הכיתה היא סימביוזה מורכבת של מפגשים בטווח זמן בן 45 דקות. מורה שמנסה ללמד משהו מול עשרות תלמידים שנמצאים בעשרות אינטראקציות עם עשרות חבריהם כל הדרך חזרה לאינטראקציה עם המורה האחת וחוזר חלילה. היום (חמישי) מציינים בישראל את "יום המורה", ולמרות שהטכנולוגיות, החוקים ותרבות ההוראה השתנו בכ-200 שנות בית הספר כפי שאנו מכירים אותו כיום, התבנית הבסיסית נשארת די איתנה: מורה, תלמידים, כיתה. "שעת אפס", הצגתה של פנינה רינצלר, מערבבת בין התלמידים למורים ומנסה להבין למה המערכת ממשיכה להיות פחות או יותר תקועה.

בכניסה למקלט בו ממוקם המרכז לתיאטרון לוד עומד השרת יצחק יצחק, עם תג שם על חולצתו, ומודד את הקהל שבא לראות את ההצגה. לאחר שכל אורח נמדד, הוא מקבל מדבקה עליה נרשם הגובה שלו והיא מודבקת לו על החולצה. מעתה הולכים להתייחס אליכם רק על-פי הגובה שלכם. אם זה נשמע לכם לא הגיוני, אז "להתייחס לילדים רק לפי שכבות תאריך הייצור שלהם", כפי שטוענת אחת הדמויות, גם אמור להישמע לא הגיוני.

בהצגה אנחנו מתעסקים במהפכה התעשייתית שהתחילה את בתי הספר בסוף המאה ה-18 ואנחנו עדיין ממשיכים פחות או יותר באותה מתכונת רק עם שינויים מאוד קלים

"אנחנו קוראים פה למעשה ולשינוי ולכן גם להצגה קוראים 'שעת אפס', כי הגיעה שעת האפס לעשות משהו", מספרת רינצלר ל'דבר'. רינצלר היא שחקנית, מורה לתיאטרון, יוצרת ומטפלת בפסיכודרמה שהקימה את התיאטרון לפני שש שנים ומשמשת כמנכ"לית והמנהלת האומנותית שלו. את ההצגה כתבה ביחד עם צוות השחקנים שלה דרך מסע מפגשים עם מורות בישראל, נבירה בזכרונות העבר בתור תלמידה וגם ניסיונה שלה וניסיונות שאר השחקנים בתור מורים ומתנדבים במערכת החינוך.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

"היצירה כולה נכתבה מתוך המציאות. משפטים שהמורים בהצגה מדקלמים ברפטטיביות או זורקים לכיוון הקהל אלו משפטים שאנחנו שמענו כתלמידים. הכריזות במערכת הכריזה והרעשים שיש ברקע הם דברים שפגשנו כשהתנדבנו בבתי ספר. הפוסטים בפייסבוק שמשתמשים בהם לאורך ההצגה הם של מנהלים ומורים אמיתיים ששופכים את דעתם על מערכת החינוך".

מתוך ההצגה "שעת אפס" (צילום: יח"צ)

בשעה ורבע של הצגה אינטנסיבית, רינצלר וצוות השחקנים שלה לא חוסכים שנייה מלשקף בחריפות את בית הספר, אם במה שמתרחש על הבמה, אם בתוכן, ואם בשחקנים שמעתיקים מהקהל במבחן, מעירים לו, צועקים עליו ואפילו – מצלמים אותו, כמו שמורים כל הזמן מצולמים היום בבית הספר. לטענת רינצלר, "זו החוויה. של לצלם ולהיות מצולם בכל עת". לצד ביקורת המציאות החדשה, "רצינו להתייחס לתקיעות במערכת החינוך, לדברים שלא השתנו מאז שאנחנו היינו תלמידים כדי לנסות להבין למה המערכת היא ככה", היא מוסיפה.

במונולוג ארוך’ שנמשך מעל ל-10 דקות’ אחת המורות בהצגה, שלפני רגע הייתה תלמידה, מספרת לקהל בקול מונוטוני ומתמשך על המהפכה התעשייתית והקשר שלה למבנה בית הספר. רינצלר מספרת שהקטע נועד לשעמם את הקהל בכוונה כדי לאפשר לו "לטעום שוב" את התחושה של להיות תלמיד בבית ספר. במקביל, בעוד שאר התלמידים נמרחים להם כל הדרך מכיסאות הצופים למרכז הבמה, בסצינה שמזכירה את הציור המפורסם של דאלי "התמדתו של הזיכרון", המוכר גם כציור עם השעונים הנמרחים, אי-אפשר היה שלא לתהות על האירוניה שבסיטואציה שכן המורה, במהלך מובהק בחתרנותו הסבירה לקהל למה בעצם הבית הספר הוא כפי שהוא.

היצירה כולה נכתבה מתוך המציאות. משפטים שהמורים בהצגה מדקלמים ברפטטיביות או זורקים לכיוון הקהל אלו משפטים שאנחנו שמענו כתלמידים

"כולנו שונים, וכל אחד מאיתנו מביא דברים שונים ובית הספר, לתחושתי האישית, היה מקום שהוא פס ייצור ושאני לא אעמוד בתנאים כי אני פשוט לא כזאת", מספרת אליאור חיות, חברה בצוות השחקניות. "בהצגה אנחנו מתעסקים במהפכה התעשייתית שהתחילה את בתי הספר בסוף המאה ה-18 ואנחנו עדיין ממשיכים פחות או יותר באותה מתכונת רק עם שינויים מאוד קלים".

השעמום, הניכור, פס הייצור שהפך לפס הלימוד, המורה הרובוטי והמונוטוני כמו צ'ארלי צ'פלין על פס הייצור ב"זמנים מודרניים", התלמידים שחייבים להסתדר בתוך יחסי הכוחות של כלכלת השוק שנמצאת במחסור תמידי ולכן היא מודדת, מקצה, מציינת, ממדרת, מעלה וממנפת, דורסת ונפטרת מהם. ובעוד המורה מסבירה לילדים למה רע להם – הילדים בורחים עמוק, עמוק לעולם שלהם.

"הדברים מתנהלים כמו שהם מתנהלים וזה גורם לשעמום", אומרת רינצלר "הבריחה לעולם שלהם מתגלגלת להפרעות לקהל עצמו. ומה על המורה? הוא לא יודע איך להתמודד עם מה שנגזר עליו ללמד, עם האופן שבו נגזר עליו ללמד. וככלל שעולים מעלה בשכבות הגיל, כך גם האפשרויות של המורים לשינוי והבעה עצמית קטנות".

רינצלר, חיות וחברותיהן ראיינו מספר מורות ומורים כדי לבנות תמונת מצב כמה שיותר מורכבת. "רצינו שאת ההצגה יבואו לראות אנשים גם שלא בתוך המערכת, לא באנו לתקוף מורים או תלמידים אלא להבין איך אפשר בכלל לחשוב על לשנות משהו שלא משתנה כל כך הרבה שנים", אומרת רינצלר. "מהמורות שפגשנו כאן בלוד גילינו שמאוד אכפת להן מהתלמידים, אבל היו גם דברים שבכלל לא היו מובנים לי, למשל כל העניין האובססיבי הזה של מדידות והקביעה בשביל תלמיד מה הופך אותו לטוב או לא. מצטיין או לא. בעיניי אלו דברים שצריכים לחלוף מהעולם".

רצינו להתייחס לתקיעות במערכת החינוך, לדברים שלא השתנו מאז שאנחנו היינו תלמידים כדי לנסות להבין למה המערכת היא ככה

"המורים הם באותה סיטואציה ואפילו, בסיטואציה קצת יותר כובלת", אומרת חיות. "כשאני באתי ללמד תיאטרון כבנאדם מבוגר אני זוכרת שהיה צריך קודם כל להעביר חומר מסוים ולעמוד בתנאים וזה חידד לי את התפיסה שלהיות מורה במערכת כיום זה בהכרח להיות תוצר של המערכת. המורה הוא פשוט ההמשך של אותו תלמיד של אותו מורה שכולם לומדים את אותו דבר. בעיניי זה מעגל שהוא רע לילדים והוא לא יותר טוב למורים".

ואז מגיעה המפקחת. או לא

נכון, המפקחת באמת הרבה פעמים לא מגיעה, זה עניין כזה בחיים האמיתיים. שכולם מתכוננים ואז המפקחת בכלל מגיעה עוד שבוע. רינצלר מתארת באופן מבריק כיצד כל המערכת נעמדת לדום נוכח אותו אדם סמכותי שמצליח להחריד את כל הממסד החינוכי, כולל את ההנהלה. "אומרים שצריכה להגיע מפקחת ויש מן היערכות מטופשת כזו של בית הספר כולו", מספרת רינצלר. "הילדים אגב ממש יודעים להגיד שיוצרים דרכם הצגה בשביל המפקחת, שהם כמובן גם משתפים איתה פעולה. אגב, המפקחות האלו הן לרוב נחמדות אבל גם המנהלות והמורות עומדות בבוחן הזה. יש פה מלכודת, כי מורות שראיינו ואמרו לנו שהן מנסות לשבור את התבנית ומנסות שיטות חדשניות – בסופו של דבר הן צריכות לעמוד במבחן הציונים והמיצ"בים שאם הן לא יעמדו בהם, הן לא יכולות להמשיך ללמד".

אז למה בהצגה, הלא פשוטה הזו בכלל, אתם מבקשים מהקהל לדמיין בית ספר אחר?

"הרבה מדמיינים בתי ספר אחרים, טיולים, טבע, ספות ופופים במעגל אבל חלקם עדיין מדמיינים בתוך המסגרות. הרבה רוצים בית ספר אחר אך מי שמייצר את המערכת מאוד מפחד משינויים ומי שמנהל את בית הספר זו המדינה, לה יש אינטרס מסוים לעביר תכנים מסוימים. לשנות כזו מערכת דורש מהלך מאוד גדול", אומרת רינצלר.

"אנחנו מנסים לשאול בהצגה את שאלת בית הספר האידיאלי, שבעיניי צריך לשלב בתוכו הרבה יותר תחומים. הרבה יותר עיסוק ברגשות, בגוף וכו'. חברות שלי שהיו בהצגה אמרו לי שהן מפחדות לשלוח את הילדות שלהן לבית ספר כי זה באמת דברים שחווינו והילדים שלי גם הולכים לחוות לכן עצם זה שזה יעלה על סדר היום זה דבר הכרחי. לי אין את התשובה איך משנים. אבל באנו לעורר את השאלה הזו כי חשוב שיתעסקו בה", משיבה חיות.