיקה זריזה וראו שיש פצע כניסה וללא יציאה ברגל ימין. הייתי מוגדר פצוע בינוני. את הפצועים קשה פינו במסוקים. את הבינוניים פינו באמצעות טנקבולנסים. אמרתי שאני לא מוכן להתפנות עד שאחרון החיילים מתפנה. אמרתי את זה למרות הידיעה שאני עשוי לאבד בגלל זה את הרגל. נתתי לאחרים להתפנות לפני. עד היום אני מאוד שמח על ההחלטה הזאת, כי אדם לא יודע איך יתנהג ברגעי משבר. לשמחתי הערכים שטבועים בי לא השתנו גם ברגעים כאלה."

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

אליסף יעקב, בזמן שירותו הצבאי (תמונה באדיבות המצולם).

באותם רגעים המחשבות שלי היו על ארוסתי. התארסתי כמה חודשים לפני וחשבתי על זה שהיא התארסה עם מישהו בלי רגל. פינו את כל הפצועים ואני הייתי בנגלה האחרונה. פינו אותי עם רכב באגי. קשרו את האלונקה על מכסה המנוע. כל הנסיעה הקופצנית אני שוכב עם הפנים למעלה ורואה את הטילים מהצד שלהם לכיוון שלנו ואת שלנו אליהם. אחרי כמה שנים הבנתי שהפוסט טראומה, מלבד הפציעה, זה שאני לא יכול לראות זיקוקים עד היום.

"הסיעו אותי לבי"ח סורוקה ושם וגילו שיש לי ברגל חתיכת מתכת, רסיס מפצצת המרגמה שנחתה לידנו. הרופא שאל אותי אם אני רוצה להוציא את הרסיס או להשאיר בפנים. לא הבנתי כ"כ מה השאלה כי חשבתי מבחינתי שברור שלהוציא. הרופא אמר שאם להוציא, אז 50% שהרגל תלך. חשבתי מהר מה לעשות. ההחלטה להשאיר את הרסיס הייתה על סבא שלי, הוא היה ממקימי גולני וגם נכה צה"ל וחי עם חתיכה של רימון ברגל שלו עד סוף החיים. הוא הלך עם מקל, אבל היו לו שתי הרגליים. חשבתי לעצמי שאם הוא מסוגל אז בטח אני גם יכול.

"את השיקום עברתי בבא"ח גולני. הייתי שם ועשיתי מה שיכולתי לעשות. תוך כדי התקופה הייתי פקיד של שלושה מפקדי פלוגות. כמה ימים לפני השחרור ביקשתי שיחזירו אותי לגדוד, כדי שאת שירות המילואים אוכל לעשות איתם ולא להשתחרר ג'ובניק. אחרי כמה חודשים, בדצמבר 2009 קראו לי לשירות מילואים ולא יכולתי לשרת בגלל הפציעה. עם השנים המצב החמיר. היו לי זרמים. היה לי ניתוח בשנת 2016, ניתוח שלא הצליח ומאז יש לי כאבים כרונים עד היום. ניסיתי כל מיני תרופות, ניתוח בעמוד השדרה שלא עזר. היום יש לי פגיעה עצבית בירך ימין בגלל הרסיס שגורמת לכאבים כרונים 24/7. אחרי הניתוח התפרצה פוסט טראומה, שלצערי התגברה. אם היה לי עד אז רק בעיה עם נפצים וזיקוקים ביום העצמאות, לצערי היום אני מנמנע גם מבלונים. הפיצוץ של הבלונים מאוד קשה לי, וגם אם אני רואה בלון אז אני הולך משם. זה יותר קשה לי מהפציעה הפיזית שהשפיעה רק עלי, ועכשיו הפוסט טראומה משפיעה על אשתי והילדים."

אליסף חי היום עם אשתו מורן ושלושת הילדים נויה (6.5), גולן (3.5) ואלעד (4 חודשים), הוא עובד כמורה כבר 5 שנים, וכיום מלמד אנגלית בתיכון "כא"ן" בכפר אדומים.

"מתים מבפנים"

הפציעה שינתה אותך?
"בעיקר החוסן הנפשי כשאתה עובר דברים כאלה ואתה מתגבר עליהם. הרופאים בהתחלה אמרו לי לא לאמץ את הרגל יותר מידי. אבל לא הקשבתי להם. התחלתי לעשות הליכות וריצות יותר ויותר. בשנת 2014 רצתי את המרתון המלא בירושלים. ברגע שאתה מתגבר על הדברים האלה אז אתה יודע ששום דבר לא יכול לעצור אותך.

עפ"י רוב חושבים שמי שהם פצועי צה"ל אז הם נפצעים ונרפאים וחוזרים לשגרה. לפי מה שאתה מספר זה בכלל לא ככה.

זו החשיבות של היום הזה. זה מעלה את החשיבה של אנשים. במלחמה אנשים נהרגים ופעם בשנה עולים לקבר ויש בבתים תמונות. מי שנפצע ומגיע הביתה, או שיש לו סביבה תומכת או שלא אבל על פניו, הוא עבר שיקום והכל בסדר. היום הזה בא להזכיר את אלה שחזרו חיים אבל בחלקם הם מתים מבפנים."

מה זה אומר 'מתים מבפנים'?
"לשמחתי אני במצב טוב מבחינתי, אבל יש לי חברים שלא מצליחים ולא מסוגלים להחזיק עבודה בכלל או לא מצליחים לתחזק זוגיות. הם ישנים בלילה עם אור דולק לידם, ומתעוררים בצעקות כל לילה. זה לא בנאדם שהחיים שלו חיים. הסביבה לא רואה את זה. מישהו שלא מוצא עבודה אומרים לו 'מה אתה עצלן? אתה לא מצליח לקום בזמן?' יש כאלה שהפציעה הפיזית, בעיקר הפוסט טראומה, זה דבר שלא רואים וזה נמצא 24/7."

עד כמה הפציעה משפיעה על היום יום שלך?
"מהרגע שאני קם בבוקר, פיזית קשה לי לעשות חלק מהדברים. המאמץ הפיזי משפיע על הרגל שמשפיע על הכאבים. בחורף יותר קשה. זה גם משפיע על הסבלנות שלי. פעם הייתי מאוד סבלני והיום פחות בגלל הכאבים. באירועים, אם למשל לבת שלי יש יומולדת בגן שלה, ויש בהם בלונים אני לא יכול להכנס. בחתונה של אחותי לא הייתי חלק מהחתונה בגלל הבלונים. כשאני הולך לישון מאוד קשה לי להרדם בגלל מחשבות. אבל אני מאוד אופטימי. אני לא נותן לזה להשפיע עלי גם ברגעים הקשים."

אליסף ומורן יעקב ביום חתונתם (תמונה באדיבות המצולם).

יצא לך בעצמך לעבוד עם פצועים?
"לא עם פצועי צה"ל. כשעסקתי בעבודה סוציאלית עבדתי במשך שנתיים בעיקר עם נכים. אני חבר בעמותה 'אחים לחיים', שנותנת שיקום פיזי ונפשי לחיילים שנפגעו במלחמות, שם יוצא לי להחשף באופן יומיומי לאנשים כמוני."

כיצד אתה מסביר שיצאת מהפציעה בצורה כ"כ חיונית לעומת מקרים אחרים שאתה מזכיר?
"אין לי הסבר. אני יכול רק לנחש. יש מחקרים שמנסים לנבא חוסן של אדם בעת משבר ולא להתפרק. יש חשיבות לסביבה התומכת, משפחה וחברים. גם האופי של בנאדם. אני לא יכול לומר חס וחלילה שום דבר על אדם שלא מצליח כי יש לו איזו בעיה. על עצמי אני אומר שתמיד ידעתי להיות מאוד אופטימי ומסתכל על חצי הכוס המלאה."

האם יש רגעים בהם אתה מתייאש?
"היו רגעים שהתעוררתי בשתיים בלילה ולא מצליח לישון בין אם בגלל הכאבים הפיזיים או הפוסט טראומה אבל הכל עובר בסופו של דבר."

כיצד אתה מטופל?
"היום אני נעזר בקנביס רפואי שעוזר לי לפוסט טראומה והכאבים. לקח המון זמן לקבל אישורים לצערי. טופלתי בעבר בבית חולים הדסה עין כרם ולאחרונה גם באיכילוב אבל לצערי בשניהם לא הצלחתי למצוא פתרונות לבעיות שלי. היום אין לי טיפול לצערי אבל יש לי את הסביבה התומכת. זה בעיני יותר חשוב מכל טיפול אצל איש מקצוע. האישה הילדים החברים. יש לזה חשיבות עצומה. ניסיתי גם במשך שנה ללכת לפסיכולוג אבל לא הרגשתי שזה עוזר אז הפסקתי."

אליסף יעקב כיום (צילום: מורן יעקב).

מה תרצה שיהיה המסר שיעבור ביום כזה?
"אני רוצה שהציבור הכללי ידע שמי שחוזר מהצבא, גם אם לא נפצע פיזית, יש לו השפעה על הנפש. צריך כן לנסות לקבל ולראות שהכל בסדר. אם כן קרה משהו אז צריכים להיות רגישים לזה והסביבה הקרובה והתומכת חשובה מאוד לשיקום של מי שכן נפצע. לפצועים עצמם אגיד שלא יישארו בבית. שלא יהיו במצב של ריקבון. שימצאו תחביבים אם זו רכיבה על אופניים או מוסיקה או כל דבר אחר. שימצאו סביבה תומכת: אישה, ילדים, עמותות שעוזרות ושלא יישארו לבד. הלבד הזה לא עושה טוב לאף אחד."

אין בך חרטה על השירות הצבאי וההשלכות שלו?
"אני לא מתחרט לרגע. גם מהבחינה שבסוף זה המדינה שלנו. יש לנו מעט דרכים לתרום חזרה. אחת הדרכים זה השירות הצבאי והמילואים. בנוסף, תמיד יש שאלה 'מה אם?' מה היה קורה אם לא הייתי נפצע. אין לי איך לדעת איך הייתי היום. שאלת על דברים חיוביים יש המון קושי בגלל הפציעה אבל בזכות זה אני אדם יותר חזק. מתגבר על אתגרים ועל קושי אם יש דבר שמרתיע אותי. זה דברים שאני לא יודע אם הייתי אחרת. זה שיעור מאוד מוקדם שקיבלתי ויישאר איתי לכל החיים."