אילנה צורף | 63 | רעננה | מחנכת ורכזת עברית בבית הספר היסודי "שקד" ברעננה | המחנכת של כתב 'דבר' שי ניר בכיתות א' ו-ב' (1988-1986)

"כמו כל המורות של פעם, זה תמיד היה החלום שלי להיות מורה, מאז שהייתי ילדה. כנראה שהיו לי מורות טובות שאהבתי. הרעיון של הדמות הזו, שמשפיעה על ילדים, מחנכת אותם ועומדת מולם במטרה לשנות ולעשות איזשהו הבדל, כנראה נטמע בי. אני זוכרת שכילדה הייתי באה הביתה אחרי בית הספר, מושיבה את כל הבובות שלי מול לוח קטן והייתי מלמדת אותן. עם השנים, ככל שגדלתי, הבנתי שלעבוד עם ילדים זו משאת לב שלי. אני מאוד אוהבת ילדים. הבנתי שהמקצוע הזה מכיל בתוכו לא רק ללמד ולחנך אלא גם להיות סוג של מנטורית ופסיכולוגית ולהיות בקשר עם ההורים, וזה מכיל בתוכו כל כך הרבה. את זה לא ידעתי כשהייתי ילדה, אבל עם השנים, עד שהתחלתי להיות מורה, זה די התבהר לי ובזה בחרתי.

"סיימתי מסלול 'מורות וגננות' בסמינר אבל מהרגע הראשון לא הייתה לי שום תשוקה להיות גננת והעדפתי להיות מורה. כשבאתי למפקח בפעם הראשונה כשסיימתי את הסמינר הוא שאל אותי אם יש לי איזו העדפה וביקשתי לעבוד בשכונת מצוקה. מאוד רציתי לעזור ולתרום. השפיעו עלי ספרים כמו 'האסופית' וסרטים כמו 'לאדוני באהבה'. בית הספר הראשון שלי היה 'ברנר' בתל כביר בתל אביב. ארבע שנים מדהימות. עד היום אני זוכרת את כל התלמידים ויש לי קשר עם חלק מ'הילדים' שהיום הם בני 40 פלוס. אחר כך בעקבות חיי האישיים עברתי להרצליה לבית הספר היסודי 'הנדיב' ואז לרעננה ל'שקד'.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

"אני רואה בגילאי היסודי חומר גלם שאפשר לעצב אותו. זה גם התאים לי באותה תקופה כבחורה צעירה שרק התחילה את העבודה בגיל 24. לא הרגשתי שיכולתי להתמודד עם בני נוער שכמעט בגיל שלי. מכיתות א'-ב' עברתי לכיתות ה' ו-ו' ושם הרגשתי מיצוי של כל היכולות שלי כמחנכת, כמורה וכמעצבת. בכיתות ה'-ו' הם לקראת בגרות ועוד ניתן להטמיע בהם את כל מה שאני חושבת ומאמינה שבוגר צריך להיות. כמה שהם גדולים הם עדיין ילדים וזקוקים לאוזן הקשבת, למחמאות ולהקשבה. זה סוג של שלמות של כל מה שצריך לתת לילד רגשית, אינטלקטואלית ומבחינת עיצוב ההתנהגות. בשבילי הגיל של כיתות ה'-ו' זה המקום הכי משמעותי שעוד ניתן להשפיע בו. אני לא חושבת שלא ניתן להשפיע בגיל מבוגר יותר, אבל לי זה הכי מתאים.

"כל יום בעבודה הוא יום מספק בשבילי. גם אי-הצלחה מספקת אותי כי אני לומדת ממנה. לא אשכח בפעם הראשונה כשלימדתי בכיתה א' את התלמיד הג'ינג'י אופיר שפתאום קרא. זה היה בחנוכה ולימדנו עם ספר שנקרא 'אלפוני'. היו לי דמעות בעיניים ואמרתי לעצמי 'וואו, זה אני עשיתי את זה ובזכותי הוא קורא!' עברו הרבה שנים מאז וזה רגע שאני לא שוכחת. מספק אותי כשאני רואה ילדים מאושרים שבאים לכיתה, שיש איזה שיח שעולות בו תובנות של ילדים ושאני שותפה לתובנה הזו. שהם שרים בכיתה. יש רגעים שעומדים בטקסים ושרים את "התקווה", לראות בית ספר שלם שר את ההמנון שלנו זה רגע מצמרר.

"בפנטזיה שלי אולי הייתי יכולה לנהל בית ספר ולהגיע קצת יותר רחוק, אבל החיים האישיים שלי עצרו את זה ובאיזשהו מקום איבדתי את המוטיבציה לעשות זאת. התגרשתי והתחתנתי עוד פעם. זה בעצם עצר את ההתפתחות האישית והמקצועית. עשיתי יותר למען בני ביתי ויצרתי משפחה חדשה. בעצם לא המשכתי מסלול, שאולי היה מתבקש מבחינה מקצועית. אם הייתי נשארת מבחינה משפחתית באותו מצב כמו קודם, אולי הייתי משקיעה במסלול האישי-מקצועי יותר ומתקדמת. אבל זה לא קרה וממש טוב לי. אני לא רואה בזה כישלון, אולי אי-הגשמה.

"אני מורה מאז שנת 1980, סוג של דינוזאור במערכת החינוך. התחלתי ממש ילדה. מי אני ומה אני שאפגוש הורים, לפעמים יותר מבוגרים ממני. באתי עם אג'נדה וחלום שהגשמתי דרך הילדים שלהם והם קיבלו אותי, כסוג של סמכות ואוטוריטה, בלי שאלות בכלל והם היו אסירי תודה. הם לא היו מעורבים ולא מתערבים. זכיתי להרבה הכרת תודה, להמון כבוד. עם השנים זה לא פחת. לא התודה ולא הכבוד. יש לי מערכת יחסים טובה עם ההורים ואני נהנית משיתוף פעולה מלא. אבל אני רואה שינוי. עם השנים אני רואה את השחיקה במעמד המורה. מורה צריכה לשים לב יותר למה שהיא אומרת ואיך שהיא אומרת ולאיך שהמורים מצטיירים בעיני הציבור. אין ספק שמעמד המורה בשחיקה נוראית וזה חבל.

הוראה זה מקצוע נעלה. זאת שליחות והיא עומדת בקו אחד עם רפואה – רופאים ואחיות. אלו שלושת המקצועות שצריכים להיות במקום הראשון. האחד מציל חיים והאחד מציל את הנפש. אם הייתה פירמידה של מקצועות כמו פירמידת הצרכים של מאסלו, אז אלו המקצועות שהיו צריכים להיות במקומות הראשונים. להיות מורה, לעסוק בנפש של הילד, על כל הווייתו. אנחנו נמצאים עם הילדים כל כך הרבה שעות. מילה אחת לא במקום יכולה להשפיע על הנצח. צריך לשקול כל מילה, כל מעשה וכל מבט. בדור של היום מורה לא יכול לשקוט על שמריו וחייב להתקדם עם כל הטכנולוגיה, הרשתות החברתיות והתקשורת. עם כל העולם החדש. כמי שכתבה עם טוש על בריסטולים ועל סטנסילים למכונת שכפול, היום יש מחשבים ואייפדים וכל מיני מכשירים שצריך להסתגל אליהם. מורה נדרש להתחדש כל הזמן וצריך להיות מוכן לזה גם נפשית וגם קוגניטיבית. מורה עושה את המקסימום שהוא יכול כדי להיות מעודכן. זה לכשעצמו משהו מאוד ראוי להערכה. אני לא יודעת עד כמה הציבור יודע את זה, מלבד מתי מעט, שכותבים ברשתות 'הייתי בכיתה של הבן שלי. היה מדהים. איך אפשר לעמוד בזה? בחיים שלי לא הייתי יכול להיות מורה'.

"זו עבודה שוחקת ותובענית ולפעמים מתסכלת. היא שואבת אותך 24/7. מורה לא מפסיק להיות מורה אף פעם. זה מעסיק אותך בלילה, ביום, בחופש, בשבתות ובחגים. זה ללכת לישון שחושבים על הילדים וכשקמים בבוקר וזה לא נגמר אף פעם. רק משפחה של מורים, הבעל והילדים יכולים להבין את המשמעות הזאת. בישראל לצערי הרב, כל מי שיושבים למעלה, רואים את זה רק במספרים אבל הם לא מבינים שזה הרבה יותר.

"הילדים היום, הם דור אחר לגמרי, הם ילדים דעתניים. יש סוג של התערערות של הסמכות, הן של המורה והן של ההורים. פעם לא היו קוראים למורה בשמו והיו עומדים כשהמורה היה נכנס. היום הגבולות די מטושטשים. המורה צריך להוות סמכות שבאה מבפנים כדי לשדר לילדים את המעמד של 'אני המורה ואתה התלמיד'. זה עניין של מיומנות, של החלטה של המורה איך הוא מציג את עצמו בפני הכיתה ואיך הוא עומד. זה משחק מאוד עדין. מצד אחד אני מאוד אוהבת את הילדים, רוצה להוות בשבילם אוזן קשבת ודמות אימהית וחינוכית כאחד, ומצד שני צריך לשים להם גבולות, שהם לטובתם כמובן, ולדרוש את מה שהם צריכים לעשות. אסור לשכוח שכשעוברים מהיסודי לחטיבה הדברים משתנים לגמרי. היסודי הוא סוג של חממה. אם לא איישם את זה כחלק מהמחשבה שלי אז אחטא להם כי הם חייבים להתאמן לקראת זה. איך להתנהג במסגרת אחרת ובחוקים חדשים. זה גם חלק מהתפקיד והתלמידים לא תמיד מבינים. יש המון ויכוחים עם התלמידים של היום. הם דורשים לדעת "הסבר, נמק ותן דוגמה" בכל דבר שעושים. הם לא מקבלים לא כלא. הם מתווכחים. מנסים לשכנע, וזה קושי. יש המון אי-שקט אבל מתמודדים עם זה וזה חלק מתהליך השינוי שקרה בשנים שעברו.

"היום ההורה זקוק למורה לא פחות מהילד. יש המון הורים שזקוקים למורים כמי שרואים את הילד. הם לא יודעים איך הילדים שלהם בכיתה. הם לא יודעים איך הילדים מתנהלים וזה פן אחר של הילד שההורה לא זוכה לראות. אני, כמתבוננת או כשותפה לחיים של הילדים בכיתה, יכולה לראות את הצד הזה ולהשלים את התמונה.

"מבחינתי זאת חובה להיות בוואטסאפ הכיתתי. אני חווה אותם ורואה את הדינמיקה. הקבוצה היא רק של הכיתה וקבעתי שני כללים: אני לא מתקנת שגיאות כתיב בקבוצה, למרות שנורא בא לי ואני לא מעירה אישית לאף אחד בכללי. אם מישהו אמר משהו לא תקין אז אני פונה אליו בפרטי כדי לא להביך אותו. זה לא תמיד קל אבל זה מה שאני עושה. תוך כדי אני רואה מה קורה בכיתה. לפעמים יש קבוצות יותר פעילות ולפעמים לא. זה יותר זמין, גם הילדים שואלים אותי יותר שאלות. יש חציית גבולות בהבנה שהמורה שלהם לא חייבת להיות זמינה בשבילם 24 שעות. שולחים לי וואטסאפים בשבת, בבוקר, בערב. אני מציבה גבולות, למשל בזה שאני לא עונה בשבת אם זה לא חירום. יש לי גם וואטסאפ עם ההורים וגם להם אני זמינה. זה חוסך להם את חוסר ההבנה ונותן להם ידע. יש תקשורת ישירה ומהירה ויש בזה הרבה יתרונות וגם חסרונות. זה סוג של קשר עדכני עם הזמן. לא מכריחים מורה ולא מחייבים אותה שתהיה בוואטסאפ. עוד לא הגענו לתגמול על זה. אולי יום אחד זה יקרה.

"הייתי רוצה שעוד אנשים איכותיים יבואו למערכת. הוראה היא הדבר הכי מספק בעולם. אין מקצוע שדומה לו והייתי שמחה אם אנשים איכותיים מכל התחומים יבואו ויתנו מעצמם. זה הדור הבא שלנו שהולך לנהל את החיים ואת המדינה. ככל שיהיו אנשים יותר איכותיים במערכת אז יהיו יותר תלמידים איכותיים ונושאי בשורה ומשנים ופורצי דרך וזה חשוב."