מדיניות המיסוי בישראל מצליחה באופן חלקי בלבד לחלץ אנשים מעוני ביחס למדינות רווחה אחרות – כך עולה מדוח מצב המדינה של מרכז טאוב שמתפרסם היום (שני). לפי החוקרים פרופ' ג'וני גל וחיים בלייך, השוואה בין שיעורי העוני לפי הכנסה כלכלית (כלומר לפני תשלום מסים וקבלת קצבאות מהמדינה) להכנסה הפנויה (לאחר מיסוי וקצבאות) מגלה כי התערבות המדינה מביאה להקטנה מועטה יחסית של שיעורי העוני ביחס למדינות אחרות. במרכז טאוב מסבירים את הפער בקיפאון בקצבאות האוניברסליות המרכזיות בעשור האחרון – קצבת הילדים וקצבת הבטחת הכנסה, לעומת העלייה היחסית בשכר במשק.

לפי המחקר, בחינת היקפי העוני בישראל לפי ההכנסה הכלכלית, כלומר לפני התערבות הממשלה באמצעות מיסוי וקצבאות, מעלה כי מצבה של ישראל טוב ביחס למדינות רווחה אחרות, ושיעור האנשים המוגדרים עניים לפי ההכנסה הכלכלית הוא נמוך (23% מכלל הנפשות) לעומת הממוצע במדינות הרווחה, שהוא 28%. אבל, כשבוחנים את היקפי העוני במונחים של הכנסה פנויה, כלומר לאחר התערבות מדינת הרווחה, המצב שונה בתכלית. היקף העוני לפי הכנסה פנויה בישראל הוא הגבוה ביותר בקרב מדינות הרווחה ועומד על 18% מהנפשות. בנוסף, ניכר כי מערכות המיסוי והביטחון הסוציאלי של ישראל מחלצות אנשים מעוני, ועל ידי כך מצמצמות את היקפי העוני, במידה פחותה משמעותית מזו שבמרבית מדינות הרווחה.

(מקור: מרכז טאוב)

הסבר אפשרי לכך ששיעורי העוני בהכנסות הכלכליות במדינות המפותחות גבוהים מבישראל הוא מקור ההכנסה של אוכלוסיית הזקנים בני 65+ במדינות שונות. במדינות רווחה רבות קצבאות זקנה ציבוריות נדיבות יחסית מהוות את מקור ההכנסה העיקרי של פרטים לאחר גיל הפרישה, ואילו חלקה של ההכנסה הכלכלית בכלל הכנסות נמוך יחסית. בישראל לעומת זאת, הכנסות שמקורן בפנסיה תעסוקתית והכנסות מעבודה מהוות חלק משמעותי בהכנסות של אוכלוסיית הזקנים. כתוצאה מכך בישראל חלקן של ההכנסות הכלכליות מסך ההכנסות בקרב הזקנים גבוה יחסית בהשוואה למדינות הרווחה האחרות — ממצא שתואם את גיל הפרישה הגבוה, של גברים ונשים. לכן לא מפתיע שהיקף העוני לפי ההכנסה הכלכלית (לפני תשלומי העברה ומיסים) בקרב אוכלוסיית הזקנים במדינות הרווחה האחרות גבוהה במידה ניכרת מהיקפו בישראל: 69% בממוצע מדינות הרווחה לעומת 42% בישראל.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

הסבר נוסף הוא שאוכלוסיית הזקנים בישראל קטנה באופן יחסי למדינות רווחה אחרות. שיעור בני ה־65 ומעלה נאמד בכ־11% בלבד מכלל האוכלוסייה בישראל, לעומת כ־16% בממוצע ב־OECD. לכן, היקף העוני לפי ההכנסות הכלכליות בעבור כלל האוכלוסייה גבוה במדינות המפותחות ומושפע במידה רבה משיעור גבוה של עניים באוכלוסיית הזקנים.

מבט מעמיק בנתונים מלמד על שונות משמעותית בהרכב האוכלוסייה הענייה לפי ההכנסות הכלכליות בין ישראל למדינות הרווחה האחרות: בישראל 20% מכלל האנשים החיים בעוני לפי ההכנסה הכלכלית הם זקנים, לעומת ממוצע של 40% במדינות הרווחה.  השוני בהרכב האוכלוסיות העניות לפי ההכנסה הכלכלית יכול להסביר במידה מסוימת את מערכת השיקולים והאילוצים של קובעי המדיניות ביחס לצמצום העוני. כך, לדוגמה, מספר רב של מדינות רווחה רואות לנגד עיניהן אוכלוסייה מבוגרת הולכת וגדלה, לצד הסכם חברתי היסטורי שלפיו למדינה חלק מרכזי וחשוב במימון הפנסיות למבוגרים. לאחר פריסת רשת הביטחון החברתית היקף העוני באוכלוסיית הזקנים יורד מ־69% בממוצע ל־13% בממוצע  ב־OECD בישראל הצמצום בשיעור העניים המבוגרים נמוך בהרבה: מ־42% ל־20%.

נתוני העוני על פי הכנסה כלכלית בקרב האוכלוסייה עד גיל 65 מלמדים כי שיעור העוני באוכלוסייה זו בישראל דומה לממוצע של מדינות הרווחה (סביב 20%) אך גבוה משמעותית בהכנסות הפנויות (18% לעומת 11% בממוצע). נתונים אלו מדגישים את הנדיבות הגדולה יותר של מערכת הביטחון הסוציאלי במדינות הרווחה שנטל המס בהן גבוה יותר. החוקרים טוענים שיתכן שהנתונים האלה יכולים להצביע על כך שהמדיניות היא חשש מכך שאנשים בגילאי עבודה ישתמשו בקצבאות כתמרוץ שלילי להשתתפות בשוק העבודה. ספציפית, הם מדגישים, יש לשים לב כי משקי הבית בישראל שבראשם עומד אדם בגיל העבודה, ובפרט העניים שבהם, גדולים הרבה יותר ממשקי הבית האלה במדינות המפותחות האחרות, ולכן הסכום הדרוש להוצאתה של משפחה מעוני גדול הרבה יותר.

(מקור: מרכז טאוב)

ביטוי לבעייתיות של התמודדות עם עוני בקרב האוכלוסייה הלא־זקנה בהקשר הישראלי ניתן לראות מהמגבלות של שתי תכניות הביטחון הסוציאלי העיקריות המיועדות לספק רשת ביטחון חברתי למשפחות עם ילדים החיות בעוני — קצבת הבטחת הכנסה וקצבאות הילדים. על אף הגידול בשכר הממוצע (המשקף את רמת החיים הכללית בחברה) ובגובה קו העוני במהלך העשור האחרון, הסכום הכולל של קצבאות הבטחת ההכנסה וקצבאות הילדים נותר יציב ובמרחק הולך וגדל מקו העוני. משמעות היציבות הזאת היא פער הולך וגדל בין רמת החיים של האנשים החיים בעוני ומסתייעים בקצבאות הקיום ובין רמת החיים של כלל החברה וסיכוי הולך וקטן להבטיח שההכנסה הפנויה שבידי המשפחות הללו תאפשר את העלאתן מעל לקו העוני.