כך אתה רואה אותה, בתוך העננה הלבנה, לבן על לבן. פניה עטופות בצעיף קשמיר לבן. היא לובשת מעיל לבן שכמעט נוגע בקרסוליה. מתוך הלובן ניבטות הפנים כאילו בותרו משני צידיהן, הותירו רצועה מרכזית צרה, ארוכה, מחופה למעלה בפוני השחור. "סלומון," בוקע קולה. אתה נענה לקול הזה, לקריאה, לשם שאיננו שמך אלא שמה, בהכנעה פנימית שאין שלמה ומוחלטת ממנה. איזה ראש נרכן בתוכך ומיד בפני "זה". "סלומון," בקול קרוב מאוד ועדיין חלש, מוחלש, עם הנימה הזאת של סף מתקתקות, הקול ששמעת אותו לראשונה לפני כשבע עשרה שנה — לא שמעת, הרגשת בוודאות איך הוא מוזרק לתוך עורך, מוזרק יותר ויותר עם הזמן והרגל התחושה, סודק ומפורר את מה שאתה מחזיק כעצמך, עד שאתה כפוי לעזוב, לא אותה, את עצמך.
אתה רואה את המעמד בבהירות. שב ומשנן אותו לעצמך בין השאר משום שסימנת אותו כאירוע מכונן, מולקולת די־אן־איי שנושאת בתוכה את המטען הגנטי של כל הסיפור: הדירה ברחוב וולפסון עם המרפסת האכולה, השקועה במרכזה. לפני כשבע עשרה שנים. מוריס. הררי הניירות, מהם מצהיבים, מהם אכולי עש, מגדלי ניירות ברחבי החדר, סמוך לקירות או באמצע, סמוך לשולחן הקטן עם הרגל המתנדנדת שאוכלים עליו וכותבים עליו ובעיקר מניחים עליו.
מוריס.
פיסת הים התכולה, טרפז טורקיזי בין הבניינים הצפופים, נשקף מהמרפסת. הקנרית בכלוב שנטרפה על ידי החתול, הוחלפה באחרת ונטרפה גם היא. זרי פלסטיק של גלדיולות לבנות וצהובות.
מוריס ושוב מוריס.
שעת בין ערביים שתמיד מורידה עליך איזה דכדוך, האור שהוא לא לפה ולא לשם, היום שצונח לאט אל קברו. אתה צועד לאורך רחוב וולפסון שהוא רחוב הנברשות, מחפש את הבית. אין לך כתובת מדויקת. זה עתה עברו לשם, לפני שבוע, כך נאמר לך, מספר עשרים וחמש או עשרים ושבע.
לפחות באותו צד של הרחוב, אתה מתעודד, עולה, יורד ושוב עולה שלוש קומות בבניין מספר עשרים וחמש.
זה קל מששיערת: כשאתה מטפס בפעם השלישית, מעפיל הפעם עוד חצי קומה, אתה מוצא דלת פתוחה לרווחה, חסומה בארגז עם ספרים ותרמוס ישן מתנוסס מעליהם. הוא שם, מוריס, לפניך, ממש מולך, יושב על כורסת עור בצבע קוניאק מלאה בחתכי שתי וערב, כאילו שיסעו אותה בסכין גילוח. הוא מביט בפתח, בך. בוהק מסנוור, מזעזע, התפרצות אור אחרונה שלפני שקיעה, מכה מהחלון הגדול מאחוריו, מציף אותו. בכלוב האור המרוסק הזה שמתקיף אותו מכל עבר כמו שברי זכוכית משוננים, בישיבתו המאומצת עם הזקיפות הזאת שעשויה כמדומה לקרוס כל רגע, בעיניו הפראיות הנטועות בתוך הקלסתר הכמעט מאובן, הוא מזכיר את דיוקנו של אינוקנטיוס העשירי
בסדרת האפיפיורים הצורחים של פרנסיס בייקון.
אתה עדיין עומד בפתח, לא מעז. הוא מחייך. אתה נושם לרווחה: זה החיוך הכי נדיב שראית. "אהלן," הוא אומר בקולו הגרוני, "בוא תיכנס."
אתה נכנס, מחפש בעיניך אחר מקום לשבת, מתיישב על אחד הארגזים. בבהילות מסוימת, מחמת המבוכה, אתה פותח בהצגת עניינך: מי אתה, מה אתה מבקש, לשם מה באת. אתה מנסה ללכוד את עיניו בזמן שאתה מדבר, אבל לא מצליח. עיניו בכל מקום, מתרוצצות בפיזור נפש או בשיעמום. רק לאחר שנים, לאחר שראית אותו עשרות פעמים במצבים דומים, נחשף המנגנון, או אחד מהם: פיזור נפש מעושה כלפי בני שיחו היה אצלו תמיד דווקא סימן מובהק להתרגשות, לעניין וללהיטות יתרה. זה היה עוד אחד מאותם תמהילים שרקח מזגו של האיש הזה, עירוב מטשטש בין אינסטינקט של סוחר ערום לבין קוד הכבוד והדרת הכבוד של מלך מנושל. כך בדיוק הציע את עצמו, כמו מלך, ישוב על הכורסה העלובה במרכז
החדר, מפקח על הכניסות והיציאות. טווה אט־אט ובסבלנות את קוריו סביב עצמו, סביבך. אתה לא זוכר על מה שוחחתם בשעה הראשונה להיכרותכם,ומתי הופיעה היא.
פתאום הופיעה. מתייצבת ביניכם כאילו השתלשלה לשם מחוטים בלתי נראים בתקרה. מחזיקה מגש עם ספלוני קפה ושתי כוסות מים. היא עמדה בלי אומר, מצפה שמישהו מכם יפנה את השולחן העגול הגדוש בניירות, מאפרות וטבליות של תרופות. הוא נשא אליה את פניו. לא, הוא לא נשא, הוא המיר את פניו ואחר כך נשא אותן אליה, מצופות ברוך בלתי רגיל וארשת הקלה של חולה שרווח לו לפתע, שהתפייס שוב עם גופו ועם העולם: היא הייתה השמש. "תודה, יא מדמואזל," מלמל, מבליע את המילים. אחר הזדקף, ארגן את עצמו לקראת ההצגה החגיגית, הרשמית כמעט, הנמיך את קולו כאילו חלק איתו את היקר והחשוב בסודותיו: "עמי, אני רוצה שתכיר את בתי. זו בתי." הוא לא הזכיר את שמה, לא אז וגם לא שעות אחר כך, כשיצאתם שלושתכם לסעוד במסעדה הקטנה ליד שוק עלייה.
היא כרעה על הרצפה, ביניכם, עוטפת את רגליה, כמעט עד הקרסוליים, בחולצת הטריקו הלבנה, הגדולה עליה לפחות בשלוש מידות. לא ראית אותה בבירור באותן שעות, ישבת בזווית לא נוחה, על גבי ארגז הספרים, מוטרד בלי הרף מההקרנה העזה, החידתית, של נוכחותה, ממש כאילו הופעל סמוך אליך איזה תנור חשמלי, שהלהיט את אוזניך. פניה היו מכוסות כמעט לגמרי בשערות, את זה ראית. ג'ונגל סמיך, פרוע, שחור, שממנו בצבצו קצה אפה וזיק העיניים. מוריס הסביר לה, רכן קצת, נטל את כף ידה והחזיק במשך כמה דקות, מחליק עליה קלות במחווה ובקול של מי שבא לנחם אבלים, משאיר אותך נדהם לגמרי מהעושר ומהתחכום של המנעד הקולי והתיאטרלי שלו.
"עמי הוא מהמלומדים האלה שחוקרים איך ומה היה עם עדות המזרח, כל הסיפור," אמר בסלחנות פטרונית משהו.
"לא בדיוק, זה לא ממש תחום העיסוק שלי," תיקנת במבוכה. המדמואזל לא זזה, חילצה במתינות את ידה מידו. שמעת את קולה לראשונה רק כעבור חצי שעה, כשמוריס קם ממקומו, הלך לחדר האמבטיה ובילה שם זמן ארוך, התגלח ככל הנראה. הטית קצת את הארגז כדי שתוכל להביט בה. "עברתם לכאן לא מזמן?" שאלת.
"אתמול," אמרה. "יש משהו נחמד בשכונה הזאת, מלא חיים," ניסית.
היא שלחה את ידה לחפיסת הסיגריות, הציתה אחת. "נחמד למי?" ירתה. העישון הפתיע אותך: היא נראתה צעירה מכפי גילה, כבת חמש עשרה. ברכיה, הבחנת, היו מצולקות בצלקות של ילדים.
"קראת ג'וד האלמוני?" שאלה, הסיחה את דעתך.
"מה?" התבלבלת. "ג'וד האלמוני. הוא אומר שאתה מלומד. קראת?" "לא," הנדת בראשך לשלילה, מופתע. "בכלל לא."
היא עצמה את עיניה, שפתיה התנועעו מאחורי מסך השערות: "עכשיו, כשאדן החלון הגבוה חצץ ביניהם, כך שלא היה יכול להגיע אליה, דומה שהיא לא חששה להתענג על גילוי לב כבשעה שהיו קרובים זה לזה. 'חשבתי לי,' המשיכה, עדיין בנימה רגשנית, 'שהדפוסים החברתיים שהתרבות משבצת אותנו בהם, אין להם קשר לצורות הממשיות שלנו יותר משיש לצורות המוסכמות של מערכות הכוכבים לתבניות האמיתיות של הכוכבים. אני נקראת מרת ריצ'רד פילוטסון, וחיה חיי נישואים שלווים עם בן זוגי הנושא שם זה. אבל אני לא באמת מרת ריצ'רד פילוטסון, אלא אישה שמתנדנדת לכאן ולשם, בודדה, בעלת רגשות עזים ויוצאי דופן וסלידות משונות… ועכשיו אל תחכה עוד, או שתאחר את הכרכרה. בוא לפגוש אותי שוב,'"* הפסיקה, מועכת את בדל הסיגריה במאפרה. בלעת את רוקך, תוהה מה לעזאזל מתרחש כאן, מה ומי הנערה הזאת.
"יפה?" שאלה.
"מאוד," נאלצת להודות. "מאוד יפה."
"יש עוד," אמרה, "תקשיב: התה היה ירוק בוודאי, או שישב זמן רב מדי בקומקום, שכן היא נראתה אחר כך ערנית שלא כדרך הטבע, ואילו ג'וד, שלא שתה כלל, החל לחוש כבדות באיבריו, עד שדבריה ריתקו את תשומת ליבו. 'קראת לי יציר של תרבות, או משהו דומה, נכון?' אמרה, ושברה את השתיקה. 'זה היה מוזר מאד מצידך.' 'למה?' 'ובכן, זה מרגיז מפני שזה כל כך לא נכון. אני מין שלילה של זה.' 'את מתפלספת מאוד. "שלילה" היא צורת דיבור מעמיקה.' 'באמת? אני עושה עליך רושם של מלומדת?' שאלה בנימת קנטור. 'לא, לא מלומדת. רק שאת לא מדברת בדיוק כמו נערה — טוב, נערה שלא היו לה יתרונות.'"*
הפסקת אותה. "את כל הספר את יודעת ככה בעל פה?" שאלת.
"חלקים גדולים," הודתה, מסיטה מעט את השערות, שולחת בך מבט נוקב. "אבל תשמע עד הסוף," הורתה בקול חמור, ממשיכה, "'היו לי יתרונות. אני לא יודעת יוונית ולטינית, אפילו שאני יודעת את הדקדוק של השפות האלה. אבל אני מכירה את רוב ספרי המופת היווניים והלטיניים באמצעות תרגומים, וגם ספרים אחרים. גיליתי שהעניין בלא מוסריים שבספרים האלה מוגבל כולו למסתורין שבהם.' 'קראת יותר ממני,' אמר באנחה. 'איך הגעת לקריאה של כמה מיוצאי הדופן שבהם?' 'טוב,' אמרה במהורהר, 'זה היה במקרה. חיי עוצבו אך ורק בידי מה שמכונה בפי אנשים המוזרות שבי. אני לא פוחדת כלל מגברים, בתור שכאלה, ולא מהספרים שלהם. לא הרגשתי כלפיהם כפי שמלמדים את רוב הנשים להרגיש — להיות על המשמר מפני התקפות על צניעותן…'"
בעודך מקשיב לה, פוסחת על סימני פיסוק ומטעימה באורח שיטתי את החלקים התפלים של המשפטים עד שמשמעותם כמעט השתבשה, הלכה והתחזקה בך התחושה שתלוי ועומד כל הזמן איזה פער קבוע בינה לבין הדקלום, שהתלהבותה, ובעיקר המוזיקליות שלה, מנסות למלא ולטשטש אותו; שהדברים ורוח הדברים נמצאים בה באיזו דרך עוצמתית ונעלמה, אבל לא בטוח שהיא נמצאת בהם.
מוריס לא חשב ככה, הוא חשב כמעט להפך. חיוך הנהרה על פניו אמר את זה כשיצא סוף־סוף מחדר האמבטיה, הולך על בהונותיו כמעט, לא להפריע לדקלום. גופו הכחוש, הכפוף, שהתכנס בתוך עצמו עוד יותר מחמת עונג הקשב, אמר את זה, וגם פיו הרחב שנפער מעט כמו מקור של גוזל, מצפה לעיסת הלחם שתוטל לתוכו.
הבטת בשניהם. באב הזה, לוחם השכונות, עם חיוכו הדיאבולי כמעט וחלוק המשי המאויר בזוג דרקונים יורקי אש ומוטל עליו ברפיון מעל לגופייה מוכתמת, ובבתו, הנערה המוזרה הארוגה כאילו בחוטי אוויר, היושבתלמרגלותיוונותנתאתה"ַנמֶּבר"שלהלקורת רוחו הרבה, כמו דוב שמורגל בריקודו הקבוע על הפח הלוהט מיריד ליריד, והתמלאת באיזה עירוב מסחרר ומצמית כאחת של תחושת שיכרון, שייכות משונה וסלידה שעל סף בחילה.
ישבת שם שעות ארוכות, מחמש וחצי לפנות ערב עד חצות כמעט, אוכל עשרות זיתים סוריים דפוקים ושותה אלכוהול שלא היית רגיל בו, מבקש משום מה לעשות רושם של איש שבקי בהוויות העולם, לא מבין מדוע. היה איזה רטט שנענית לו, ריקוד שהצטרפת אליו בלי משים. מתוך הערפילים הללו של הישיבה הארוכה, החמסין, האלכוהול, קולו הגרוני, המטעים והעמוק של מוריס, הנערה המדקלמת, הנעלמת ומופיעה חליפות, יללות החתול המיוחם, החדשות בערבית בטלוויזיה שדלקה כל אותה עת, ביקור חטוף של מישהו שלא זכרת אחר כך מיהו, מתוך כל זה הלכה והצטיירה מפיו של מוריס בכל זאת איזו תמונת חיים עמומה.
הם חיים ביחד, הוא והמדמואזל, בשש השנים האחרונות. זוהי דירתם הרביעית בתוך שלוש שנים. כל חייו, או כמעט כל חייו, מוקדשים ל"מאבק". לא, הוא לא עובד בעבודה קבועה והסיבות לכך רבות ושונות ולא זה הזמן והמקום לפרט אותן. הוא איש צנוע מבחינת הצרכים שלו, וגם המדמואזל לשמחתו נערה צנועה ולא חמדנית, על כל פנים לא מבחינה מטריאלית. מבחינה רוחנית זהו סיפור אחר לגמרי. כן, היא הולכת לבית ספר אבל כמו שנוכחת לראות, אין הרבה מה ללמד אותה, אם כי הוא עומד בכל תוקף על כך שתלך בכל זאת. צפוי לה עתיד גדול, הוא לא יכול לנחש בדיוק באיזה תחום, אבל עתיד גדול, האם אתה לא מסכים איתו?
כשאמר את המשפט האחרון עברה היא בחדר בדרכה למטבח, חרישית ויחפה כמו קודם, כרכה פתאום את זרועותיה על צווארו מאחור, מעבר לגב הכורסה הגבוה, והניחה את שפתיה על קודקודו. "תירגע מוריס," אמרה, עיניה נעוצות בך כל הזמן, "תפסיק לעשות מכל דבר עניין. מה הוא יחשוב עלינו?" חיוך ענק התפשט על פניו. הוא תפס בכף ידה, הצמיד ללחיו. "הוא יחשוב עלינו דברים טובים," אמר. "אני כבר רואה שהוא חושב ויחשוב דברים טובים."
מתישהו יצאתם לאכול. בזמן שהמתנת למוריס שיתלבש — פעולה ארוכה ורעשנית במיוחד, שכן מחדר השינה עלו קולות חריקה, גרירה וחבטת נפילה של מה שנדמה כארגז כבד — יצאת אל המרפסת לשאוף קצת אוויר ולהיפטר לזמן־מה מהחתול הגועלי שנעץ את שיניו בקרסוליך כל הזמן.
נשענת על מעקה הברזל האכול מרוחות הים והבטת ברחוב, שהמולת התנועה והמסחר שלו נדמה כבר לפני שעות ארוכות, זמן קצר לאחר שירד הלילה, תוהה בינך לבינך איך זה לא הכיר איש מפעילי השכונות שאיתם שוחחת את מוריס ואת מה שנדמה היה לך, לפחות בשלב זה, כפעילותו הנמרצת והעקבית לאורך שנות השישים והשבעים בשכונת התקווה.
מוריס הזכיר, אמנם כבדרך אגב, את הקשר שהיה לו עם אנשי הפנתרים השחורים בראשית דרכם, אבל הם, ככל הנראה, לא ידעו עליו הרבה, אם בכלל. האם שיקר או נסחף קצת בעדותו? ובכלל, עד כמה אפשר לסמוך על עדותו של האיש הזה שלפחות במפגש ראשון הצטייר כבעל דמיון עשיר? שאלת את עצמך היכן הפיץ את כל אותם עלונים ועיתונים שפרסם במשך יותר משני עשורים, לפי דבריו, ומדוע לא הגיעו כנראה אף פעם לידיים הנכונות ולקוראים הנכונים?
ניתרת ממקומך כשהגיע לאוזניך קול יללה רם, קרוב, ופנית והסתכלת לאחור. מצאת את הנערה, שרועה על מזרן בפינת המרפסת, מעשנת ומחקה יללות של חתול בין טבעת עשן אחת לאחרת. החתול הצהוב נעתר לבסוף ליללותיה, הידס לאט מהחדר לעברה, זוקף את זנבו וקופץ אל תוך חיקה, מתכרבל שם.
"היית שם כל הזמן מאחוריי?" שאלת.
היא הנהנה, טפחה בידה על המזרן. "בוא תשב כאן, מפה רואים שמיים מכוכבים כמו במדבר."
כרעת והתיישבת לצידה בקצה המזרן, רחוק מהחתול.
"אתמול בלילה, באמצע הלילה, הוצאתי את המזרן למרפסת ובהיתי בשמיים עד שלוש בערך. בבית לא היה אוויר, לא הצלחתי להירדם ואמרתי את זה לעצמי כמה פעמים, 'אני לא מצליחה להירדם,' עד שהבנתי," אמרה.
"מה הבנת?" שאלת, לוטש את מבטך בכפות רגליה הקטנות והצרות.
"הביטוי הזה, 'להצליח להירדם'," אמרה, אספה את רגליה תחתיה וכיסתה בחולצה, "זה לא מוזר בעיניך ששינה קשורה למבחן? בעיניי זה מוזר ואפילו דוחה. לעולם לא אגיד יותר 'הצלחתי להירדם' אפילו אם לא אמנע מלחשוב את זה."
מוריס יצא אליכם, לבוש במכנסיים ובגופייה, טרוד משהו. "ראית את המגהץ?" פנה אליה.
"כן," היא זינקה ממקומה, חזרה כעבור דקה או שתיים והמגהץ בידה, הושיטה אותו לעברו.
הוא בחן את התחתית באור הקלוש של המרפסת, כמעט הצמיד אותה לפרצופו. "מה זה?" גירד מתחתית המגהץ עיסה דביקה של גומי שחור. "עוד פעם הפלסטיקים האלה שאת שמה על המכנסיים? מה הדבקת עם זה יא מדמואזל, תגידי?"
היא נרתעה מעט לאחור, חולצת הטריקו הלבנה שלה מבהיקה בחשכת המרפסת. "כלום."
מוריס: ראשו הגדול, ענק ביחס לגופו הצנום, תחוב בין כתפיו כשעמד שם מולה במרפסת החצי מואפלת, אוחז במגהץ כאילו לא יודע מה לעשות בו, או לחלופין, כאילו עמד להסתער בכל רגע. העמידה הזאת, העלובה והמאיימת כאחת, כשתקע בה את מבטו, שפתו התחתונה שמוטה, ורודה, לחה, רירית ורוטטת כמו איבר פנימי, הולכת ונשמטת כלפי הסנטר ככל שהוא מוסיף ומסתכל, מנקב אותה במבטו.
ממקומך על המזרן, למרגלותיהם, הגיע אליך ניחוח משונה שהזכיר שקדים מרים: ריח המשחה המונעת עקיצות יתושים שמרחה כמה דקות קודם על שוקיה החשופות, ריח החרדה.
תמונת הזיכרון הזאת נהייתה לך עם השנים סוג של בית. אתה מוצא את עצמך חוזר אל תחושת הזרות ההיא כמו אדם השב לביתו, מעמיד את ביתו כדי לשוב אליו, נוטע בתוכו את החפצים ומזיז, עד שהם מוצאים את מקומם לרגע ושוב נודדים בחלל החדר בשאיפה בלתי פוסקת ל ֵסדר נכון, למתכונת נכונה: האב עם המגהץ, הנערה, האב בגופייה המחוררת, הדירה ברחוב וולפסון עם המרפסת האכולה, הקרובה להתמוטטות, הררי הניירות, מצהיבים או אכולי עש, מגדלי הניירות שהם הלב החי של החדר העירום, הדוקטורנט הצעיר, ממושקף כמובן, העושה את דרכו בזהירות בין מגדלי הניירות, פיסת הים התכולה, טרפז טורקיזי בין הבניינים הצפופים הנשקף מהמרפסת באותה שעת בין ערביים. הקנרית בכלוב שנטרפה כעבור שבועות אחדים על ידי החתול, והוחלפה באחרת שנטרפה גם היא. מוריס.
זרים עצומים של גלדיולות וסחלבים מפלסטיק, נתונים בשלושה כדים מפורצלן כחול ומוזהב. על הקיר: פורטרט של מוריס שנרשם על ידי צייר רחוב, תצלום של גן נוסח המאה השמונה עשרה עם שעון, מתנה מחברת הביטוח מגדל לשנה החדשה שחלה לפני חמש שנים, תצלום משפחתי בשחור לבן, וגזיר עיתון ממוסגר, תצלום מעצרת למען יהודי סוריה שנערכה בשכונת התקווה.
גזיר העיתון הזה מינואר 1976 הביא אותך אליו בעצם. מצאת אותו כמה שבועות קודם לכן, כשנברת בארכיון העיתון לצורך תחקיר לכתבה על מחאת המזרחים.
התפרנסת מעיתונות באותן שנים לאות של כתיבת הדוקטורט ואהבת כל דקה. השוטטות בהיתר של מסווה מקצועי, הקרבה לשעה לאנשים שאחר כך נעלמו מחייך ואתה מחייהם, לחץ הזמן והזריזות ההכרחית, ובעיקר — תחושת החירות הנובעת מחוסר אחריות מסוים.
הידיעה הקצרה שהופיעה למרגלות התצלום ועסקה בעצרת שהתקיימה בשכונת התקווה למען יהודי סוריה, הייתה תפלה ולא מעניינת. זה היה התצלום שלכד אותך: על גבי דוכן נואמים שלא היה אלא עגלת הובלה שנרתמה לסוס, מהמעטים שעוד נותרו, עמד הנואם שזוהה בכיתוב שמתחת לתצלום כמוריס מזאל, פעיל שכונות ומארגן העצרת. הוא דיבר אל תוך מגפון שהסתיר את שליש פניו, עד אמצע האף, אבל לא טשטש את הארשת. מעולם לא ראית ארשת דומה לזאת: הפנים היו זירת מלחמה. היה לו פה ענק עם שפה תחתונה מעט משורבבת, שהשתרע באמת מאוזן לאוזן, אבל משולל כל אפקט קומי. כשנפער הפה הזה בתצלום, מאיים לבלוע אל תוכו את המגפון, כאילו בקעה ממנו זעקה מחרידה של מישהו ששוסע בסכין ובאותו מקום בדיוק — מקצות הפה עד לאוזניים. עיניו היו אתרים צפופים של פצצות מצרר. צרות, מלוכסנות מעט, קטנות מלהכיל ולהחזיק את כל סוגי העודפות שגדשו אותן — עודף ניצוצות, עודף ברק, עודף להט, עודף הפנוט. זרועו הגרומה התנופפה באוויר מול פניו. אצבעותיו הארוכות מכופפות ומאומצות כאילו הוכו בשיתוק, לופתות בכוח איזה חפץ דמיוני.
ביררת עליו מה שניתן היה לברר. הוא נולד בקהיר, עלה לארץ בסוף שנות הארבעים, התגורר בשנים הראשונות לשהותו בארץ במעברת עולים סמוכה לפתח תקווה. גרוש ואב לשלושה ילדים. בשנות החמישים עבד זמן־מה עם השר בר יהודה, שימש יועץ לענייני מיעוטים. אחר כך פרש או הופרש מתפקידו, בילה שנים ארוכות באירופה, חזר. הוציא עלון דו־לשוני בצרפתית ובעברית, הד המעורר, שעסק בקיפוח ובמאבק המזרחי. הסתובב בשכונות של דרום תל אביב, התגורר שם במקומות שונים.
הייתה עובדה תמוהה, לא היחידה, שנתת עליה את דעתך מדי פעם: הוא מעולם לא שאל איך מצאת אותו, לא בפגישתכם הראשונה ולא אחר כך בשנות היכרותכם הארוכות. הוא היה מונח שם פשוט, מעשן בלי הפסקה, מחלים מחייו בתוך כורסת העור הקרועה בצבע קוניאק, טבעי כמו חוק טבע, מקבל בסבר פנים יפות את ההשתדלות המובנת מאליה של הזולת שגם לה היה תוקף של חוק טבע.
עמדת בפתח הדירה, הדלת הייתה פתוחה למחצה, חסומה בארגז, מהסס אם לנקוש או לא. הבטת בו. הוא היה עטוף כלאחר יד בחלוק משי סיני קשור ברפיון מלפנים, חושף את מעלה בית החזה, גופייה לבנה. שולי מכנסיו היו מופשלים. כפות רגליו שכשכו בתוך גיגית מים. לצידו, על שולחן סלוני עגלגל ורעוע, נחה הערכה הקבועה שלו, הר הערכה: שתי מאפרות גדושות ("אחת בשרית, אחת חלבית," התבדח פעם), חפיסות סיגריות ריקות ומלאות מסוגים שונים, ספל קפה, כוס מים, חפיסות של כמוסות וטבליות, טרנזיסטור, ידיעות אחרונות, ניירת, ניירת, ניירת, עפרונות אכולים, מכשיר טלפון (מנותק לעיתים קרובות בגלל אי־תשלום), אחד הכרכים של אלף לילה ולילה בערבית ששימש לוח כתיבה או תחתית לספלים וצלחות, בועת זכוכית ובתוכה פתיתי שלג עם בקתה שווייצרית ששעות אחר כך בזמן השיחה, כשנטלת אותה בידך בהיסח דעת, שימשה לו אמתלה לסיפור ארוך על השנים שעשה בז'נווה.
שיחתכם הראשונה הייתה מקוטעת ורצופה בשתיקות. לפרקים הוא גלש אל תוך עצמו כמו גרב שהפכו אותו על פיו, נופל להרהורים ממושכים שהזכירו נמנום בעיניים פקוחות. פתאום התעשת, פורש לפניך שורה ארוכה של קצוות חוטים, עניינים ונושאים שונים שהתחיל בהם ונטש מיד. "זה דבר מסובך, על זה לא נדבר עכשיו," חזר והזהיר.
מתישהו אמר: "אתה עושה רושם של אדם רציני, אין לי סבלנות לכאלה שמשחקים," אבל זה לא היה נכון. הייתה לו סבלנות אין־סופית רק לכאלה שמשחקים. ומתישהו הופיעה הנערה שקרא לה "בתי", "מדמואזל" או "מדמואזל דינה".
גילוי נאות: הוצאת הספרים עם עובד נמצאת בבעלות ההסתדרות החדשה, כמו גם אתר 'דבר העובדים בארץ ישראל'.