אין דבר יותר אופנתי מאשר לדבר על חינוך: מבחני פיז"ה, מבחני מיצב, זכאות לבגרות, חמש יחידות, לימודי יהדות מתוגברים. הורים ייהרגו על מנת שילדיהם ילמדו בבתי ספר יוקרתיים, כי מבחינתם ברור שיוצאי חלציהם מחוננים ומיועדי 8200: הריאלי בחיפה, 'הכפר הירוק', כלומר אותו חלק הישגי ב"כפר הירוק" המיועד לתלמידים הנקראים 'מחוננים' שזוכים בזכות הכסף ללימודי העשרה במתמטיקה ובפיזיקה (איך לא?), או בית הספר הדו-לשוני אנגלית-עברית, בו מייבאים שיטות לימוד מאמריקה ואירופה ומסלולי לימוד להכשרת מנהיגות בינלאומית ודיפלומטיה, מנהיגות וערכים חברתיים, לאומיים ופוליטיים כאשר היעד הוא תפיסת מקום מרכזי בפוליטיקה ובגזרת ההון, בדומה לנסיכי ארצות הנפט ודוכסים ודוכסיות בריטים.

החינוך הופך למוצר, מוצר אליטיסטי יוקרתי. ככזה הוא מתחרה ביהלומים – הדוגמה המפורסמת למוצר יוקרה בלימודי כלכלה שנה א'. זהו חלק ממערכת הישגית קפיטליסטית, שמטבע הדברים מנציח את האי השוויון בחברה. גם התלמיד בוגר בתי ספר אלה, הוא מוצר – מוצר מושלם לעילא ולעילא, כלים מפוארים. חלקם הגדול של התלמידים יהיו מוצרים המשתלבים באחוזון הפריבלגי בכלכלה ושלוחותיה, ורק חלק מועט שבמועט ומודע לעצמו, יבחר במה שהוא נמשך באמת, מעדיף למשל לימודי פילוסופיה באוניברסיטה על פני לימודי המחשב-משפטים-מנהל עסקים. ההרכב האחרון הוא הנוסחה המנצחת.

השאלה העולה מכך היא האם בוגרי בתי הספר היוקרתיים יהפכו לבני אדם טובים יותר מאותו תלמיד שלמד בבית ספר תיכון בשדרות? התשובה לשאלה הזו היא ככל הנראה שלילית. מה שחסר לאותם בוגרי בתי הספר היא חיברות (סוציאליזציה) אינטגרטיבי עם חלקים אחרים של החברה. במדינת ישראל העשירה כל כך בקבוצות אתניות, בוגרי בתי הספר היוקרתיים הבאים משכבות אליטיסטיות סובלים בחלקם מנכות: הם אינם מכירים את החברה הישראלית על עומק רבדיה.

כנער למדתי בבית ספר תיכון מקיף בקרית ים, שהייתה מוגדרת באותם ימים כעיירת פיתוח. העושר שספגתי מהגיוון האתני הרב תרבותי בשכונה ובבית הספר לא יסולא בפז, ואינו דומה לשום דבר שאשפי וידעוני מערכות החינוך מנסים להנחיל. אלה היו נכסי צאן ברזל תרבותיים המלווים אותי כל חיי, אותם קלטתי מהמרוקאים, התוניסאים, התימנים, הרומנים, ההונגרים, הלבנונים, המצרים, הטורקים והפולנים דוברי היידיש, הערבית והלאדינו, ניצולי שואה לצד פליטי מדינות ערב. בית ספר שלי היה מקור לחיברות ברמה גבוהה ביותר, שהרווה את יצרי הסקרניים ובנה אותי כאדם המסוגל להיפתח אל האחר, אל האדם הסובל, ולדחוף אותי לפעילות למען זכויות אדם. כבר בבית הספר ראיתי את הלא פריוולגיים. חוויתי אותם. מי שלא גדל בין עניים ומודרים, אינו מסוגל להפנים את החוויה שהחיים מעמידים בפניהם. הרי לא בכדי אמרו חז"ל "היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה".

באוניברסיטה, למדתי עם תלמידים רבים בוגרי 'הריאלי' בחיפה, בו למדו מתמטיקה, פיזיקה, אומנויות ומוזיקה ברמה גבוהה בהרבה מעבר למה שאני יכול הייתי לצפות מבית ספרי. אם כך, איך זה שמדינת ישראל עשירה באמנים שגדלו ולמדו בקרית ים לאין ערוך יותר מאשר בבית ספר הריאלי? איש לא עשה דוקטורט בנושא, וזו הייתה יכולה להיות עבודה מרתקת.

לחבריי באוניברסיטה בוגרי 'הריאלי' הייתי צריך להסביר כיצד אני יודע משמיעה שאדם זה או אחר הוא יוצא מרוקו או תימן. כשהפגשתי חבר שלי מיוצאי תימן עם חבר מהאוניברסיטה הייתי צריך לתרגם את העברית-התימנית. האוזן לומדת את רזי האתנולוגיה והעין לומדת את שפת הגוף. זהו עושר רוחני-תרבותי מופלא שכולל צבעים, ריחות, מראות וטעמים. החבר מהאוניברסיטה, אדם משכיל מאוד, היה מנותק מהוויה הישראלית.

'הגשש החיוור' היה צריך את הגאונות האתנולוגית של שייקה אופיר ויוסי בנאי, שגדלו כחתולי אשפה בשכונות בהם חיו כל העדות. בלי זה אתה יצור חברתי נכה ומנותק (קביעה לא מדעית בעליל). כך לדוגמה, יצירותיו הקסומות של הסופר הנפלא איציק חדד ("תחנה אחרונה נתניה") הגיעו הישר מחכמת השכונה. הספרות שלו עשירה ומעושרת, מתבוננת בעין חדה, מאוזנת ואמינה, רבת גוונים ומכאן גם מעניינת הרבה יותר בהשוואה לסופרים רבים בני דורו שהגיעו מהמעמד ההגמוני הישראלי.

אינני אומר שמבין חבריי, אלה המכונים 'כרמליסטים' ו'צפונים', אין גם כאלה שפיתחו סקרנות למתהווה מסביבם ברמת החיברות האנושית. זו תהיה הכללה. יש ביניהם אנשים, שהתערות והתרועעות עם בני אדם שלא מהשכבה החברתית שלהם הן תכונות אינהרנטיות. אלא שקידוש החמש יחידות במתמטיקה, מבחני ה-OECD ואינסוף דיבורים על חינוך הישגי הם תוצר של אוריינטציה קפיטליסטית משחיתה ומנציחה. חינוך הוא דבר עמוק ומורכב הרבה יותר ממבחני מדידה. מבחינה חינוכית והרחבת ההשכלה, כיתה שיש בה יוצאי אתיופיה, דוברי רוסית, מזרחים ואשכנזים עדיפה מכיתה הומוגנית, מצטיינת ככל שתהיה.

יצחק רובין הוא סופר ויוצר סרטים