גילוי נאות: הוצאת הספרים עם עובד נמצאת בבעלות ההסתדרות החדשה, כמו גם חברת 'דבר ראשון' המוציאה לאור אתר זה.

פרק ראשון

סבתא קוראת לי.

הגרון המקומט שלה בולט קדימה, קורא בשם שלי. באותו הזמן אני שוכבת מתחת לשיח הרדוף גדול בחצר, מסתכלת על התרנגולת החומה, שקראתי לה אורית. מחכה שיבקע כבר האפרוח הראשון. אורית דוגרת בין השיחים. כשהיא רואה אותי, היא מנפחת את הנוצות שלה עד שהיא מכפילה את הגודל שלה.

לא שמעתי כלום.

סבתא מגיעה דרך השיחים, מתכופפת אל הרגל שלי שבולטת החוצה וצובטת.

היא מסתכלת עליי ואומרת: "בפעם הבאה, פיוֹרֵלָה, תעני כשקוראים לך." מסתובבת ומתחילה ללכת, תוקעת באדמה את המקל שלה בכוח.

אני רצה אחריה, משפשפת את המקום של הצביטה ושואלת: "למה קראת לי, סבתא, רצית שנעשה משהו?" סבתא נעצרת, מסתובבת אליי ומציירת צורות עם המקל על האדמה: "בואי, איי־איי, בואי ותעזרי לי להיכנס למים." לאן כבר חשבתי שתיקח אותי.

אני מכסה את האוזניים בידיים ומתקרבת אליה בצעדים קטנים. היא בינתיים כבר מספיקה להיעמד ליד האמבטיה מהברזל שבחצר ולהוריד את הבד הארוך שקשור סביבה תמיד. אני מעבירה את הידיים מהאוזניים אל העיניים. דרך הפתח שבין האצבעות היא נראית לי כמו גולם שיוצא מתוך הפקעת שלו. התחתונים הגדולים שלה תלויים עליה. היא מרימה את הידיים ואני מושכת מעליה את החולצה הישנה, מנסה לא להסתכל על השדיים שלה, שנראים כמו שני בקבוקים ריקים. היא נשארת לעמוד בתחתונים הגדולים שלה. מורידה לאט את הכיסוי ראש.

סוף־סוף היא מכניסה רגל אל תוך האמבטיה, שרק הקיץ גררנו לחצר שלנו. היד השנייה שלה מחזיקה לי בכתף, בכל רגע מישהו יכול לעבור, ואני דוחפת אותה בכתף הרזה שלה ואומרת: "מהר, סבתא, תשכבי כבר, שלא יראו לך. זאת השעה שההוא חוזר הביתה ותכף נשמע את הרדיו הגדול שלו מתחיל לדבר." אני מדברת ומצביעה אל הבית של השכן.

מאז שגררנו את האמבטיה לפה, כל בוקר היא ממלאה בה מים. מחזיקה צינור באצבעות שלה שמעוקמות מרוב גיל, מדברת אל המים ומבקשת מהם לאסוף מהשמש חום ובריאות. ואחר כך, אחרי הצהריים, היא נכנסת לאמבטיה ואני מתיישבת על ידה.

אני מסתכלת מסביב. שער הבית חורק. באוויר יש ריח של קוצים וקש. נונו איליהו יושב על הכיסא הקבוע שלו בקצה של החצר, הגופייה הלבנה תלויה על הגוף הרזה שלו. הוא מזמזם שיר, נדמה לי באיטלקית. "מהר, סבתא, תשכבי כבר, שלא יראו לך," אני אומרת עוד פעם. "מה כבר יראו, את פריז או את לונדורה?"

הפנים שלה והעור של הגוף שלה נראים כמו האדמה של הקיץ. היא מצביעה על המקל ומסמנת לי לקרב אותו אליה, למקרה שתרצה לצאת מהמים לבד. היא משעינה את הראש לאחור ועוצמת עיניים. החוטים של השער שלה נצמדים אל הברזל. אני מדמיינת איך ברגע אחד הקימוטים שלה ישתו מהמים שהתחזקו כל היום בשמש ואיך בבת אחת הם ימלאו לה את כל הקימוטים, יישרו את הבשר שלה וימלאו לה את הבקבוקי שדיים.

סבתא מתמתחת ומזמזמת באמבטיה, לרגע היא פותחת את החריצי עיניים הירוקות שלה ובודקת אותי, כמו תמיד. אני ממשיכה להסתכל מסביב, אולי מישהו מציץ מהשיחים. העיניים שלי רצות לכל הכיוונים כמו חתול שמוקף בכלבים. לסבתא לא אכפת מהסכנה. מתוך האמבטיה שלה, בעיניים עצומות, היא שוב מרגיעה אותי: "אל תפחדי," היא מבקשת, "תעלי להרתיח סיר גדול עם מים ורוצי לקנות לי כוסית ערק, ככה נסדר את כל הכולרות יחד."

כל הדרך אני לא מסתכלת לצדדים, מפחדת לפגוש מישהו שירצה לבקר את סבתא או ישאל אותי למה לא באתי לבית ספר כבר הרבה ימים. המטבע מזיע לי ביד. אני נעמדת ליד הבית הנמוך בקצה של הרחוב, זה שעל הגג שלו תמיד יושבות המון יונים. שמה, בתוך חנות מכולת שעל החלונות שלה יש סורגים כמו על פה של כלב נושך, עומד האדון. אני בולעת רוק ומבקשת בלחש: "כוסית ערק, בבקשה." האדון בודק אותי טוב, מסתכל על השער המסתלסל שלי, ואני מנסה להחליק אותו עם היד. הוא מסתכל על החולצה המקומטת שלי ואני מושכת אותה כלפי מטה. הוא מחפש עם העיניים שלו בעיניים שלי משהו, ואני שמה לב שאצלו עין אחת קטנה מהשנייה. שמה לב שהשפם שלו מסודר ומבריק, כמו מטאטא קטן וחדש. רק אז הוא מתכופף, מעלה בקבוק ומוזג. בקול של מעיל פרווה הוא אומר לי: "תגידי לסבתא סרווס מאדון לנדאו."

אני חוזרת בשביל שאני קוראת לו "שביל העזים שלי", כי רק אני הולכת בו והוא צר ומתאים רק לי בגודל. מחזיקה את הכוסית הכי ישר שאפשר. אין זמן, סבתא מחכה לי. אני שולחת לשון מחודדת אל הכוס, ליקוק קטן ועוד ליקוק וכבר מדגדגת לי בראש סחרחורת.

בחצר, כשאני נותנת לה את המשקה, היא מסתכלת על הכוסית החצי ריקה ומעקמת קצת את הפה. "פיורי, את מותחת את החוט יותר־יותר מדי," היא אומרת, ובלגימה אחת שותה את כל הערק, ככה שיפתיע את כל המחלות בבת אחת. אחר כך היא נאנחת ובעיניים עצומות מחזירה לי את הכוסית הריקה.

"שני דברים, סבתא," אני אומרת לה, "אחד, אומרים 'הרבה מדי' ולא 'יותר־יותר מדי'."

"והשני?" היא שואלת.

"יש לך דרישת שלום מאדון לנדאו."

"אני רואה שאת לחייך, גם שאני בעיניים סגורות, יא בִּנְצִ'י," היא אומרת, שמה את האצבעות המעוקמות שלה על האף וצוללת במים של האמבטיה.

אני מרימה עיניים, הבית שלנו יכול להיראות מבחוץ כמו מאורה, אבל נונה תמיד אומרת: "גם מחילה בשביל הזאב שחי בה היא ארמון."

אני מתיישבת על האבן הקבועה שלי. את הספר אני שמה רחוק מהאמבטיה. משעינה את הראש על הקצה של האמבטיה ועם כף היד מערבבת את המים הרותחים שהבאתי מלמעלה לאט־לאט פנימה.

בעיניים עצומות סבתא מתחילה שוב פעם להסביר לי, מדברת אליי בשפה משמה. "חייבים שישמעו אותם," היא אומרת לי עוד פעם על סיפורי המשפחה, "אחרת הם מתים, ואם חס וחלילה הם ימותו, לא נוכל לזכור מי אנחנו. לך יש את החוש למילים, פיורי. טוב, את הראשונה שנולדה פה. ביום הכי חם בשנה. בתוך הלב של הקיץ נולדת. אימא שלך עברה מחלון לחלון," והיא מצביעה למעלה, "החזיקה במשקופים עד שהאצבעות שלה נהיו לבנות, חיכתה לך. כבר אז גדל פה בחצר העץ תפוז הגבוה הזה, עם הפֵּרות שלו החמוצים." היא מסתדרת טוב יותר באמבטיה, מזיזה את המים לכל הכיוונים. "בדיוק כאן ביום ההוא ישבו הזקנות מהבית כנסת על הכיסאות הישנים, האלו עם הבלי ריפוד, חיכו לתינוק שיצא."

אני מרימה את היד כמו שוטר אנגלי בכביש ואומרת בקול של מורה, כי אני כבר יודעת הכול בעל פה: "סטופ, נונה. מפה אני יתאר לך מה קרה." ככה זה כששומעים משהו אלף פעם. עכשיו תורי לספר: "ואז אוּמי מרים תפסה את הבד של הזְדַאד שלה בסיכה הגדולה ואמרה: 'ככה מתרגלים לתכריך,' והעבירה את הקצה של הבד מסביב לראש, שמלא אצלה בשערות כמו צמר פלדה, וחייכה עם החניכיים האלו הסגולות שלה."

את כל המילים אני מציגה גם בתנועות. מהכיסא שלו נונו איליהו צוחק, כשהוא רואה את ההצגה שלי. הוא מרים את היד כל פעם לגובה אחר, במקום להגיד לי: "תמשיכי, תמשיכי."

על הקיר של הצריף מרימה לטאה ראש גדול עם קשקשים ומוציאה לשון ארוכה ותכף מדביקה אליה זבוב ישן ומגלגלת אותו לתוכה. התרנגולות בחצר מתאספות על הענף שלהן בעץ תות. "גם אלו מריחות את הערב," סבתא אומרת ומושיטה אליי ידיים, ואני עוזרת לה לצאת מהמים. מושכת אותה ככה בזרוע, עד שהיא פוחדת שאוציא לה אותה מהמקום. "גם את יש לך הידי ברזל האלה שלי, לכולכם יש הידי ברזל האלה," היא אומרת ומנענעת בראש. אני נותנת לה מגבת דקה והיא מסדרת אותה סביבה ותופסת במקל. הבגדים שלה אצלי ביד. יחד אנחנו עולות הביתה. נונו איליהו נשאר לשבת שם, מחייך אלינו ומסמן לנו שנעלה.

הרגליים של סבתא עקומות ודקות, בכל רגע נראה לי שהיא תכף תתפרק לחלקים. ליד הדלת אני נושמת בחזרה. הצלחתי. גם הפעם אף אחד לא ראה לה. גם הפעם אף אחד לא עבר בחוץ וראה את סבתא שלי עירומה בחצר, לא צחקו עלינו עד סוף החיים.

סבתא מקרבת את היד שלי לאף שלה. "יש לך ריח נעים," היא אומרת, "מהעיניים שלך אני רואה את הילד שלי דויד, מציץ."

היא מתיישבת בכיסא ליד השולחן הנושך בטרסה, ואני נכנסת לַבית שימוש. אני מתקרבת אל המראה הקטנה שמעל הכיור, זאת עם הכתמים, ומחפשת משהו שונה בתוך העיניים שלי, ולא רואה שם שום דבר חדש.

אחר כך סבתא מניחה לייבוש על הכיסא את המגבת, שכבר רזתה מכל הכביסות שלה.

אני נכנסת שקטה כמו אוויר אל החדרון של דודה. דודה שרה שוכבת במיטה עם הפרצוף בכרית. לא מרימה את הראש. אני מרימה מהכיסא את המברשת שער החומה והרכה שלה ויוצאת על קצות האצבעות מהחדר.

ליד השולחן אני מסדרת לסבתא את השערות. מסרקת לאט, קולעת לה צמה דקה, מסלסלת את הקצה שלה באצבעות ונותנת לה את הכיסוי ראש. כשאני מתיישבת, סבתא מזהירה, כמו תמיד: "תזכרי, פיורי, השולחן הזה נושך!" ובאמת חתיכות קטנות של עץ שיוצאות מהשולחן יכולות לפצוע את מי ששוכח להיזהר.

בחוץ, במים של האמבטיה, אני שומעת צפרדע קופצת ומקרקרת ואת התרנגולות רבות על הענף של העץ תות. הבכור שטן נמתח ומיילל באוזניים זקופות, מחכה לאימא שתגיע עם אוכל בשבילו.

"והדודה שלך, שרה, מה אתה?" סבתא שואלת.

"שוכבת במיטה עם הראש למטה."

סבתא מוציאה אוויר, שולחת יד מקומטת למקום של הלב שלה ונותנת שמה מכה קטנה.

"ואימא ואבא שלך, איפה הם?"

אני מושכת בכתפיים ולא עונה.

"מחר, יא בנצ'י, נלך לזה הבית מרקחת לעשות טלפון לחלוּ, איזה בעל טוב היא יש לה הקטנה שלי, איי־איי," היא אומרת.

אני מתחילה לזמזם את השיר של המשפחה וסופרת את הדודות שלי. אף פעם לא מזכירה את הדוד ההוא, כדי שלא לחתוך לנונה את הלב עם הזיכרון שלו. דרך החלון של הטרסה נכנסים פירורים של אור. אני מסתכלת החוצה וסופרת שלוש סמטאות עד הוואדי. הבתים ברחוב דומים. כולם מסוידים בלבן־תכלת. יונים יושבות על הגגות. המדרכות ישנות ושבורות מרוב שמש. דרך החלון הזה לא רואים את החצר הגדולה שלנו, שמאחורי הבית, שמה צומח הגן ירקות של אימא. שביל של אבנים גדולות, שונות אחת מהשנייה, עובר באמצע החצר. בצד אחד של השביל עומדים העץ תפוז, העץ לימון וגם הכיסא של נונו. בצד השני העץ תות של סבתא, הסנטה רוזה, הכיסאות של הזקנות והאמבטיית ברזל. בכל מקום רואים את הדברים של אבא: קרשים, חוטי ברזל, כלי עבודה עם חלודה, דלי מפח ומריצה מלאה במסמרים עקומים. אף אחד לא עובר עכשיו בחוץ.

"והדודה שלך, שרה, מה אתה?" סבתא שואלת שוב. "שוכבת במיטה עם הראש למטה, אמרתי לך כבר, סבתא."

"ואח שלך, מה אתו?" היא שואלת.

אני לא עונה. דוחפת את התריסי עץ שנפתחים החוצה, ומסתכלת על השביל אל הבית. אותי גם היום אף אחד לא חיפש.

את רוב הימים אני מעבירה בבית אתה, במקום ללכת לבית ספר. לפעמים אנחנו הולכות לאומי מרים, שהיא חברה של סבתא עוד משם. סבתא מזהירה אותי כל פעם מחדש, לפני שאנחנו מגיעות, שלא להסתכל על הידיים של אומי, שהן מלאות כתמים וחריצים, ושלא לענות לפני ששואלים אותי. לכל הזקנות אצלנו קוראים אומי, ככה זה, עניין של כבוד. לאומי מרים יש את החוש לחַיות, כמו שסבתא אומרת.

כשאנחנו מגיעות אליה אני מתיישבת ומוציאה את המחברת שכתוב לה על הכריכה "מילון לשפה של הכלבים". בכל דף במחברת הזאת יש ציור של כלב, כל פעם במצב אחר. מתחת לציור יש הסבר. למשל, כלב שהראש שלו מסתכל הצדה ומתחת כתוב "סקרן".

אומי מרים מכירה טוב את שפת הכלבים, ככה שבכל ביקור אני מוסיפה מילים במחברת הזאת. יכול להיות שילדות אחרות בגיל שלי כבר לא מתעניינות בכלבים ובחיות, אבל אולי זה בגלל שאין להן את אומי מרים.

חיות זה האהבה השנייה שלי, אבל האהבה הכי גדולה שלי היא ספרים. הכול התחיל מהריח של הדבק. בסמטה ליד הבית שלנו בתוך מחסן עבד איש שקראו לו כְּחוֹלִי. הוא היה עומד עם סינור כבד מעור ומדביק את הגב השבור של הספרים ועוטף אותם בנייר חום עבה. הספרים עמדו בערמות והוא הלך ביניהם באור חלש שבקושי הגיע מבחוץ. הוא לא הרים את הראש, רק ערבב דבק צהוב כהה בכף מעץ. הוא נראה לנונה איש טוב. ככה יצא שהתחלתי לשבת כל יום במחסן שלו ולקרוא את כל הספרים שהוא תיקן. אחרי שנה בערך הוא סגר את המחסן שלו ועבר למקום אחר, ומאז אני מחליפה ספרים בספרייה, שגם הריח שלה מצא חן בעיניי כבר מהפעם הראשונה. אני מרגישה שזה מקום יותר טוב בשבילי מהבית ספר.

סבתא תמיד אומרת: "מי שרוצה להיות מלומד, יכול ללמוד גם מהחיות ומהעצים, כי גם אותם ברא רַבְּנַא ויש להם את השכל שלו." אבל אימא לא חושבת ככה. בימים האחרונים, כשהיא חוזרת מאוחר מהעבודה ומבינה ששוב לא הלכתי לבית ספר, היא מתחילה לזמזם זמזום חזק של דַבּור בקיץ, ואני פוחדת שהזמזום הזה יהפוך לעקיצה. לפעמים אני מדמיינת את עצמי בבית ספר חדש עם ילדות שרוצות להיות חברות שלי, ולפעמים אני מדמיינת אותי שמה, מחביאה את הראש בין הכתפיים. בבית ספר כאן בשכונה המורות מאוד צעירות וכל התלמידים משתדלים בכל הכוח להפריע בשיעורים, ככה שרוב היום בעיקר צועקים שם ולא לומדים. די מזמן הפסקתי ללכת לשם.

בחוץ כבר כמעט חושך. נונה קוראת בתהלים שלה, ואני מסתכלת על הקירות מסביב. אני מוציאה מהארגז שלי דף ומחליטה לצייר את הבית שלנו. פעם, כשרק קנו אותו, הבית היה רק צריף עם חדר אחד לשינה וטרסה, שהיא החדר הגדול עם השולחן הנושך. את החדר שינה חילקו לשניים בדיקט. בחלק אחד אני ונונה ישנות, בחלק השני דודה שרה. אבא הוסיף לצריף מבחוץ את החדר מהבלוקים, שיהיה לו ולאימא איפה לישון, ובנה גם בית שימוש בהמשך המטבח, במקום זה שהיה בחצר. רפאל אחי ישן בטרסה על הספה הישנה. ונונו, טוב, לנונו הכי טוב לו לישון בעליית הגג, שבערבית קוראים לה סֶדַה. אני מנסה לצייר הכי דומה שאפשר.

כשאבא נכנס הביתה הוא אפילו לא אומר שלום, נכנס ישר אל המקלחת ותכף שומעים את החגורה שלו נופלת, את המים על הרצפה ואת והשאגה הקבועה שלו בקיץ: "רותחחח!" כשאימא מגיעה היא שמה לרגע את הכף יד שלה על הראש שלי, עוברת אל המטבח ויוצאת משם עם סל בד גדול, ואז אני קופצת מהכיסא, משאירה את כל הניירות על השולחן ויחד אנחנו יורדות לחצר.

בגן ירקות שלה היא בודקת הכול טוב־טוב, קוטפת רק את העלים הבשלים של הסלק קיץ ושל הכרפס והשומר, מכינה מהם זרים של ירקות. כל זר היא קושרת בשרוך מחתיכת בד צבעוני ואומרת: "את אלו את לחלק לשכנים."

"אני אלך כבר בבוקר, יא'מא."

"ומה עם הבית ספר שלך?" אימא שואלת.

"נונה אומרת שאִתה אני לומדת הרבה יותר."

אימא מיישרת את הענפים הדקים שהשיחים נשענים עליהם ושותקת.

אני ממשיכה להגיד לה, חשוב לי שהיא תבין. "וחוץ מזה, אני לומדת מהספרים שאני קוראת. את יודעת כמה ספרים אני כבר קראתי?" אני מדברת אליה בעברית של פה, מנסה לדבר לאט, להגיד כל דבר ברור.

אימא מתחילה לזמזם, וכשהיא קושרת את הצרורות, כפות הידיים היפות שלה זזות מהר־מהר. העור שלהן רך וצהוב, ויש לה רק טבעת אחת רזה, עיגול מזהב. כל כך הרבה שעות היא מחוץ לבית בכל העבודות האלו שלה, וגם עכשיו היא לא נחה, ועדיין היא יפה.

לובשת תמיד שמלה רחבה. בקיץ יחפה, ובחורף עם הכפכפים הסגורים שלה. על הראש שלה מטפחת. באוזניים עגילי הטורקיז שקיבלה לחתונה. העיניים שלה בהירות וגדולות, והשיניים שלה נראות לי כמו שרשרת של פנינים אמתיות. האף שלה ישר. אח שלי רפאל יפה כמוה. אני כמעט מכוערת. השיניים שלי בולטות כמו שיניים של ארנבת. הפנים שלי צרות והאף רחב, ואם לא היו לי עיניים בהירות הייתי מכוערת לגמרי. כבר התרגלתי שקוראים לי בכיתה "ארנבת". אימא תמיד אומרת לי שהיופי לא חשוב, אבל לה קל להגיד את זה.

אני תופסת את הסל ביד ורצה חזרה למעלה, לא מחכה לה. היא ממשיכה להגיד לי משהו, אבל אני כבר לא שומעת.

_______________________________________________

ענת משיח נולדה ב-1960 בתל אביב וכיום היא חברת קיבוץ צאלים שבמערב הנגב. היא בוגרת החוג לתאטרון בסמינר הקיבוצים והחוג לכתיבה יוצרת בלימודי חוץ באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. פיורלה הוא ספרה הראשון.

"פיורלה", "ספרייה לעם" – עם עובד