סימונה גורן היא סוג של סופרוומן מודרנית. היא דיאטנית ספורטאים, אם לשלוש בנות וחלק מנבחרת החתירה הפראלימפית של ישראל, שהשיגה את הכרטיס לטוקיו 2020. בראיון ל'דבר ספורט' מספרת גורן על האתגרים העומדים בפניה ובפני נבחרת החתירה לקראת המשחקים הפראלימפיים.

סימונה גורן בת ה-37 עסקה בספורט מאז ומתמיד. לפני ארבע שנים החליטה להפוך את העיסוק החובבני למקצועני כשהצטרפה לנבחרת החתירה של ישראל ומתחרה בסירת הרביעייה המאוישת על ידי שני גברים, שתי נשים והגאית. "כל חיי עסקתי בספורט גם כיום אני רצה ריצות ארוכות ומרתונים. תמיד עסקתי בשביל עצמי כתחביב כמשהו שאני מאוד אוהבת וזה פתאום השתלב לי כעוד מקצוע לחיים".

סימונה גורן (קרדיט: יח"צ)

גורן צורפה לנבחרת החתירה לגמרי במקרה, כשהתחרתה בתחרות ריצה ללקויי ראייה. "הייתי בתחרות ריצה בכלל, שהגיעה לשם לימור גולדברג שהייתה מלקטת ספורטאים פוטנציאלים ולקחתי מקום ראשון בתחרות. היא קלטה אותי ואחרי שיחה קצרה היא כבר הגיעה לשלב השכנועים שאני צריכה לבוא לאימוני חתירה ושיש לי פוטנציאל להגיע רחוק".

למרות התנגדות והסירוב הראשוני להצעה, החיים לקחו אותה למסלול ששינה את דעתה "לא היה לי שום קשר למים, זה ענף שלא עסקתי בו מעולם. למה דווקא חתירה? היו לה את הסיבות משלה. המבנה גוף שלי מתאים והם חיפשו לסגור רביעיה. חודש אחרי נפצעתי כאשר התכוננתי לתחרות ריצה, פציעה שלקח לי כמה חודשים להחלים ממנה. הרגשתי שאני לא יכולה לשבת ארבע חודשים בלי לעשות איזושהי פעילות ספורט, אז אמרתי 'יאללה, אין לי מה להפסיד והסכמתי לבוא לחתירה'. משם זה שאב אותי פנימה, ספורט תחרותי שעוד לא חוויתי עד אז בחיי".

הצוות של סירת הרביעייה מורכב משישה חותרים שמתאמנים ביחד ברוטציה של אימונים, אך בסוף נבחרים רק ארבעת הטובים יותר שיתחרו ביחד בתחרות. לכל אורך העונה כל השישה מתאמנים ביחד לתחרות. את הנבחרת מרכיבים: סימונה גורן, אחיה קליין, ברק חצור, שי לי מזרחי, מיכל פיינבלט, סלאח שהאין וההגאית מרלינה מילר. בניגוד לענפים אחרים, כאן אין שום התאמות מיוחדות לספורטאים הפראלימפיים, חותרים בדיוק כמו סירת רביעיה רגילה.

במהלך אליפות העולם שנערכה בחודש ספטמבר באוסטריה, רביעיית החותרים סיימה את האליפות במקום השישי עם תוצאה של 7:42.510. הרביעייה שייצגה את ישראל בתחרות כללה את: מיכל פיינבלט, סימונה גורן, ברק חצור ואחיה קליין עם ההגאית מרליינה מילר. בעקבות הגעתם למקום השישי באליפות העולם, הבטיחו רביעיית החותרים את מקומם במשחקים הפראלימפיים בטוקיו 2020.

מיכל פיינבלט, סימונה גורן (במרכז) ,ברק חצור, אחיה קליין ומריסה לאה סאס, עם מדליית הזהב (צילום: DETLEV SEYB, באדיבות מרכז דניאל לחתירה)

גורן מספרת על האתגר לעבוד ביחד על החתירה הקבוצתית. הצורך בבניית האמון וחשיבות הלמידה לעבוד ביחד כצוות במהלך האימונים והתחרויות "הייתה שנה מאוד קשה ומאתגרת, גם ברמה הפיזית של להתאמן המון ולהגיע לקצה מבחינת היכולות וגם ברמה המנטלית שזה ללמוד לעבוד ביחד ולהיות המון כקבוצה. זה ספורט שמחייב ליכוד ואמון בתוך הקבוצה, האחד תלוי בשני, ברגע שאחד מהנבחרת מתרופף, זה הופך את הנבחרת לפחות חזקה. יש פה הרבה עניין של בנית אמון וגיבוש בתוך הקבוצה גם ברמה המנטלית. כמו בכל קבוצה היו קצת פיצוצים וגם קצת דברים שהם מאתגרים מעצם זה שאנשים נמצאים הרבה זמן ביחד".

התגייסות של כל המשפחה

במקביל לאינטנסיביות הנדרשת כספורטאית פראלימפית, היא מצליחה לשלב עבודה במשרה מלאה וגידול של 3 בנות בגילאים 8, 5 ו-שנה וחצי. האתגר הוא כמובן לא פשוט ודורש ממנה הרבה הקרבות.

"זה אתגר מאוד גדול, לפעמים צריך להקריב כדי להגשים חלום מאוד גדול, להגיע לטוקיו ולנסות לסיים במקומות מאוד גבוהים. מאז שאני בענף החתירה, שהוא ספורט תחרותי וברמה מאוד גבוהה זה דורש להקריב, להזמין בייביסיטר שמגיעה בחמש בבוקר, כי גם בעלי רץ בריצות אולטרה מרתון, אז הוא גם מתאמן בבקרים".

במהלך השנה האולימפית האתגר גדל אף יותר, זאת שנה שגורן תצטרך לבלות הרבה זמן במחנות אימונים מחוץ לבית כדי להגיע בצורה הטובה ביותר לתחרות עצמה. במהלך מחנות האימונים הבנות ובעלה יגיעו להיות איתה ודרך העיסוק האישי שלה בספורט, היא מעוניינת על ידי דוגמה אישית, להעביר מסר עצמתי של הישגיות, הקרבה והשקעה כערכים מרכזיים שילוו את הבנות שלה בחייהן עצמן.

"זה אומר שהם צריכים להגיע איתי למחנות אימונים כאשר אני נעדרת תקופה ארוכה מהבית, שזה יכול להיות לשבועיים או יותר, אני לא יכולה לעזוב אותן לכל כך הרבה זמן. גם בשנה שעברה זה היה אחרי לידה ובתקופת הנקה. זה אומר שכל המשפחה צריכה לבוא ולהיות איתי במחנה האימונים. למשל בקיץ זה היה חודש בחו"ל. איך אני אעשה את זה? אין לי מושג, אך כנראה זאת תהיה התגייסות של כל המשפחה. בעלי יצטרך לנסוע ולחזור. אצטרך גם לעשות הכנה לבנות, שלא יראו אותי חלק מהזמן. זה קשה מאוד, אבל אני יודעת שזה משהו חד פעמי שלא הרבה זוכים ואם יש את הזכות להגיע למקום הזה, אני רוצה להיות שם. זה גם מסר מטורף שמקבלים הילדים, על מחויבות ועל השקעה, הישגיות ושצריך להקריב כדי להגיע רחוק. כל המושגים שאנו רוצים להעביר ברמה לילדים שלנו והם מקבלים את זה ברמה הכי פרקטית שיש".

"צריך לנצל את מה שיש היום, כי מחר אתה לא יודע מה יהיה"

במהלך השנים האחרונות גורן מתמודדת עם מחלה גנטית בשם RP שהתגלתה אצלה בשנות העשרים לחייה, בעקבות כך שדה הראייה שלה הולך ומצטמצם במקביל לפגיעה בראיית הלילה, "זה אומר איבוד הדרגתי של הראייה עד לראיית צינור או עיבוד ראייה מלא. כל אחד והמזל שלו. יש אנשים שמאבדים ראייה לגמרי בגיל יחסית צעיר 30-40 ויש כאלו שזה פשוט הולך והופך להיות צר יותר משנה לשנה".

הגילוי של המחלה היה לגמרי במקרה בזמן בדיקת עיניים שגרתית "הרגשתי יחסית ירידה בראיית לילה בגיל 20, אך לא קשרתי את זה. לא ידעתי להשוות מול 100 אחוז, אז מבחינתי פשוט לא ראיתי טוב בלילה. מבחינתי זה היה סתם עוד מצב שפשוט צריך משקפיים. במהלך בדיקת ראייה שגרתית של שעורה שהייתה לי, הרופאה אמרה לי את צריכה ללכת להיבדק, יש לך את כל הסימנים של RP. כבר היה לי ברור, כי יש את זה לאמא שלי ולא היה לי ספק שזה זה".

סימונה גורן (קרדיט: יח"צ)

צמצום שדה הראייה ואיבוד הדרגתי של ראית הלילה שינה את חייה של גורן שנאלצה מיום ליום להתאים את עצמה למצב החדש שנוצר בחייה, "היום לצערי אני מרגישה את זה בצורה מובהקת, אני לא יוצאת בלילה למקומות שאני לא מכירה. אני לא יוצאת בכלל בחושך. אלא אם כן זה עם פנסים או תאורה, או שזה מקומות שאני מכירה או עם אנשים. אני לא נוהגת, לקחו לי את רישיון הנהיגה. גם לא אופניים חשמליים או משהו כזה כי אני תמיד בסיכון לפגוע או להיפגע. בגלל שדה הראייה המצומצם יחסית שיש לי, אני מפספסת המון, יכולה לפספס דברים קטנים. זה כמו שטח מת ברכב, אנשים יכולים לבוא ללחוץ לי את היד ואני יכולה לא לראות את זה".

"פעם בשנתיים אני עושה את הבדיקות של שדה הראייה ואני רואה את המספרים צונחים ואני מרגישה את זה בשטח. אני מפחדת לאבד את העצמאות שלי, זה הדבר הכי משמעותי לי. להפוך לתלותית או לאבד את היכולת לעשות דברים באופן עצמאי. זה הפחד היומיומי, אני חיה כל הזמן עם ההמתנה שאני לא אוכל לעשות דברים. זה פחד תמידי כי זה לא שזה פתאום קורה לך ואתה חייב להתמודד עם המציאות".

למרות הקושי, גורן בוחרת לקחת את הדברים למקום אופטימי ולנצל את ההזדמנות שיצרה לעצמה בעזרת הקרבה ועבודה קשה, כדי להמשיך לחתור לעבר הופעת בכורה במשחקים הפראלימפיים בטוקיו 2020. "זה מלחיץ, אבל זה עניין של גישה בחיים. אתה יכול להגיד 'איזה באסה ומה מחכה לי' ולהסתגר בבית, או להגיד וואלה, היום אני עוד רואה. אז צריך לנצל את מה שיש היום, כי מחר אתה לא יודע מה יהיה".

***

בימים אלו מחפשים משקיעים ליצירת סרט שמלווה את נבחרת החתירה הפראלימפית עד אולימפיאדת טוקיו, ניתן ליצור קשר במייל goren4life@gmail.com