מרים גילאור | 63 | מזכירה באגף הביטחון באור יהודה | עובדת בעירייה מזה 36 שנים 

"עובד שמתעמרים בו וחושב שהוא צודק שילך עם זה עד הסוף ולא ירים ידיים. שילחם את מלחמתו עד הסוף. אני חושבת שבחיים אם את צודקת את צריכה ללכת על זה עד הסוף גם אם זה כואב ועולה כסף. בסופו של דבר השמן צף על פני המים ובסוף האמת תמיד מנצחת.

"הייתי מזכירה באגף המשפטי ובתפקידי קבעתי לאנשים פגישות. ראיתי באגף משהו שמתנהל לא כמו שצריך, בתחום יחסי העבודה שבין מנהל לעובד. ההתנהלות הזו גרמה לחוסר שביעות רצון בקרב התושבים שבאו לקבל שירות ואני כמזכירה חטפתי את הזעם. התרעמתי נגד זה בפני ראש העיר וחטפתי את העונש – ניוד כפוי מהמחלקה המשפטית בה עבדתי במשך שמונה שנים, כראויה לציון, לאגף שפ"ע שלשם ניידו את כל אלה "שהיו צריכים להיענש". בשימוע השלישי כבר נאלצתי לקחת עורך דין פרטי. העבירו אותי למוקד העירוני כי רצו שאשבר ושארצה לעזוב. שם ביקשו ממנהלת המוקד להגיש תלונת שווא נגדי וכשהיא הבינה במה היו הדברים אמורים היא לא נתנה לזה יד ואז היא, המנהלת, הייתה הבאה בתור לפיטורים. היא לקחה את שירותיו של עורך הדין שייצג אותי.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

"רציתי להיות במקום שטוב לי ושבו אני יכולה לתת את המיטב. עצם העובדה שהחזקתי כל כך הרבה שנים בעירייה רק מראה שעשיתי את עבודתי נאמנה. אני עובדת עם אנשים נחמדים, אני אוהבת את התושבים, כשתושב שבא אלי מרגיש שקיבל את השירות הכי טוב ושעזרתי לו – זה מה שנותן לי סיפוק.

"יש אנשים שכוח השררה עלה להם לראש. ראש העיר ניצל את המעמד אליו הגיע כדי לפגוע בעובדים. ברגע שאתה נבחר להיות אישיות ציבורית אתה לא יכול להרע לאנשים. ברגע שהתחיל לעשות את זה הוא מצא את עצמו מאחורי הסורגים. היום התקופה הזו מאחורינו. זו הייתה תקופת חושך ואנחנו בתקופת אור ופריחה. היום ראש העיר מעצימה את העובדים ודואגת לרווחתם.

"הגב שלנו זה הוועד. זה האמא והאבא. בגלל שיש לנו ועדים חזקים בנמלים ובבתי החולים זה מרתיע את האנשים שהיו רוצים להטיל עלינו גזרות או להתנהל באופן לא ראוי. כל חבר כנסת שמשהו בעובדים מפריע לו היה קם ומטיל גזירות. עצם העובדה שיש ועדים חזקים, זה מה שמונע מהם לעשות את זה. הרי כל אחד בא עם המנטרה והרצונות שלו. כל חבר כנסת וכל שר רוצה לעשות שינויים וזה לגיטימי, אבל ברגע שהוועדים חזקים והם רואים שהשינוי יכול לפגוע בעובדים, זה מרתיע אותם וזה קושר להם קצת את הידיים.

"מה שמוביל אותי בחיים זה ואהבת לרעך כמוך, שכל אחד ידאג לשני. יש פה מצב שמתאחדים רק כשיש מצוקה או מלחמה. ביום-יום אנחנו אגואיסטים וכל אחד דואג למשפחה שלו וזה מאוד מפריע לי.

"עליתי לארץ מרומניה בגיל 9 בשנת 1966 והגענו ישר לאור יהודה. אז עוד היו פה כמה צריפונים שנשארו מהמעברות. לפני 37 שנים חיפשתי מקום עבודה להתפרנס והיה לי חשוב שזה יהיה קרוב לבית. כבר הייתי נשואה עם שני ילדים. הגשתי מועמדות וברגע שהתפנתה משרה נכנסתי לעבוד. כשראיינו אותי ראו שיש לי כישורים הדרושים לאחראית חדר כתבניות. בזמנו לא היה מחשב אישי לכל מזכירה. היה חדר מרוכז עם כתבניות ולשם התנקזו כל ההדפסות של כל המחלקות. היינו ארבעה ואני הייתי אחראית עליהם. עבדנו עם מכונת הדפסה חשמלית מימי "אנו באנו".

"כשנכנסו המחשבים זה הקל על העבודה וייעל אותה. בהתחלה היה לנו מוזר וגם היו מי שלא יכלו להתחבר לזה. היו כאלה שלא החזיקו מעמד ועברו למחלקות אחרות שלא הצריכו עבודה אינטנסיבית מול מחשב. לקראת סוף שנות ה-90 שלחו אותנו לקורס מחשבים בהרצליה ללמוד "אקסל" ו"וורד". הייתי המזכירה של מזכיר העיר ולאחר מכן המזכירה של ראש העיר עו"ד יצחק בוקובזה. ראש העיר היה כותב מכתבים והיו לו הרבה תיקונים. היה צריך כל מכתב להדפיס מההתחלה והמחשבים הקלו עלינו מאוד כי היינו מכניסים את התיקון במחשב בלי להדפיס מהתחלה את כל המסמך.

"הילדים שלי לא גרים באור יהודה. הבת שלי גרה בשהם עם שלושה ילדים. בעבר הרמה החינוכית באור יהודה לא נחשבה גבוהה, אז הבת דאגה שהילדים יקבלו את החינוך הטוב ביותר מבחינתה. הבן גר בפתח תקווה ויש לו ילדה קטנה. אלה ישובים קרובים והם אוהבים את אור יהודה. הם גרים שם אבל כל הזמן באים לפה אם זה למשפחה או לעשות קניות. זו עיר משפחתית ואתה לא יכול להתנתק ממנה. הילדים שלי עובדים כעצמאיים והם אף פעם לא ראו את עצמם כמי שמסוגלים לעבוד במקום אחד. הייתי מעדיפה שהם יעבדו בשירות המדינה, במקום שנותן ביטחון ושקט נפשי מבחינה מקצועית ושכר, אבל הם אחראים לבחירות שלהם והם יודעים מה טוב להם".