למעלה מ-80 שנים שבמפעל מנורה מייצרים נרות. המפעל, שקם תחילה באזור, עבר בתחילת שנות ה-90 לאזור התעשייה של שדרות. מאז הוא שורד לא רק את מתקפות הטילים מעזה, אלא גם את המתקפה על התעשייה הישראלית. החשיפה הפרועה לייבוא הפכה את המפעל הגדול עם מאות העובדים לכזה עם 30 עובדים, ובשנה האחרונה הוא אף הפסיק לייצר את מוצר הדגל שלו – נרות החנוכה הצבעוניים שעלות הייצור שלהם גבוה פי 3 מהמחיר שמשלמים עליהם כעת. בתוך האתגרים האדירים המפעל נשאר בשדרות, נלחם על ייצור כחול-לבן, קולט עלייה ואף מעסיק כ-10 עובדות ועובדים בעלי מוגבלות שכלית.

"לכל אחד ואחד פה יש חלק, כל אחד פה נתן עוד סיבוב לבורג עד שהוא נסגר עד הסוף, ואז המכונה התחילה לייצר והכל עבר למשאית והמשאית חלקה" אומר אליאב רווח, האחראי על ההפצה במפעל בעת אירוע הרמת כוסית לעובדים. "לא היינו מצליחים לספק לכל החנויות את כל מה שרצינו בלי כל מי שנמצא פה". המפעל אמנם מייבא כעת את נרות החנוכה, אבל מייצר סוגים רבים של נרות נוספים – נשמה, זיכרון, שבת, הבדלה, נרות דקורטיביים וגם נרות שמן זית לרוצים להדר במצוות הדלקת נרות החנוכה.

מפעל "מנורה" (צילום: גלעד שרים)

שרה צדקה (65) סמנכ"ל השיווק והסחר של המפעל, עובדת כבר קרוב ל-40 שנים במפעל. במה שהתחיל כבדיחה עם שכנתה בחולון, הפך להיות קריירה ארוכה. "יצאתי לעבודה עם שלושה ילדים קטנים בזכות השכנה, בתור צחוקים. עבדתי בפס הייצור, ארזתי נרות, ומשם התקדמתי כל פעם בזכות הכישורים שלי. עברתי מהמפעל באזור להנהלה בת"א, הקלדתי, התחלתי לייצר, הדפסתי באנגלית, עזרתי בהנהלת חשבונות, התפתחתי וכעת אני סמנכ"לית השיווק והסחר." כישורי השכנוע של צדקה הם חלק נכבד מההצלחה של המפעל לשרוד גם בתחרות הקשה מול הייצור הזול במזרח.

שרה צדקה סמנכ"ל שיווק וסחר מפעל "מנורה" (צילום: גלעד שרים)

את הפראפין (השעווה) המגיע למפעל בצורה של בלוקים לבנים ממיסים בדוודים ענקיים ומעבירים למכונה המתזיה בסילונים דקים את החומר הרותח על משטח מתכתי מקורר, כך שהחומר המתקבל הוא גרגרי-אבקתי לבן. את חומר הזה שואבת המכונה הבאה, הדוחסת את החלקיקים בלחץ לכדי נרות בגדלים וצבעים שונים. פעם, מספרת צדקה, היו האחים רובינשטיין שהקימו את המפעל מטבילים פתיליות במיכלים של שעווה רותחת ומים קרים עד להיווצרות הנר.

"לקנות כחול לבן זה לתמוך בישראלים"

"לקנות כחול לבן זה לתמוך בישראלים בעבודה, בייצור." אומר מנהל הייצור שי אשורוב (38) החי עם אשתו ושתי בנותיו בשדרות. "זה לתמוך בזה שלא יהיו פה מובטלים, שלאנשים תהיה עבודה. יש גם עניין של איכות, אני סומך על ישראלים שיעשו את המוצר האיכותי ביותר". תחת אשורוב מועסקים 12 עובדים, והוא עצמו עובד במפעל מאז שהשתחרר. כמו שרה, הוא החל את דרכו גם בפס הייצור, סידור המחסן וניהול האחזקה. שלושה בעלים עבר המפעל בתקופה בה הוא עובד בו. בשנים האחרונות הוא לומד הנדסת חשמל במכללת ספיר. "צריך מתי שהוא מקצוע, ואני התחלתי בגיל קצת מאוחר. אני אוהב את זה וזה גם יעזור לי פה במפעל, אבל זה אומר לסיים פה ב-16:00 ולרוץ למכללה. להגיע הביתה ב-21:30 כשהילדים כבר ישנים והאישה אחרי יום ארוך".

שי אשורוב מנהל ייצור מפעל "מנורה" (צילום: גלעד שרים)

איתן חג'בי, (25), מושב יכיני, מנהל את המחסן במפעל ועובד בו מאז שסיים י"ב ורצוף מאז השחרור מצה"ל. את הקשיים שחווה התעשייה הישראלית בשנים האחרונות הוא רואה קרוב מאוד, בבית. "במושב שלי נסגרו רפתות כי התחילו לייבא חלב. המדינה שמה כל מיני הגבלות חדשות שצריך עוד דברים בעשרות אלפי שקלים לרפתות. את הרפתן הקטן זה גמר, רק מי שגדול החזיק. אם אנחנו רוצים שיהיה לישראלים עבודה ושהכלכלה פה תהיה חזקה חייבים לקנות כחול לבן."

איתן חג'בי מנהל המחסן במפעל "מנורה" (צילום: גלעד שרים)

שילוב עם אור

"אני עובדת פה שלוש שנים, קמה ב-5 וחצי כל בוקר, כולם מקסימים", אומרת דנה העובדת במפעל במסגרת תכנית ההשמה בקהילה של עמותת 'אלווין' המלווה עובדים בעלי מוגבלות שכלית במקומות עבודה. "אני עושה נרות, שמה פתילים, מכניסה לקופסאות אבל לא סוגרת, כדי ששלי תראה מה יש שם. כל פעם שאני עוברת בחנות ורואה נרות אני אומרת זה שלנו, של מנורה." דנה היא חלק מהקבוצה שעובדת במפעל בפרוייקט מעל שלוש שנים.

עמרי, העובד איתה שכם לשכם במפעל מחבק את שלי אלבז, יועצת ההשמה האחראית על הקבוצה, ומספר שהוא אינו מרוצה מהשכר אבל אוהב את שלי. שכרם של עובדים עם מוגבלות עלה לפני שנתיים במעט, והוא מותאם ליכולת האישית של כל אחד ונקבע ע"י משרד התמ"ת. "שלושה עובדים שאינם מוגבלים שכלית יכולים לכסות את הביצועים של העובדים בשיקומית, המניע להעסיק אותם הוא אנושי" אומרת צדקה. "מהנסיון שלי עם העובדים בעלי המוגבלות, הם אוהבים את המקום ואת העבודה."

מפעל "מנורה" (צילום: גלעד שרים)

"המטרה היא לשלב אותם בשוק העבודה", מספרת אלבז, שדרותית אם ל-3 בעלת תואר במדעי ההתנהגות ותעודת הוראה בחינוך מיוחד, הצמודה לחבורה במשך כל שעות העבודה ואף מלווה אותם בבית ובמסגרות השונות. "מדובר בפרוייקט כמעט ייחודי, קבוצה שמונה 10-13 מקבלי שירות, שיש להם מדריכה צמודה, אני. הם עובדים שש שעות ביום, ולכל אחד מייעדים עבודה שהוא מסוגל לה במפעל. זו מלאכה מורכבת להתאים בין היכולות שלהם והצרכים של המפעל. הם עם מוגבלות שכלית ולפעמים זה לא פשוט."

שלי אלבז, מדריכת ההשמה של עמותת אלווין במפעל מנורה (באדיבות המצולמת)

"המפעל מנסה לבוא לקראתם וזה לא מובן מאיליו. ניסיתי לשלב בעוד מפעלים, זה הפרוייקט הראשון שלי, ובזכותו יש עוד כמה פרוייקטים שנפתחו. המטרה היא שהם יתקדמו ויצליחו להשתלב בלי מדריכה צמודה. העבודה מאוד דינמית, וחלק מהקושי הוא הגמישות, לפעמים יש לחץ, ואני מתווכחת בין המנהלים לעובדים." אלבז מספרת שאחד היתרונות של הפרוייקט זה האופן בו הוא השפיע על העובדים אחרים. "ההתחלה היתה מאתגרת. חלק מהעובדים לא סמכו עליהם, והיו כאלו שחששו. אבל אחרי שלוש שנים אני יכולה להגיד שככה לומדים אמפתיה, סובלנות. אלו ערכים חשובים."

נרות נגד טילים

לפני שנה פגעה רקטה ברכב הפרטי של שי. הרכב, שחנה מחוץ לבית ניזוק טוטלוסט, אבל את שי זה לא שבר. "כשיש אזעקות ונפילות זה קשה, המפעל הוא מפעל חיוני וצריך לצאת לעבוד, להשאיר בבית את האישה והילדים", הוא מתאר. "זה כל הזמן להתקשר ולשמוע שהיא בלחץ והילדים בוכים. אבל יש לי פה עובדים שבאים לפה לעבוד בבוקר ואם אני לא אבוא…"

המרחב המוגן של המפעל נמצא בקומה התחתונה, ושרה מספרת שאין באמת מספיק זמן לרדת עד אליו, בטח לא כשאת על עקבים. "כשיש אזעקה יש 15 שניות, אנחנו בחיים לא מגיעות. מתחילה האזעקה וכשאנחנו באמצע המדרגות פתאום בום, או יירוט או נפילה. פעם אחת הסתתרתי, היה בום, חשבתי נגמר. יצאתי לראות, ואני רואה פיצוצים ואז עוד אחד! והלב שלי… זה היה אחד אחרי השני".

אריזות נרות נשמה במפעל "מנורה" (צילום: גלעד שרים)

"אני הפסקתי לרדת למרחב המוגן", מספרת שרה. החסידים מנתיבות שהיו באים להתפלל בבית הכנסת בכל יום, הפסיקו להגיע כשהתחילה אחת מתקופות ההתחממות בשנים האחרונות. פעם אחת נפלה רקטה על גג המפעל ופעם אחרת בחנייה. העובדים המשיכו לבוא, אבל לחסידים זה הספיק, והיום את בית הכנסת פוקד יהודי יקר שמגיע כל יום ללמוד גמרא ולשמור על הגחלת.

"הבעלים החדשים מאמין במפעל, ולמרות הכל אנחנו בתהליכי פיתוח ורוכשים ציוד חדש", מספרת צדקה. "לקניינים הגדולים שלנו בחו"ל אני פונה ללב היהודי, שיעדיפו את הנרות שאנחנו מייצרים. אני אומרת שאם הם קונים ממני, אתם מחזקים את מדינת ישראל, את שדרות, את מנורה שמפרנסת את האנשים ואת החברה שקיימת כבר 80 שנים."

קופסאות נרות תוצרת חברת מנורה (צילום: יאיר ויטמן)

"יש תחרות קשה בשוק הזה, בעיקר עם הייבוא מהסינים, מפעלים נסגרים" אומר אשורוב. שבטוח שלמרות שלפעמים גם אם מוצר מסויים יקר יותר, אבל מיוצר בישראל, יש טעם להעדיף אותו. "זה צריך לעניין אותנו כי זה המדינה שלנו. מה איכפת לי מסין? איכפת לי מפה."