לפני 98 שנה, ב-20 באוגוסט 1922 בפריז בירת צרפת, נערכה אולימפיאדת הנשים הראשונה. האולימפיאדה הייתה התאגדות נשית יוצאת דופן אל מול איגוד האתלטיקה העולמי והוועד האולימפי שהיו בעלי תפיסות עולם שוביניסטיות והתנגדו לשיתוף נשים בענף. באותו יום קיצי בפריז, נרשם פרק חשוב נוסף בהיסטוריה של המאבק הנשי למען הכרה ושוויון. המסר היה חד וברור – ספורט הוא לכל המין האנושי ולא רק נחלת הגברים. 

אולימפיאדת הנשים הראשונה הייתה הצלחה מסחררת, יותר מ-20 אלף צופים נוכחו ביום התחרות היחיד, במהלכו השתתפו 77 ספורטאיות מחמש מדינות, בריטניה, ארה"ב, צ'כוסלובקיה, צרפת ושווייץ, שהתחרו ב-11 מקצי אתלטיקה קלה. בתחרות הקפיצה לגובה, קבעו שתי הזוכות במדליית הזהב ננסי וורהס מארה"ב ו-היילה האט מבריטניה את שיא העולם הראשון לנשים, שעמד בסיום התחרות על 1.46 מטר. שיא העולם החדש היה רק אחד מתוך 18 שיאי עולם שנשברו במהלך המשחקים.

בתחילת דרכה, האולימפיאדה הייתה נחלת הגברים בלבד. באולימפיאדה הראשונה בעת החדשה שנערכה ב-1896 באתונה, נשים לא הורשו להתחרות בכלל. מייסד האולימפיאדות המודרניות, הברון פייר דה קוברטן מצרפת התנגד נחרצות לשיתופן של נשים באולימפיאדות אמר על כך "אולימפיאדה עם נשים תהיה לא מעשית, לא מעניינת, לא אסתטית ולא ראויה". הוא הוסיף שהתפקיד היחיד והמרכזי שנשים צריכות לקבל במשחקים האולימפיים הוא להכתיר את המנצחים. 

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

בעקבות לחץ שהופעל החליט הוועד האולימפי לאפשר לנשים להתחרות במעט מאוד ענפים ולהיות חלק מהתחרויות האולימפיות. באולימפיאדה השניה שנערכה בפריז ב-1900, נשים התחרו לראשונה בארבע ענפים. טניס, סייף, גולף ושייט (היה מקצה מעורב בו נשים יכלו להשתתף). במהלך האולימפיאדות שבאו לאחר מכן הצטרפו גם ענפי השחייה, חץ וקשת והחלקה על הקרח. אך ענף מרכזי אחד נותר בסירוב לאפשר לנשים להשתתף בו. הוועד האולימפי בראשות דה קוברטן לא היה מוכן שנשים ייקחו חלק בענף שהוא הלב החי והפועם של ההתחדשות האולימפיאדות. הענף שמחבר בין יוון העתיקה לתקופתינו כעת. האתלטיקה. אך הנשים לא קבלו את רוע הגזרה. 

שבירת תקרת הזכוכית של הנשים בספורט העולמי

אליס מיליאט הייתה ספורטאית ואקטיביסטית צרפתייה. מילאט הייתה אחת החלוצות הבולטות בספורט הנשים בתחילת המאה הקודמת, היא התחרתה במגוון רחב של ענפים שכללו חתירה, שחיה, הוקי שדה וכדורגל. במסגרת הכדורגל היא ארגנה בשנות ה-20 קבוצת נשים צרפתית מפריס, שאף יצאה למסע משחקים ברחבי אנגליה ושיחקה מול דיק, קר'ס ליידיס של לילי פר, כאשר המשחק הרביעי והאחרון בין שתי הקבוצות נערך במגרש סטמפורד ברידג'.

ב-1911 מילאט הייתה חלק מהקמת מועדון הנשים "פמינה ספורט". ב-1917 הקימה מילאט את ההתאחדות ספורט הנשים בצרפת ומונתה לנשיאה הראשונה שלו וב-1919 פנתה לאיגוד האתלטיקה העולמי בבקשה לשנות את רוע הגזרה ולהכניס גם את הנשים לענף במהלך המשחקים באנטוורפן 1920. לצערה היא נתקלה בסירוב גורף מצד איגוד האתלטיקה העולמי. 

מילאט סירבה לקבל את החלטת הוועד האולימפי והחליטה להיאבק בכל כוחה כדי לשנות אחת ולתמיד את המציאות. בהתחלה היא חברה לפוליטיקאי צרפתי בשם קאמיל בלאן, אשר הזמין ספורטאיות מענף האתלטיקה הקלה להתחרות ביחד במה שנקרא אז כמובן בשם המתבקש "אולימפיאדת הנשים במונטה קארלו 21". זאת היתה התחרות הבינלאומית הראשונה לנשים, אך למתחרות רבות שהגיעו לא היה אפילו אצטדיון ספורט מאורגן להתחרות, אז הן יצאו מחוץ לעיר והתחרו בתוך שדה המשמש לציד יונים. 

למרות שהגיעו ספורטאיות רבות לאירוע, מילאט הבינה שכדי ליצור אלטרנטיבה גדולה יותר שתזכה להשפעה גדולה יותר על מקבלי החלטות בוועד האולימפי ובאיגוד האתלטיקה היא צריכה ליצור סולידריות גדולה וחזקה יותר בקרב הנשים וכך באוקטובר 1921 הוקמה "פדרצית ספורט הנשים הבינלאומית". החלטה הייתה לארגן תחרות נוספת, עם אותו השם, אך הפעם עם בצורה הרבה יותר רשמית. 

במהלך "אולימפיאדת הנשים" הראשונה בפריז 1924 התחרו הספורטאיות בריצת 60 מטר, ריצת 100 יארד, ריצת 300 מטר, 1,000 מטר, 100 מטר משוכות, 100X4 יארד שליחות, קפיצה לרוחק, קפיצה לגובה, קפיצה לרוחק מהמקום,הטלת כידון והדיפת כדור ברזל.

באותה האולימפיאדה גם לעם היהודי הייתה נציגה שזכתה במדליה באחת התחרויות. מוד רוזנבאום יצגה באולימפיאדה את ארה"ב וזכתה במדליית הארד בזכות הדיפת כדור ברזל מוצלחת ל-17.37 מטר. הטלת כידון והדיפת כדור ברזל נמדדו באופן שכיום נראה מוזר ביותר, כל אחת מהמתחרות זרקה 3 פעמים בכל אחת מהידיים שלה ולבסוף התוצאה הייתה חיבור התוצאות הטובות ביותר של יד ימין עם התוצאה הטובה ביותר ביד שמאל.

מוד רוזנבאום מארה"ב זוכת מדליית הארד בהדיפת כדור ברזל באולימפיאדת הנשים 1924 (צילום: Agence Rol/ויקימדיה)

אולימפיאדת הנשים השניה נערכה בעיר גטבורג ב-1926. המשחקים כללו 12 מקצים באתלטיקה קלה ונערכו הפעם 3 ימים. התחרויות משכו קהל של כ-20 אלף איש נפתחו בטקס אולימפי עם נאומה של מארי פון סידוב, אשתו של אוסקר פון סידוב ראש ממשלת שבדיה בעברו. לתחרויות הגיעו 100 ספורטאיות מ-9 מדינות. בניהן האתלטית היפנית קינואה היטומי שיאנית העולם בריצת 100 מטר, בקפיצה לרוחק במשך 12 שנים ובקפיצה משולשת במשך 13 שנים. 

התחרויות היו להצלחה מסחררת ובעיקר למנוף לחץ אדיר על הוועד האולימפי. בעקבות אולימפיאדת הנשים ב-26, מונתה ועדה מיוחדת שתדון עם פדרציית ספורט הנשים הבינלאומית על הכנסת נשים לתחרויות האתלטיקה באולימפיאדת אמסטרדם 1928. הוועד האולימפי הבטיח להכניס 10 מקצי נשים באולימפיאדה ובתמורה התאחדות ספורט הנשים הבינלאומית תשנה את שם התחרות למשחקי העולם לנשים. 

בפועל הוועד האולימפי עמד חלקית בהבטחתו והכניס רק 5 מקצי נשים לאולימפיאדה ב-1928 ב-100 מטר, 800 מטר, קפיצה לגובה ,זריקת דיסקוס וריצת מכשולים 100X4. בעקבות כניסת הנשים לאתלטיקה קלה, 21 מדינות שלחו נציגות לחמשת המקצים. לעומת שאר העולם האתלטיות של בריטניה זעמו על הפרת ההבטחה של הוועד האולימפי והחליטו לא להצטרף למשלחת האולימפית.

אולימפיאדת הנשים, בשמה החדש, נערכה עוד פעמים בלבד. ב-1930 בפראג צ'כוסלובקיה עם 200 האתלטיות הטובות בעולם מ-17 מדינות ובפעם האחרונה ב-1934 בלונדון עם 200 ספורטאים מ-19 מדינות ברחבי העולם, כולל משלחת שארגנה "מכבי" שכללה 11 ספורטאיות יהודיות מנבחרת ארץ ישראל, בהן: מרגלית ספיר, חנה ליפשיץ, זלדה שוליאק, יפה כהן, לאה לדרמן, שושנה בורשטיין, לאה ברזילי, שושנה זוננברג, רחל סבטיצקי, עליזה מכנס ודבורה רוזנבום.

מתוך ארכיון עיתון "דבר – עיתון פועלי ארץ ישראל" 13 באוגוסט 1934.

אולימפיאדת הנשים ב-1934 הייתה השיא של התארגנות הנשים העצמאית. כמות הספורטאים שהגיעו להשתתף באולימפיאדה הייתה אדירה ומגוונת. במקביל לתחרויות האתלטיקה נערכו באירוע משחקי ראווה בכדורסל, בכדוריד ובכדורגל, שהגדילו באופן בלתי פורמלי עוד יותר את כמות המשתתפים באירוע. 

באותה השנה, חודש לאחר אולימפיאדת הנשים האחרונה, נערכה לראשונה אליפות אירופה לאתלטיקה קלה בטורינו. האירוע החגיגי שנערך במשך 3 ימים בטורינו איטליה לקחו חלק 226 ספורטאים מ-23 מדינות מרחבי אירופה וכמובן אף אחת מהן לא הייתה אישה. 

לאה ברזילי הודפת כדור ברזל באולימפיאדת הנשים בלונדון, ב-3 באוגוסט 1934 (Photo by Keystone-France/Gamma-Keystone via Getty Images)

ארגון "פדרציית ספורט הנשים הבינלאומית" גדל מהקמתו ב-1921 עד 1936 מנציגות של 5 מדינות ל-30 מדינות. במקביל לצמיחת השיא, הגיעו הנשים למסקנה הקשה שלא משנה עד כמה הן היו צודקות בטענות שלהן ונחושות להוכיח לכל שניתן לקיים תחרויות עולמיות מקבילות לתחרות הגברים. הן הבינו שהשלב הבא של שבירת תקרת הזכוכית של הנשים בספורט העולמי, חייב להתקיים בשיתוף פעולה ובתוך עולם הספורט וההתאחדויות שנשלטו בצורה מוחלטת באותן הזמנים ע"י גברים. 

מתוך אותה הבנה קשה ורצון להגשים את החזון הראשוני שלהן, הארגון התפרק והעביר את האחריות להמשך קיומן של התחרויות לאיגוד האתלטיקה הבינלאומי. אולימפיאדת הנשים החמישית הייתה אמורה להיערך בוינה ב-1938. איגוד האתלטיקה החליט לבטל את המשחקים ובמקום זאת הוא קיים אותן כאליפות אירופה הראשונה באתלטיקה לנשים. התחרות התקיימה בשנת 1938 בוינה ונערכה בנפרד מאליפות אירופה לגברים שנערכה שבועיים קודם לכן בפריז. 

וילמה רודולף זוכה במדליית זהב בריצת 100 מטר באולימפיאדת רומא 1960 (AP Photo)

היום קשה לנו לדמיין את עולם האתלטיקה הקלה ללא ספורטאיות הנשים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהענף. שמות אגדיים מהווה והעבר כמו וילמה רודולף, וילמה טאיוס, הייקה דרקסלר, ילנה איסינבייבה, שלי-אן פרייזר-פרייס, טירונש דיבאבה, אליסון פליקס ורבות נוספות הפכו את הענף למה שהוא היום.ספורטאיות שהכניסו כל כך הרבה צבע ועניין למלכת הספורט.אך כדי להגיע לשם, מספר נשים אמיצות ונחושות בהובלת אליס מיליאט היו צריכות לסלול את הדרך. לא דרך רק לאלופות, אלא דרך ארוכה לעשרות אלפי נשים שיוכלו להתחרות באתלטיקה קלה בתחרויות הגדולות בהיסטוריה.