דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
20.4°תל אביב
  • 21.7°ירושלים
  • 20.4°תל אביב
  • 21.9°חיפה
  • 19.4°אשדוד
  • 18.2°באר שבע
  • 25.0°אילת
  • 21.2°טבריה
  • 19.1°צפת
  • 18.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
רוגבי

אחוות הגלדיאטוריות / "ברוגבי יש מקום להיות פראית ואגרסיבית, זה מאפשר להגיד שאת בסדר כמו שאת"

גליל עליון בייז נגד ירושלים בטורניר השלישי לעונה במסגרת הליגה לרוגבי שביעיות נשים (צילום: אידאה)
גליל עליון בייז נגד ירושלים בטורניר השלישי לעונה במסגרת הליגה לרוגבי שביעיות נשים (צילום: אידאה)

בשמש, בגשם ובבוץ - מבט מקרוב על ליגת הנשים ברוגבי שביעיות שצומחת בישראל בשנים האחרונות, ושוברת את המוסכמות החברתיות והדימויים על ענפי ספורט 'גבריים' ו'נשיים'

ליאור ברטל
ליאור ברטל
כתב ספורט
צרו קשר עם המערכת:

עמוק בתוך מכון וינגייט, מאחורי העצים והחנייה נשמעים קולות הבוקעים ממגרש הרוגבי. המתבונן מהצד יכול לחשוב שזה פיקניק של שישי בבוקר, אבל כשמתקרבים מתגלה עולם מיוחד וצבעוני בו שש הקבוצות המרכיבות את ליגת הרוגבי שבעיות לנשים מגליל עליון, חיפה, ת"א, ירושלים, ראשל"צ ורעננה, התקבצו לטורניר שהוא הרבה מעבר לספורט.

על הדשא הירוק מתרוצץ ילד כבן שנתיים אחרי אימו המאמנת של אחת הקבוצות, ילדות צעירות מתמסרות עם השחקניות בהפסקות בין המשחקים, המון שמחה וחיוכים. שחקניות קבוצת גליל עליון 'בייז' עולות למגרש, כאשר ברקע מושמע השיר הקבוצתי ברמקולים ניידים, דרכו הן נכנסות לאווירה הנדרשת. הכדור מתחיל לנוע והשחקניות הופכות בין רגע לגלדיאטוריות של המשחק שמוגדר בעולם 'כמשחק של חוליגנים אותו משחקים ג'נטלמנים'. ג'נטלמנים? הצחקתן אותן. במהלך המשחק שמשלב כוח פיזי, מהירות וקבוצתיות ה'בייז' שוברות בקלות את המוסכמות והדימויים הכי עמוקים באופן בו אנו כחברה מגדירים ענפי ספורט לגברים ולנשים.

גליל עליון בייז נגד חיפה בטורניר השלישי לעונה במסגרת הליגה לנשים ברוגבי שביעיות (צילום: אידאה)
גליל עליון בייז נגד חיפה בטורניר השלישי לעונה במסגרת הליגה לנשים ברוגבי שביעיות (צילום: אידאה)

כדי להבין את התופעה שנקראת ליגת הנשים ברוגבי שבעיות, הגעתי ביום גשום לאימון של קבוצת גליל עליון 'בייז'. שחקניות הקבוצה מחפשות מקום בו יוכלו להתאמן כי בגשם המטורף לא ניתן להתאמן במגרש הדשא בקיבוץ דן. לבטל את האימון לא בא בחשבון, בטח ובטח שבועיים לפני הטורניר השלישי של העונה. השחקניות נחושות למצוא מגרש חלופי ולאחר מספר ניסיונות הן בוחרות להיפגש במגרש כדורסל בשדה נחמיה עם גגון שבקושי עוצר את זעם השמיים.

החניה מסביב למגרש מלאה בוץ ושלוליות עד הקרסוליים, הדרך למגרש כוללת קפיצה על קרש לדרך האספלט הבוצית בשער הכניסה למגרש הפתוח. הגשם ממשיך להכות בגגון מסביב למגרש הכדורסל, שהפך למגרש אימונים מאולתר. לא כל השחקניות מגיעות לאימון, אך הלב החי והפועם של הקבוצה, המשוגעות לדבר, נמצאות שם עם המאמן שמחלק הוראות ומאלתר משחקון לרוחב המגרש לצד חבורה של אנשים שפשוט היו שם במקרה.

"גיבוי, גיבוי, גיבוי"

בסיום האימון פגשתי ארבע משחקניות הקבוצה בפיצרייה בקיבוץ שדה נחמיה, בה ניתן היה לתפוס מחסה מהגשם הסוער. "אחרי שגרתי כבר ארבע שנים בצפון החלטתי לבוא לרוגבי וממש מהרגע הראשון נתפסתי על זה", סיפרה לי מיכל להק בת 30, הקפטנית של הקבוצה ושחקנית נבחרת ישראל. "עכשיו אני הקפטנית של הקבוצה ואני משחקת בנבחרת ישראל". רומיה בן ארי, בת 29 מטבריה 'היחסית רחוקה', הגיעה בעקבות אחותה ששיחקה בעצמה ושכנעה אותה, את פרח איתיאל ובעצם את חצי מהקבוצה להצטרף. לימור לב בת 31, הגיעה לקבוצה לפני שש שנים בעקבות חברה שגררה אותה לשחק בקבוצה ברחובות וברגע שעברה לצפון הצטרפה גם היא לקבוצה של הגליל העליון.

שחקניות קבוצת גליל עליון 'בייז' נגד ירושלים, טורניר רוגבי שביעיות (צילום: אידאה)
שחקניות קבוצת גליל עליון 'בייז' נגד ירושלים, טורניר רוגבי שביעיות (צילום: אידאה)

משחק הרוגבי הוא אחד המשחקים שנתפסים כאגרסיביים ביותר בעולם הספורט. משחק שבדימוי הרווח בחברה הוא נחלתם של גברים ענקים ושרירים ממדינות אנגלו-סקסיות ואילו כאן יושבות ארבע שחקניות ומדברות על מה הן אוהבות כל כך במשחק הרוגבי. "אני אוהבת את האינטנסיביות של המשחק, אני אוהבת את זה שזה משחק קבוצתי, שזה אחת למען השניה, את הספרינטים ובעיקר את האגרסיביות", מסבירה להק הקפטנית.

בן ארי ששיחקה בחייה בענפי ספורט רבים מתארת את הדבר הייחודי מבחינתה ברוגבי: "אני מרגישה שהמשחק הזה לא דומה לשום ספורט אחר ברמת המחויבות שיש לחברות בקבוצה אחת כלפי השנייה. כמובן שתוך כדי המשחק, אם מישהי נופלת לרצפה, אז צריך ממש לבוא, לגבות אותה, לגעת בה ולהגן. באופן כללי זה משחק שמאוד מותח את גבולות הגוף, ביחס לזה שיש הרבה מאוד מגע, גם ביחס לאיך שנשים תופסות את עצמן, שהן פחות אגרסיביות. את יכולה לדרוש מהגוף שלך ממש להפעיל הרבה כוח והרבה עצמה וזה דבר שהוא חיובי, כך את מתקדמת במשחק, כך את משתפרת".

מיכל להק (30): אני אוהבת את האינטנסיביות של המשחק, אני אוהבת את זה שזה משחק קבוצתי, שזה אחת למען השניה, את הספרינטים ובעיקר את האגרסיביות.

לב אוהבת את האדרנלין, את תחושת המסוגלות ואת תחושת הביחד, שהיא אחד החלקים החשובים של הרוגבי: "הרבה בנות חושבות שהן לא יכולות והנה נפלתי ואני יכולה להמשיך. אני מאוד אוהבת שזה משחק קבוצתי. המילה ששומעים הכי הרבה ברוגבי זה 'גיבוי גיבוי גיבוי', 'אני איתך, אני מגבה אותך'. האופי של המשחק, החוקים שלו, גורמים לזה שזה יהיה משחק חברתי בטירוף. צריך לסמוך אחת על השניה, להכיר אחת את השניה. זה לא משחק שאפשר להצליח בו רק כי את מהירה, צריך לעבוד כקבוצה וזה ממש כיף".

משחק במסגרת טורניר השלישי לעונה במסגרת הליגה לנשים ברוגבי שביעיות  (צילום: אידאה)
משחק במסגרת טורניר השלישי לעונה במסגרת הליגה לנשים ברוגבי שביעיות  (צילום: אידאה)

איתיאל נוגעת באחת הנקודות החשובות איתן מתמודדות שחקניות הרוגבי, בניגוד לתפיסה הרווחת בחברה. "נשים מאוד גדולות או קטנות יכולות לשחק. אני חושבת שאחד הדברים הראשונים שממש אהבתי, ביום הראשון שהגעתי לאימון, הבנתי שיש לי מקום להיות פראית ואגרסיבית, לתת את המאתיים אחוז ולהיות כמה שיותר חזקה. להיות במאה אחוז הפיזי זה בסדר לנשים. אני מרגישה שאם אני חזקה אני צריכה טיפה למתן את עצמי, טיפה לא להראות שאני כזאת חזקה. תמיד עשיתי דברים שנחשבים גבריים, בצבא, בטיולים, זה תמיד היה משהו שנחשב למאוד גברי וראיתי שזה קצת חריג ואז אני מגיעה לספורט ומגלה שזה לא חריג, אלא מבורך. אני יכולה להיות כמה שיותר אגרסיבית, כמה שיותר פראית, כמה שיותר חזקה. נשים מוצאת כאן את המקום שלהן כי זה משהו שמאפשר ואומר את בסדר, כמו שאת. אם את גדולה ושמנה, זה מעולה – המקום שלך ברוגבי, ואם את קטנה וזריזה זה מעולה – המקום שלך ברוגבי. אם את רוצה לשחק ובאמת לתת את הכל – יש לזה מקום, ואני מאוד אוהבת את זה". 

לגעת בעצב החשוף של הספורט הנשים בישראל

אביה של להק מגיע למשחקים ומצלם את בתו במהלך המשחקים. גם לטורניר הוא הגיע עם המצלמה לעודד את בתו. אמא שלה לעומת זאת קצת חוששת מהספורט שנחשב לאלים. "אמא שלי די חיכתה שאני אפסיק לשחק רוגבי, כאשר שברתי את האצבע, אז אמא שלי אמרה – 'נו סיימת עם זה כבר?' היא מחכה שאני אסיים כבר עם הספורט האלים והנורא הזה".

איתיאל מחלימה מפציעה אז כרגע לא משחקת ורק מנהלת את הקבוצה. היא מדגישה את הציפייה של אנשים שמיד לאחר הפציעה היא תפרוש ממשחק פעיל: "להרבה מאוד אנשים היה ברור שאם נפצעתי ואני עוברת ניתוח, אז זה ברור שנפצעתי בגלל הרוגבי ואני לא חוזרת לשחק. בכל משחק כדור יש הרבה פציעות כאלו.

לעומתן, לב חווה את הצד השני וההפוך, תמיכה מלאה ולפעמים לתחושתה קצת מוגזמת  – "חבר שלי הוא בדיוק הפוך, הוא כל כך תומך, אכפת לו. לפעמים הוא מעיר לי בסוף משחק 'את לא רצה מספיק מהר, תתקלי חזק יותר, למה לא תפסת אותה?' ואני כבר אומרת 'די, אל תבוא'. אבל הוא רוצה שאני אהיה שחקנית טובה יותר, הוא מתעניין ואיכפת לו".

לימור לב (31): בנות לא עושות ספורט, רואים את זה בעיקר בתיכון, הן לא רוצות שיהיו להן שרירים. גם בגיל צעיר אף אחת לא רוצה לעשות ספורט ואין שום דבר בשיעורי ספורט שמלהיב אותן וגורם להן לקום מהספסל ואומר להן איזה מגניב זה.

שחקניות הרוגבי גאות באחוות הלוחמות שלהן. זה משתקף במשחק, באימון או אפילו ביציאה לפאב. איתיאל נזכרת בסיטואציה משעשעת בפאב במשגב: "אני ומיכל ישבנו בפאב ואז בא אלינו בחור שסיפר שהוא עושה כושר והוא עושה יוגה והוא רץ. אמרנו לו 'אם שתינו הולכות איתך מכות, אנחנו בטוח מנצחות אותך'. הוא לא הצליח להכיל את זה. באותו זמן היה בפאב עוד מישהו מקבוצת הרוגבי של הבנים והוא אמר לו 'ברור שהן מנצחות אותך. אתה לא מבין מה זה בנות שמשחקות רוגבי".

רומיה בן ארי מקבוצת גליל עליון בייז נגד חיפה בטורניר השלישי לעונה במסגרת הליגה לנשים ברוגבי שביעיות (צילום: אידאה)
רומיה בן ארי מקבוצת גליל עליון בייז נגד חיפה בטורניר השלישי לעונה במסגרת הליגה לנשים ברוגבי שביעיות (צילום: אידאה)

לב מנסה לקדם את משחק הרוגבי בגליל. היא הולכת בין בתי הספר בצפון ומעבירה סדנאות הזמנה לרוגבי בשיעורי ספורט. לימור מספרת שהבנים תמיד משתתפים, נהנים ומתלהבים ואילו הבנות יושבות בצד ומתביישות להתנסות. "בנות לא עושות ספורט, רואים את זה בעיקר בתיכון, הן לא רוצות שיהיו להן שרירים. גם בגיל צעיר אף אחת לא רוצה לעשות ספורט ואין שום דבר בשיעורי ספורט שמלהיב אותן וגורם להן לקום מהספסל ואומר להן איזה מגניב זה. הן רואות בנות אחרות שלא עושות ספורט ורק הבנים עושים ספורט, אז מבחינתן ספורט זה לבנים. אבל אם לא נתחיל בגיל צעיר, איך נתחיל?"

להק נוגעת בעצב החשוף של ספורט הנשים בישראל שמאפיין לא רק את הרוגבי. "זאת בעיה כללית בארץ שנשים לא מרגישות בנוח לעשות ספורט, זה לא מקובל בחברה. זאת התרבות הישראלית שהיא 'על-הפנים'. רוגבי זה עוד יותר בגלל שזה ספורט שהוא נורא אגרסיבי".

הקושי המרכזי של הענף לגדול בישראל היא הדרך הכמעט בלתי אפשרית שצריכה לעבור ילדה או נערה צעירה בגיל ההתבגרות בו היא מגדירה את עצמה לראשונה כאישה וצריכה לבנות את הדימוי העצמי שלה לפי ה'עשי ואל תעשי' שהחברה מכתיבה לנערות וילדות. "נערות לא באות כי בגיל הזה הן מתחילות להיות נשים. הן מתחילות להגדיר את עצמן בתור נשים. אז הן יגדירו את עצמן בתור נשים כאלו? מה פתאום!" איתיאל מסבירה "אני חושבת על איזה מרחק נערה צריכה לעבור כדי להגיד לעצמה 'עכשיו אני צריכה להיות בת, כי זה מה שאני רואה בטלוויזיה שכך נשים צריכות להיות. אבל לא, אני אלך לשחק רוגבי'. כמעט אין סיכוי שמישהי תלך על דעת עצמה".

גליל עליון בייז נגד חיפה בטורניר השלישי לעונה במסגרת הליגה לנשים ברוגבי שביעיות (צילום: אידאה)
גליל עליון בייז נגד חיפה בטורניר השלישי לעונה במסגרת הליגה לנשים ברוגבי שביעיות (צילום: אידאה)

את הטורניר סיימה קבוצת הגליל העליון במקום השני עם ניצחונות על חיפה וירושלים והפסד לאלופה מרעננה. כמה ימים לאחר הטורניר בן ארי מרוצה מהישג הקבוצה, אך מזכירה שיש עוד הרבה מה לעשות כדי לשנות את התמונה הכללית של הענף. לצד ההישגים היפים והאווירה החיובית, המטרה החשובה לא פחות, היא שהענף בעתיד הקרוב יצליח לעבור דרך ארוכה מאוד, כדי להפוך לענף פורה בספורט הישראלי עם מאות שחקניות, ליגות לילדות ונערות.

שחקניות ההווה הן אלו שיצטרכו למצוא את הדרכים לשבור את תקרת הזכוכית והמחסומים שענף הרוגבי לנשים מתמודד איתם. בעזרת המון תשוקה, אהבה למשחק ו'הביחד' לא רק של קבוצת הגליל, אלא של כל שחקניות הליגה, זה יכול להפוך לענף לא רק של משוגעות לדבר, אלא ענף למאות ילדות נערות ונשים. ומי יכול לעצור אותן בדרכן הייחודית לעבר המטרה המשותפת שלהן? אל תשכחו – אלו שחקניות רוגבי!

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!